newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחר הצהריים שלי עם יאסר ערפאת

שלוש שנים לפני מותו נסעתי לבקר את יאסר ערפאת, "הזקן", הנצור במשרדו ברמאללה. פגשתי אדם שגופו בוגד בו, אך שנשאר חד ומחויב למאבק למען פלסטין. לוחם חירות, מאחד העם. עשור למותו, ואני נזכר בחזון שלו שמתגשם כיום

מאת:

כותב אורח: סיראג' עאסי

השבוע לפני עשר שנים, ב-11 לנובמבר 2004, נפטר המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת בנסיבות מסתוריות בפריז. סביב מותו נפוצו דיווחים שונים, ונטען שנגרם מסיבות שונות – ממחלה ועד התנקשות. צוותי המומחים הצרפתים, הרוסים והשוויצרים שבדקו את העניין הסכימו שלא להסכים. ניתן לומר שערפאת עצמו גילם את דמותה של פלסטין כולה: המסתורין של חייו ושל מותו נותרו בלתי פתורים.

פגשתי את יאסר ערפאת שלוש שנים לפני מותו. זה היה בסוף דצמבר 2001, כשנה אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה. הארץ רטטה מפרץ אדיר של אלימות. חיילים וטנקים ישראלים כבר הטילו סגר על הערים הפלסטיניות, ובעקבות רצף של שלושה פיגועי התאבדות ערפאת נכלא במפקדתו ברמאללה. הוא טען שהוא ניצח על ההתקוממות כולה.

כל מי שעקבו אחרי כשלון השיחות בקמפ דיוויד לא ממש הופתעו מהאירועים. אם לשאול מדבריו של אלכסיס דה טוקוויל, שום אירוע אחר בהיסטוריה הפלסטינית לא היה כל כך בלתי נמנע, ובו בזמן כל כך בלתי צפוי. במובן של כשלון השיחות, ערפאת – שתמיד היה השעיר לעזאזל ושהואשם בקריסת המו"מ – אכן ניצח על ההתקוממות.

ב-2001 הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. הביקור ברמאללה אורגן על ידי קבוצה של סטודנטים ערבים כפעולת סולידריות. רצינו להזכיר לישראלים שערפאת הוא גם המנהיג שלנו. לאחר שראינו את הדיכוי הישראלי מכה בפלסטינים משני צדי הקו הירוק, הרגשנו שגורלנו כרוך בגורל אחינו מצדו השני של הקו.

אני זוכר שנסענו במשך שעתיים כדי לחצות את עשרת הקילומטרים המפרידים בין ירושלים לרמאללה. הכבישים היו הרוסים חלקית, וחלקית חסומים באמצעות בלוקים מבטון, שוחות וערימות עפר. כמו פלסטינים רבים אחרים, ראינו בהפרעות האלה במרחב ובזמן שלנו כחלק מההשלכות של הסכמי אוסלו.

אחרי שחיכינו כשעה נוספת בתור הצלחנו סוף כל סוף לחצות את המחסום האחרון וצעדנו כל הדרך למוקטעה, המתחם של ערפאת. השומרים קיבלו את פנינו והובילו ואתנו למשרד בו חיכו גם מבקרים נוספים. לא היו שם אויבים, כולנו היינו אחים לדרך. אנשים הגיעו בחבורות כדי להביע את תמיכתם. האדם שרבים כל כך ראו בו לוחם חירות, בכל רמ"ח אבריו, היה במעצר בית.

ואז הציגו אותי בפני החטייאר, "הזקן". ערפאת כונה "הזקן" מאז שהיה בן שלושים. פניו היו חרושי קמטים ונקבוביות בולטות. מדי החאקי שלו היו השריד האחרון להופעתו הצבאית. הו גם לבש כאפייה מעומלנת בצבעי שחור ולבן, שקופלה ועוצבה בדמות מפת פלסטין.

> עשור למותו של ערפאת: איפה ההנהגה הפלסטינית?

יאסר ערפאת (UN PhotoEvan Schneider)

יאסר ערפאת (UN PhotoEvan Schneider)

גופו עבר מטמורפוזה שהייתה גלויה לעין. הוא נראה חיוור, חלש ושברירי. שפתיו רעדו וידיו קפצצו ללא הפסקה. קולו היה חנוק, כאילו מתחוללת בתוכו אינתיפאדה אחרת משל עצמו. אך למרות מצבו הפיזי, הוא נראה דרוך. הוא חקר על התפתחויות אחרונות, התווכח על החלטות וחילק הוראות. גם מתוך כלאו, לערפאת עדיין היו תוכניות גדולות בשביל פלסטין.

התכופפתי אליו ונישקתי את ראשו. הוא הצדיע ל"אנשי הצומוד", האחים הפלסטינים מצדו השני של הגבול – כלומר אנחנו, הערבים הישראלים. מבחינת פלסטינים רבים, גם בישראל, ערפאת היה לב האחדות הלאומית. כמו כל פלסטיני באותם ימים גם הוא חלם על הסכם שלום מקיף ובר קיימא. במהלך הקריירה הארוכה שלו גם הוא חשב פעם על פלסטין כולה כעל מדינה חילונית, דמוקרטית ודו-לאומית. למרבה האירוניה, והודות להתפשטותן המהירה של ההתנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, חזונו הישן של מדינה אחת מתחיל דווקא עכשיו להפוך למציאות בשטח.

לא הייתה הצעה, ודחינו אותה

כמו האדמה שממנה צמח יאסר ערפאת היה מורכב מסך כל הדברים שהוא שרד. המוות חלף על פניו אינספור פעמים. הוא שרד התרסקות מטוס במדבר הלובי, הפצצות בלי די, וכתריסר נסיונות התנקשות מצד ישראל. הפחד שלו מהתנקשות היה הסיבה לכך שכמעט מעולם לא ישן שני לילות רצופים באותו המקום. שלוש השנים האחרונות שלו במעצר בית, לפני הקריסה הפתאומית, היו באופן אירוני התקופה הבטוחה ביותר שידע.

למרות הרדיפה הבלתי פוסקת ממנה סבל ערפאת היה ערוך לכל אפשרות, מלחמה או שלום – מה שיבוא. מגורלו הטרגי אפשר להבין את כובד המשא שנשא עמו מאז קמפ דיוויד ועד אחרית ימיו.

אני זוכר ששאלתי אותו משהו על קמפ דיוויד. "לא הייתה שם שום הצעה, ואנחנו דחינו אותה", הוא ענה לי, ואז נשא נאום נלהב נוסף. ענן של זעם ותסכול כמו עלה ממנו, טעון בזכרונות של בגידות ושל קושרי קשרים. לחצתי את ידו, נפרדתי לשלום, ועזבתי – שעה לפני חידוש העוצר ברמאללה.

שלוש שנים לאחר מכן שמעתי את הבשורה: האדם שחמק מהמוות במשך מעלה משבעה עשורים סוף סוף נכנע. לראשונה בחייו, יאסר ערפאת מצא מקום למנוחה קבועה, לשלום עולמים.

סיראג' עאסי הוא ערבי אזרח ישראל, דוקטורנט במחלקה למחקר ערבי ואסלאמי באוניברסיטת ג'ורג'טאון, וושינגטון די.סי. הפוסט פורסם לראשונה באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי חגי מטר.

> "הגענו ברכב משוריין למערב ביירות, ואז ערפאת פתח את הדלת"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf