newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ביקור בג'בל מוכבר: גם בעזאזל אנחנו שכנים

ג'בל מוכבר הוא יקום מקביל, עשר דקות מביתי. המקום שכלי התקשורת מגיעים אליו רק בהקשרים אלימים. "איך התאבד? ובכפר כנא, מה היה? גם שם התאבד?" אומרים התושבים שקושרים בין הפיגוע בבית הכנסת למותו של נהג האוטובוס

מאת:

זה כנראה הפך למעין טבע שני של כל ירושלמי/ת, התדר השקט הזה בירכתי התודעה שדרוך בכל רגע לקראת בשורת איוב שתכה בעיר; אבל לא רצינו להאמין שזה יכה שוב במהירות כזו, או בעוצמה כזו.

שוב בוקר שבו ירושלים מתעוררת לתוך כאב שאין לו מילים. המולת הסירנות מרמזת על גודל האסון, והתמונות מתחילות להגיע. צילומי הגופות המוטלות על הארץ עטופות בטלית מקפיאים את הדם. הדיווחים הראשונים שמגיעים מהשטח מבולבלים, לא ברור כמה נרצחו: שלושה, ארבעה, חמישה, אם זה כולל את המחבלים או לא, אבל אט אט התמונה הולכת ומתבהרת, וככל שמתבהר כך מחשיך. ובתוך זמן קצר יחסית כבר יודעים לומר שהמפגעים, עודאי וע'סאן אבו ג'מל, הם תושבי שכונת ג'בל מוכבר שבעיר המזרחית. השם עודאי מזכיר נשכחות לבוגרי מלחמות המפרץ.

> ברוכים הבאים לפיתרון המדיני של הימין

מסע הלוויה של שלושה מהנרצחים בבית הכנסת בהר נוף (אורן זיו/אקטיבסטילס)

מסע הלוויה של שלושה מהנרצחים בבית הכנסת בהר נוף (אורן זיו/אקטיבסטילס)

ג'בל מוכבר נמצאת במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה מביתי. שכנים. אני לא זוכרת שאי פעם שמעתי את שמה בתקשורת שלא בהקשרים אלימים: פיגוע טרקטור, זריקות אבנים, מעצרים, או עימותים סביב התנחלות שהוקמה בתוך השכונה. כמו ביתר השכונות במזרח העיר, גם כאן הרוב המוחלט של התושבים מנסה לתמרן שגרת חיים כלשהי בתוך תנאים של הזנחה קשה, אלימות שרירותית, ומלחמת התשה בירוקרטית. אבל מסכת ההתכתבויות המיואשות שמנהלים התושבים מזה שנים עם הרשויות כדי לעניין אותן בבטיחות המבנים של בתי הספר, העדר מדרכות לילדים, הסעות תלמידים שבוטלו או המחסור החמור בכיתות לימוד לא מעניינת איש. אפור, יומיומי, שגרתי מדי.

> אחרי האחווה בבית הספר הדו-לשוני, ילדיי חוזרים למצור בעיסאוויה

כוחות ביטחון מסביב לבתי המשפחות בג'בל מוכבר (צילום: אורלי נוי)

כוחות ביטחון מסביב לבתי המשפחות בג'בל מוכבר (צילום: אורלי נוי)

למרות ההנחה הוודאית למדי כי דרכי הגישה לכפר נחסמו זה מכבר, אני נוסעת לכיוון ג'בל מוכבר, כדי לגלות שאכן, הכניסה מכיוון טיילת ארמון הנציב חסומה. בטיילת המשקיפה על הכפר אני רואה קבוצה זרה מאזינה למדריכה, וניגשת לדבר עם שני הנהגים הפלסטינים הממתינים בצד.

"אין לך שום דרך להיכנס עכשיו לכפר, ותאמיני לי שאת גם לא רוצה", אומר לי אברהים. אני לא שואלת למה; שנינו שומעים היטב את קול היריות המגיעות מלמטה, ורעש המסוק מעל. אברהים מתקשר לחבר שנמצא בכפר, שיבוא ויספר מה קורה שם. בינתיים, אנחנו מדברים על "המצב".

"זה היה ברור שיקרה משהו כזה אחרי הסיפור של אתמול", הוא אומר בהתייחס ליוסף רמוני, הנהג הפלסטיני שנמצא תלוי באוטובוס. אין לו ספק שמדובר ברצח לאומני. אני אומרת לו שהמשטרה טוענת שמדובר בהתאבדות. "בן אדם שיוצא בבוקר לעבודה, הולך להביא אוכל לאשתו והילדים. לפרנס. לא להתאבד. לנהגים של אגד יש עניבות. באו והרביצו לו וחנקו אותו עם העניבה, איך התאבד? ובכפר כנא, מה היה? גם שם התאבד?"

בינתיים מגיע עלי, החבר מהכפר, ומספר על אירועי הבוקר. "הגיעו בבוקר לא יודע כמה מאות חיילים ושוטרים, סגרו את כל הכפר, והתחילו עם הגז והכדורים. נכנסו לבית של הבחורים, ומי שמתקרב מקבל כדור. הם ירו גם על הבתים ליד. היו ילדים קטנים בפנים שלקחנו באמבולס לבית חולים כי נחנקו מהגז. אחר כך באו עם המים המסריחים האלה, על הבתים, על בית מרקחת שבדרך, על הכל שפכו את זה. נכנסו כמו למלחמה. לפני שבוע זרקו אבן על מכונית משטרה, נכנסו השוטרים לבית ספר ושברו הכל. בלילה נכנסים לבתים, שוברים משהו, בודקים מי בבית והולכים. אשתי בהריון ואני עובד בלילה, לקחתי אותה למשפחה בבית לחם, שלא תישאר פה לבד. בבית לחם הרבה יותר בטוח". גם לעלי אין ספק שהפיגוע היום הוא תגובה למותו של נהג האוטובוס. גם לו אין ספק שהוא נרצח בידי יהודים.

> אבל וזעם בכפר כנא: "בבית הספר מדברים על מאבק מול איום קיומי"

בית משפחת אבו ג'מל בג'בל מוכבר (אורלי נוי)

בית משפחת אבו ג'מל בג'בל מוכבר (אורלי נוי)

לכפר אי אפשר אמנם להיכנס ברכב, אבל ברגל אפשר. הדרך הארוכה והפתלתלה לטבורה של השכונה נראית כדרך רפאים, ריקה ושוממת. לא תושבים וגם לא שוטרים. פה ושם כמה נערים מתגודדים בצדדים, וכשהם מזהים את סימן השאלה שבעיני הם מכוונים אותי לעבר הבית של משפחת אבו ג'מל, ממנו יצאו שני המפגעים. אני אפילו לא צריכה לשאול. הם מבינים היטב שהיום יש סיבה אחת בלבד להתעניינות של זרים בכפרם.

הבית מכותר עדיין בכוחות משטרה רבים, אם כי הדרמה הגדולה התחוללה שם בשעות הבוקר כאשר הסתערו על הבית, הפכו אותו על פיו ועצרו את כל יושביו; השכנים מספרים שכולם נעצרו, מהאמא ועד אחרון הילדים הקטנים. כעת נמצאים במקום שני דודים של הצעירים, שהפכו בעל כורחם לדוברי המשפחה במעין מסיבת עיתונאים מאולתרת, נעים בין המצלמות למיקרופונים המופנים אליהם ללא הרף. אחד שולף את תמונות שני אחייניו, שני מראה את סימני המכות היבשות שחטף, לדבריו, בבוקר מן השוטרים. ובין לבין שבים ועונים על אותן שאלות שחוזרות על עצמן שוב ושוב: האם ידעתם משהו? הרגשתם משהו? האם הם אמרו משהו על התוכניות שלהם לבצע פיגוע? מה דחף אותם לזה? האם היו מקושרים לארגון כלשהו?

> איך מתארת התקשורת הפלסטינית את האלימות בירושלים?

דודם של המפגעים מחזיק בתמונותיהם (אורלי נוי)

דודם של המפגעים מחזיק בתמונותיהם (אורלי נוי)

חדר בבית משפחת אבו ג'מל אחרי חיפוש משטרתי (אורלי נוי)

חדר בבית משפחת אבו ג'מל אחרי חיפוש משטרתי (אורלי נוי)

לא, המשפחה לא ידעה דבר. לא, הם לא היו קשורים לארגון כלשהו. "אבל פה אצלנו אין אחד שלא רואה טלוויזיה כל ערב, ומה אתם חושבים, הם לא ראו את התמונות של הנהג שהרגו? הם לא רואים מה עושים היהודים באל-אקצא? הם לא רואים שלוקחים תעודה של אחד בן 82 במסגד? בן 82, מה יעשה?! אז אנחנו גדולים ויכולים לחשוב, אבל הם צעירים, המחשבה שלהם לא אותו דבר. לא יודעים לעבוד עם הכעס".

עיתונאי מתחלף בעיתונאי והדברים חוזרים על עצמם, הפעם בערבית. עוד סיבוב בין החדרים שקרביהם שפוכים על הרצפה ואני יוצאת החוצה, תוהה איזו זוועה חדשה תצית הזוועה הנוכחית. בחוץ, חבורה של גברים צעירים מן השכונה משוחחים בלהט. מכל הגורמים בעולם, הם מקללים דוקא את מדינות ערב. בתיעוב, בתחושת בגידה. ועוד לפני שאני מספיקה להחליף איתם כמה מילים, מכה בעומק הנחיריים הצריבה האיומה הזו שמחליקה במורד הגרון, והגז שלא הבנו מאיפה ולשם מה נורה מפזר אותנו לכל עבר, בדמעות.

כרבע שעה מאוחר יותר, בבית קפה במערב העיר, מישהו מסביר בנחרצות לחברו מה צריך לעשות שם, בכפר. "את כל הכפר הזה צריך להרים, אני אומר לך. את כולם צריך לשלוח לעזאזל!"

תנוח דעתך, אני רוצה לומר לו. הם כבר נמצאים שם. וגם אנחנו, בעצם. גם בעזאזל נשארנו שכנים. אבל זה לא יום טוב לדבר פוליטיקה בירושלים.

> צפו: המטרה מצפה בית ספר ובתים במזרח ירושלים בנוזל מצחין כענישה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf