מול הפשיעה, הגיע הזמן לנוכחות מגינה גם ביישובים הערביים בישראל

נוכחות יהודית ביישובים פלסטיניים יכולה לשדר מסר גם לארגוני הפשיעה וגם למדינה. מפגינה בתל אביב במחאה נגד האלימות והפשיעה ברחוב הערבי, ב-31 בינואר 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

בשנים האחרונות נרשמה התגייסות חשובה של ארגונים יהודיים, יהודיים-ערביים ושל אזרחים יהודים למאבק נגד האלימות והפשיעה בחברה הפלסטינית בישראל. זו התגייסות אמיצה וכנה. לאחר ההפגנה בתל אביב במוצאי שבת עליה להימשך – לא כפרק שולי, אלא כמאבק על הזכות לחיים, על שוויון ועל חיים משותפים.

>> לא צריך להיות שמאלנים כדי לבוא להפגנה בת"א. די להיות בני אדם

ואולם, כאשר האלימות והפשיעה הולכות ומחריפות וחונקות את עצם החיים בכפרים ובערים הפלסטיניים, נדמה שהגענו לנקודה שבה לא די בהצבת דרישות מול ממשלה אטומה באמצעות צעדות והפגנות. נדרש דמיון פוליטי שמערער את ההיגיון שמאפשר לפשיעה לפרוח מלכתחילה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כאן עולה השאלה: מה היה קורה אילו המאבק המשותף נגד הפשיעה היה חורג מגבולות הסולידריות המוכרת, ושובר בפועל את ההפרדה שמאפשרת לה לשגשג? לא כ"עזרה" מרחוק, אלא כנוכחות יהודית-פלסטינית גלויה ומתמשכת בכפרים הערביים ובערים הערביות, דווקא במרחבים שבהם המדינה בחרה שלא להיות, נוכחות שמסרבת להשלים עם קיומם של "חיים מקבילים".

האפרטהייד בישראל אינו פועל רק באמצעות חלוקה בלתי שוויונית של משאבים, אלא גם באמצעות הפרדה שיטתית בין שני מרחבים חברתיים-פוליטיים לא שווים, המייצרים שתי מציאויות: אחת של ביטחון יחסי, ואחת של חיים בצל איום מתמיד. שבירת ההפרדה הזו – ברמת החיים היומיומיים עצמם – היא ליבת הפרויקט המוסרי והפוליטי הניצב בפנינו.

האלימות והפשיעה הן "מלחמה באמצעים אחרים" נגד החברה הפלסטינית: אמצעי לפירורה מבפנים ולנטרול כוחה הפוליטי. הן תוצר ישיר של משטר הפרדה גזעי, של הזנחה והפקרה שיטתיות ומאורגנות, המייצרות חיים "נורמליים" ו"בטוחים" – בדרך כלל עבור יהודים – לצד חיים שבריריים ומאוימים, החיים בצל מוות מתמיד, עבור פלסטינים. מול מנגנון מדינתי שמפעיל אלימות ומלחמה במגוון אופנים נגד אוכלוסיות פלסטיניות, יש צורך להרחיב את הדמיון הפוליטי של המחאה וההתארגנות המשותפת נגד הפשיעה והאלימות.

המציאות בשטח מלמדת כי ארגוני פשיעה בחברה הערבית אינם מעזים להפנות את נשקם כלפי יהודים. אין זו שאלה של מוסר, אלא של יחסי כוח והרתעה. זהו נתון פוליטי מובהק, הנובע משלטון דיפרנציאלי: אלימות כלפי יהודים נענית באכיפה מיידית, בעוד שאלימות כלפי פלסטינים מתאפשרת, נתקלת בהזנחה ולעיתים אף מנוהלת.

השראה מהפעילות בגדה. מחאה נגד המצור על ג'ינבה, מסאפר יטא, ב-18 בפברואר 2023 (צילומים: שרונה וויס ועומרי ערן ורדי / אקטיבסטילס)

המדינה מפעילה מונופול על הכוח בעיקר כאשר פלסטינים מתארגנים פוליטית, ובה-בעת מסירה אחריות מפשיעה ומפושעים הפועלים בתוך החברה הפלסטינית. יהודים נהנים מהגנה מדינתית מלאה, בעוד פלסטינים מצויים במרחב שבו המדינה נסוגה ומותירה אלימות בלתי מרוסנת. אם כך, מדוע לא לראות במצב זה נקודת מוצא לפעולה חתרנית, כזו שמערערת את כללי המשחק?

דמיינו תרחיש שבו יהודים וערבים מקימים יחד משמרות הגנה אזרחיות לא-חמושות, בשכונות ערביות או בבתים ערבים מאוימים. לא כתחליף למדינה, אלא כהצהרה פוליטית חדה וברורה: החיים כאן אינם ניתנים להפקרה או להפרדה. דמיינו פיילוט בכפר ערבי אחד, ולו לפרק זמן מוגבל, שבו "נוכחות מגינה" יהודית-ערבית משותפת שוברת את משוואת הפחד וההפקרה.

אין מדובר בכניסה חד-צדדית או כפויה, אלא בנוכחות מוגבלת בזמן, מוסכמת ומתואמת מראש עם התושבים המאוימים עצמם. יהודים-ישראלים שאינם נכנסים למקומות הללו כגורם ריבוני, אלא כאורחים הפועלים כמגן אנושי לבקשת התושבים ובשיתוף מלא עימם, במסגרת תוכנית מוסדרת, שקופה וציבורית, לפרק זמן קצוב ומוגדר מראש, במטרה ליצור הרתעה ולבחון שינוי בדפוסי האלימות והאכיפה.

נוכחות כזו תדגיש את חוסר הסימטריה ותמחיש כי המדינה מפעילה מונופול על הכוח רק בהקשרים מסוימים, והופכת אותו לנקודת התערבות פוליטית. זוהי דרישה כבדת משקל, רוויית סיכונים, כזו שמערערת נוחות, זהויות והיררכיות – ודווקא משום כך נושאת פוטנציאל רדיקלי.

השראה לדמיון פוליטי זה אני שואבת מן הנוכחות המגינה של יהודים בגדה המערבית, למשל במסאפר יטא ובאזורים נוספים, וכן באופנים שונים גם בנגב. במשך שנים, וביתר שאת בשנים האחרונות, פועלים יהודים – יחידים, קבוצות וארגונים – מתוך מחויבות עמוקה לחיים הפלסטיניים באזורים אלו, ומקדישים למענם זמן ואנרגיה, ולעיתים אף מסתכנים בעצמם. לא מתוך פטרונות, לא לשם "סיוע", אלא כנקיטת עמדה פוליטית ברורה נגד האפרטהייד, נגד הפריבילגיות היהודיות, ונגד הכיבוש והגירוש.

במקרים אלו, נוכחות יהודית גלויה ועקבית לא רק חיזקה את התושבים המקומיים, אלא גם שיבשה, ולו לתקופה קצרה, את פעולות המדינה ואת אלימות המתנחלים. הבחירה שלהם לוותר על נוחות, לסכן את עצמם ולעמוד לצד פלסטינים ופלסטיניות אינה מובנת מאליה, והיא ראויה להכרה ולהערכה עמוקה במסגרת המאבק ארוך השנים נגד האפרטהייד.

באותו אופן, נוכחות יהודית במאבק נגד הפשיעה יכולה לשדר מסר כפול: לארגוני הפשיעה – מסר של הרתעה ושל שבירת גבולות הפעולה; ולמדינה – מסר חד וברור של אי-קבלה ודרישה לפעולה. יש גם אפשרות שהמשטרה, הפועלת כיום באדישות מכוונת מקוממת, תיאלץ לפעול ביתר אינטנסיביות. כאשר יהודים נמצאים בשטח, הפשיעה חדלה להיות "בעיה פנימית" שקופה של החברה הערבית בלבד.

זה מסוכן, נכון. כן, זה דורש אומץ, ויתור על אזור הנוחות והסכמה לחוות – גם אם לזמן מוגבל – את "החיים החשופים". אך כל עוד נמשיך לחשוב על פתרונות רק בתוך גבולות ההיגיון האפרטהיידי, נוסיף לקבל את אותן תוצאות קטלניות.

אולי הגיע הזמן לתת לדמיון לתפוס את השלטון. לא כבריחה מהמציאות, אלא ככלי לשבירתה.

ד"ר אריז' סבאע'-ח'ורי, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה – האוניברסיטה העברית בירושלים; המחלקה לסוציולוגיה – אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי; חברה בארגון "אקדמיה לשוויון" ומיסדת שותפה ב"פורום הכרמל"