כשהמציאות סודקת את חומות ההפרדה

מספר הערבים המתגוררים ביישובים יהודיים שאינם מוגדרים רשמית "ערים מעורבות" עלה מכ-16 אלף בשנת 2003 לכ-62 אלף בשנת 2023. נשים בשוק בבאר שבע, ב-7 במאי 2014 (צילום: הדס פרוש / פלאש90)

במשך עשרות שנים הגבילה מדיניות ישראלית נוקשה בתחומי התכנון והקרקע את התרחבותם של היישובים הערביים, ובמקביל הוקמו ערים ויישובים יהודיים שזכו לקרקעות, להשקעות ולתשתיות. יצירת מרחב משותף ערבי-יהודי מעולם לא היתה מטרה; אדרבא, במקרים רבים המטרה המוצהרת היתה חיזוק הנוכחות והדומיננטיות הדמוגרפית היהודית. אבל המציאות המתהווה נעה בכיוון שהמדינה לא תכננה.

נוכח מצוקת הדיור, תת-הפיתוח והתגברות הפשיעה ביישובים הערביים, האפשרויות שמציעים היישובים היהודיים קורצות לאזרחים ערבים רבים. מי שיכול להרשות לעצמו, עובר. כך, ערים שהוקמו כדי לקבע את ההפרדה בין שתי האוכלוסיות הופכות בהדרגה לערים מעורבות. התופעה הגיעה גם ליישובים קטנים ואמידים, שעד כה כמעט לא הוזכרו בהקשר הזה.

>> הערים מעורבות, המרחב הציבורי בהן מיועד כמעט אך ורק ליהודים

את המציאות הזאת חושף דוח חדש של מכון ון ליר בירושלים, שכותרתו "סדקים בחומה: הגירה פנימית של ערבים-פלסטינים ליישובים יהודיים בישראל – מגמות והשלכות לעתיד". את הדוח חיבר ד"ר מריק שטרן, עמית מחקר בכיר במכון, על בסיס עיבוד נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשנים 2003–2023.

בשנת 2003 היוו הערבים שהתגוררו בערים וביישובים יהודיים 1.2% מכלל האוכלוסייה הערבית. בשנת 2023 עלה שיעורם ל-3%. באותה שנה חיו כ-1.48 מיליון ערבים, שהם 71.5% מהאוכלוסייה הערבית, ביישובים ערביים. כ-528 אלף נוספים, 25.5% מכלל האוכלוסייה הערבית, חיו בערים המעורבות הרשמיות.

שטרן בחן את הרכב האוכלוסייה ב-112 ערים, מועצות מקומיות ויישובים יהודיים. ב-75 מהם, שהם 67% מהיישובים שנבדקו, עלה שיעור התושבים הערבים. ב-26 מהיישובים לא התגוררו כלל תושבים ערבים בשנת 2003. ב-20 יישובים ירד שיעורם מאז, וב-17 מהם לא חל שינוי.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לפי הדוח, מספר הערבים המתגוררים ביישובים יהודיים שאינם מוגדרים רשמית "ערים מעורבות" עלה מכ-16 אלף בשנת 2003 לכ-62 אלף בשנת 2023. זהו גידול של 293%, לעומת גידול של 58.5% ביישובים הערביים ו-69.9% בערים המעורבות הרשמיות.

"נראה כי בשנים האחרונות, גורמי דחיפה כמו הפשיעה גוברים על המניעים האחרים", אומר שטרן, ומתאר את ההגירה כ"תוצר לוואי לא מתוכנן של מדיניות ושל צעדים בתחומי התכנון והבנייה והכלכלה הפוליטית ושל תהליכים חברתיים-כלכליים ותרבותיים". לדבריו, העובדה ששיעור הערבים ביישובים יהודיים הוא עדיין 3% בלבד, למרות מצוקת הדיור, הפשיעה והתרחבות מעמד הביניים הערבי, חושפת את עוצמת החסמים העומדים בפני מי שמבקשים לעבור, ובראשם התנגדות מצד תושבים מקומיים והשאיפה לשמר את צביונם היהודי של היישובים.

הדוח מכנה את היישובים שבהם גדלה הנוכחות הערבית "יישובים מעורבים בהתהוות". הם אינם מוגדרים רשמית כערים מעורבות, אך התפתחו בהם ריכוזי אוכלוסייה ערביים המונים מאות ואף אלפי תושבים.

מתוכם, נוף הגליל היא המקרה הבולט ביותר. מספר תושביה הערבים עלה מ-4,464 בשנת 2003, אז היוו 10.1% מאוכלוסיית העיר, ל-17,036 בשנת 2023, שהם 38.1% מהתושבים.

מספר התושבים הערבים עלה מ-4,464 בשנת 2003 ל-17,036 בשנת 2023. תושבים מחוץ לקריית הממשלה בנוף הגליל, ב-1 ביוני 2023 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגדירה את נוף הגליל רשמית כעיר מעורבת. אולם לצורכי הניתוח שטרן כולל אותה בקבוצת הערים המעורבות בהתהוות, שכן הפיכתה לעיר מעורבת לא נבעה מהחלטה או ממדיניות רשמית, ולגידול באוכלוסייה הערבית לא התלוותה הקמת מערך שירותים דומה לזה הקיים בערים המעורבות ההיסטוריות. לדברי תושבים, השפה הערבית אינה נוכחת במרחב הציבורי, ולמרות הביקוש אין בעיר בית ספר ערבי, אף שפועלות בה מסגרות לגיל הרך.

עם זאת, הרשימה הערבית המשותפת חברה בקואליציה העירונית מאז 2016, ונציגה, ד"ר שוכרי עואודה, מכהן כסגן ראש העיר. תושבים ערבים אומרים כי חל שיפור מסוים בשירותים הציבוריים, אך השאלה היא אם הייצוג הפוליטי יסייע לתרגם את המשקל הדמוגרפי לזכויות קולקטיביות, ובראשן הקמת בית ספר ערבי.

מדד האי-דמיון

שטרן השתמש במה שהוא מכנה "מדד האי-דמיון" כדי לבחון את ההפרדה המרחבית בתוך הערים. הנתונים מראים כי ההפרדה במגורים בערים המעורבות בהתהוות נמוכה מזו הקיימת ברוב הערים המעורבות ההיסטוריות. משפחות ערביות נכנסות לשוק הדיור הפרטי ומתפזרות בהתאם לדירות הזמינות, במקום להתרכז בשכונות נפרדות. אבל פיזור האוכלוסייה אינו משקף בהכרח את אופי החיים בעיר, ובכלל זה את מצב החינוך, השפה, התרבות והייצוג הפוליטי. העובדה שיהודים וערבים מתגוררים באותו בניין אינה הופכת את העירייה למוסד משותף.

שטרן מתאר את המציאות הזאת כשילוב מרחבי המתקיים לצד הדרה פוליטית. לדבריו, לאי-ההכרה באופי הקולקטיבי של התושבים הערבים יש תפקיד כפול: היא שוללת מהם שירותים וייצוג, אך גם מאפשרת לרשות המקומית להשלים עם השינוי הדמוגרפי בלי להכיר בהשלכותיו הפוליטיות.

אחד הפרדוקסים העולים בדוח הוא שערים כמו כרמיאל וערד הוקמו כדי לחזק את השליטה הדמוגרפית היהודית במרחב וזכו להשקעות ממשלתיות נרחבות. אולם זמינות הדירות בהן, לצד מצוקת הדיור ביישובים הערביים הסמוכים, הפכה אותן ליעד למשפחות ערביות. בכרמיאל, למשל, הגיע שיעור התושבים הערבים ל-5.1% מכלל התושבים בשנת 2023.

הסיבות למעבר, אומר שטרן, כוללות גורמי דחיפה, כגון מצוקת הדיור, המחסור בקרקעות זמינות לבנייה, האפליה בתכנון, אפשרויות התעסוקה המצומצמות, התשתיות הירודות, התגברות הפשיעה והפגיעה בביטחון האישי; גורמי משיכה, כגון זמינות דירות, שירותים טובים יותר, ביטחון יחסי וקרבה למקומות עבודה; וכן התרחבותו של מעמד ביניים ערבי.

המעבר אינו מוגבל אפוא לערים שבהן אפשר למצוא דירות זולות יותר, אלא מתרחש גם ביישובים קטנים ואמידים.

בלהבים, למשל, עלה מספר התושבים הערבים מ-46 בשנת 2003 ל-654 בשנת 2023, ושיעורם הגיע ל-8.2% מהאוכלוסייה. בעומר עלה מספרם מ-18 ל-351, ושיעורם הגיע ל-4.4%. במיתר נרשמה עלייה מ-19 ל-285 תושבים ערבים.

התופעה הגיעה גם לאזור המרכז: ברמת גן עלה מספר התושבים הערבים מ-126 בשנת 2003 ל-1,332 בשנת 2023, ובהרצליה מ-84 ל-574. הדוח מתעד גידול גם בנשר, בטירת כרמל ובאופקים.

עזיבת מעמד הביניים

הדוח מצביע על ממד מעמדי ברור. 84.5% מהערבים המתגוררים ביישובים יהודיים חיים ביישובים המשתייכים לאשכולות החברתיים-כלכליים 5 ו-6. עוד 9.5% חיים ביישובים מאשכול 7 ומעלה, ורק 6% ביישובים מאשכול 4 ומטה.

במילים אחרות, המעבר זמין בעיקר למי שיכולים לקנות או לשכור דירה מחוץ ליישוב שלהם. על כן ההגירה עלולה ליצור מיון מעמדי בתוך החברה הערבית: בעלי הכנסה גבוהה והשכלה גבוהה עוברים, בעוד המשפחות העניות יותר נשארות ביישובים הסובלים ממחסור בקרקעות, בתקציבים ובשירותים. כיצד משפיעה עזיבתו של מעמד הביניים על יישובי המוצא? מה קורה לבסיס הארנונה, לבתי הספר ולעסקים המקומיים כאשר בעלי מקצוע ומשפחות בעלות הכנסה יציבה עוזבים? שאלות אלה נותרו למחקר נוסף.

הדוח מצביע, בהסתמך על מחקרים קודמים, גם על הגירה גוברת של נשים ערביות רווקות, גרושות או אימהות יחידניות, בעלות השכלה גבוהה וגישה להזדמנויות תעסוקה.

במקביל, הדוח מתעד גידול באוכלוסייה הערבית בערים המעורבות הרשמיות. מספר התושבים הערבים בהן עלה מכ-311 אלף בשנת 2003 ל-528,463 בשנת 2023. האוכלוסייה הערבית בערים האלה גדלה ב-69.9%, לעומת גידול של 20.4% באוכלוסייה היהודית.

לפי הדוח, רמת האלימות במהלך אירועי מאי 2021 היתה נמוכה יותר בערים המעורבות החדשות והאמידות, כמו נוף הגליל וכרמיאל, מאשר בערים ובשכונות מעורבות שמצבן החברתי-כלכלי קשה יותר.

רמת האלימות במהלך אירועי מאי 2021 היתה נמוכה יותר בערים המעורבות החדשות והאמידות, כמו נוף הגליל וכרמיאל, מאשר בערים ובשכונות מעורבות שמצבן החברתי-כלכלי קשה יותר. שוטרים בלוד, ב-12 במאי 2021 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

באשר לעתידם של היישובים המעורבים בהתהוות, שטרן מציג שלושה מסלולים אפשריים: התפתחות של חיים משותפים, היווצרותו של "שלום יומיומי" המבוסס על יחסים מעשיים ועקיפת המחלוקות הפוליטיות, או התגברות ההתנגדות למעבר של תושבים ערבים.

"'שלום יומיומי' אינו מתאר מצב אוטופי או אידיאלי", מדגיש שטרן. הוא עשוי להתבסס על הימנעות מעיסוק בסוגיות שנויות במחלוקת ועל שמירת היחסים במישור היומיומי ולא מעבר לכך. עם זאת, הוא טומן בחובו אפשרות להפחתת מתחים ולצמצום הסיכון לעימותים.

ביטויי ההתנגדות יכולים לכלול מחאות נגד מכירת בתים לערבים, התחזקות כוחות הימין הקיצוני בזירה המקומית, סירוב לספק שירותים בערבית, שימוש בוועדות קבלה ועידוד הגירה יהודית לערים שאליהן עוברים תושבים ערבים.

מנגד, אינטרסים משותפים עשויים להביא להקמת התארגנויות יהודיות-ערביות שיעסקו בחינוך, בשירותים ובמאבק בגזענות. לפי הדוח, הדמיון המעמדי בין התושבים בכמה מהערים המעורבות החדשות עשוי ליצור בסיס לשיתוף פעולה למען איכות החיים וקידום אינטרסים עירוניים משותפים.

בהסתמך על הנתונים, הדוח ממליץ להכיר בצורכיהם הקולקטיביים של התושבים הערבים, לספק להם שירותי חינוך, תרבות ודת ושירותים עירוניים בערבית, ולהבטיח את ייצוגם במוסדות השלטון המקומי.