שנה אחרי הריגתו של עוודה, הכפר אום אל-ח'יר נאבק לשרוד

"הוא חסר לנו בכל רגע בחיים". ציור קיר של עוודה הד'אלין במרכז הקהילתי באום אל-ח'יר (צילום: עמרי ערן ורדי / אקטיבסטילס)

עשרות בני משפחה, חברים, פעילי סולידריות ועיתונאים התכנסו בכפר אום אל-ח'יר ביום שלישי שעבר כדי לציין שנה להריגתו של עוודה הד'אלין. הפעיל והמורה הפלסטיני, שכתב במגזין 972+ במשך כמה שנים, נורה למוות על ידי מתנחל ישראלי שפלש לכפר יחד עם נהג דחפור. שנה לאחר מכן, היורה עדיין מסתובב חופשי.

רבים ברחבי העולם הכירו את עוודה בזכות פעילותו לגיוס פעילים מקומיים ובינלאומיים למאבק הלא אלים נגד הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, ובייחוד נגד הטיהור האתני של קהילות פלסטיניות באזור מסאפר יטא. באזכרה השתתפו חברי הכנסת איימן עודה ועופר כסיף מחד"ש, שהתחייבו להמשיך במאבק שעוודה הקדיש לו את חייו והדגישו את תמיכתם באום אל-ח'יר, הנתון תחת איום מתמיד בהריסה כוללת.

אולם חיילים שהיו במקום ניסו לשבש שוב ושוב את טקס האזכרה. הם הפילו את כסיף לקרקע, תקפו כמה פעילים ואיימו לפזר את ההתכנסות בכוח ולגרש את הנוכחים. כלי רכב צבאיים נסעו שוב ושוב במהירות לצד הקהל והקימו רעש רב בניסיון להבליע את קולות הדוברים.

>> עוודה הד'אלין עמד במרחק 35 מטר מהמתנחל, שירה לעברו

>> "תיעדתי הרבה הריסות בחיי. את הריסת ביתי לא הייתי מסוגל לצלם"

>> באום אל-ח'יר, ההתעמרות ממשיכה גם אחרי המוות

למרות ההפחדות, המשתתפים נשארו במקום עד תום הטקס. "איננו עומדים כאן היום רק כדי להתאבל; אנחנו עומדים כאן כדי לכבד [את עוודה] בנאמנות בלתי מעורערת", אמר אחיו, עזיז הד'אלין. "מהמקום הזה אנחנו מרימים את קולנו ודורשים צדק ואת העמדת העבריין לדין, ובה בעת שבים ומביעים את מחויבותנו האיתנה להישאר בכפרנו ולהגן עליו מפני כל האתגרים. צדק אינו רק דרישה – הוא הדרך האמיתית לשלום מתמשך".

ינון לוי, המתנחל שהכדור שירה פילח את ריאתו של עוודה לעיני ילדיו הקטנים, ושהוטלו עליו סנקציות בינלאומיות, הושם לזמן קצר במעצר בית לאחר האירוע, ודווח כי הפרקליטות מתכוונת להגיש נגדו כתב אישום בחשד להמתה בקלות דעת. אך בית המשפט הורה עד מהרה לשחררו, עוד לפני שגופתו של עוודה נמסרה לידי משפחתו.

שנה לאחר מכן, טרם הוגש כתב אישום נגד לוי, וההחלטה אם להגישו צפויה להתקבל בימים הקרובים. עורך הדין של משפחת הד'אלין, איתן פלג, אמר למגזין 972+ כי המקרה חריג מבחינה זו. לדבריו, "אכיפת החוק נגד מתנחלים בגדה המערבית היא נדירה מאוד, כמעט בלתי קיימת, אך במקרה הזה השגנו התקדמות מסוימת.

"בפרקליטות הבטיחו לי שתתקבל החלטה אם להגיש כתב אישום נגד לוי לכל המאוחר עד תחילת השבוע. אנחנו מקווים שההחלטה תהיה חיובית ושאכן יוגש כתב אישום".

מחקירה פורנזית של ארגון זכויות האדם הפלסטיני אל-חק, שפורסמה ב-28 ביולי לציון יום השנה להריגתו של עוודה, עולה כי לוי ירה בהד'אלין אף שלא היווה איום, וכי איש מהפלסטינים שנכחו בזירה לא היה חמוש. החקירה – שהתבססה על עדויות ראייה, מסמכים משפטיים, ניתוח סרטונים, מחקר במקורות גלויים, מיפוי גיאו-מרחבי, שחזור זירה ומידול תלת-ממדי – מצאה ראיות לכך שלוי הפגין כוונה פלילית עוד לפני שבא במגע כלשהו עם התושבים. עוד עלה בחקירה כי החיילים והשוטרים שהיו בזירה הגנו על המתנחלים ולא נקטו נגדם צעדי אכיפה.

מאחז נולד

מבחינת תושבי אום אל-ח'יר, השנה שחלפה מאז הריגתו של עוודה התאפיינה באלימות כמעט בלתי פוסקת ובחשש מגירוש. בשבועות שלאחר ההרג הקימו מתנחלים מאחז חדש הצופה אל הכפר – הרחבה של ההתנחלות כרמל, הפולשת לשטחי אום אל-ח'יר מאז הקמתה ב-1980.

בתוך כמה חודשים חיברו הרשויות בישראל את המאחז לתשתיות החשמל, המים והביוב, וסללו אליו כבישים. עשרות מטרים בלבד משם, לתושבים הפלסטינים של אום אל-ח'יר מסופקים מים זורמים רק שעות אחדות בשבוע, והם נאלצים לאגור אותם במכלי פלסטיק.

הסלמה מתמשכת באלימות. מתנחלים מציבים קרוואן במאחז ליד אום אל-ח'יר, ב-20 במאי 2026 (צילום: מוסעב שאוור / אקטיבסטילס)

אך לדברי התושבים, הפערים בתשתיות והיעדרם של שירותים בסיסיים אינם צרתם הגדולה ביותר. הם מתארים הסלמה מתמשכת באלימות המתנחלים, בגיבוי הצבא: תקיפות יומיומיות, הטרדת נשים וילדים, פלישות חוזרות ונשנות לכפר וניסיונות להשתלט על אדמות בבעלות פרטית. לדבריהם, התקיפות האלה הן חלק מתהליך רחב יותר, שבמסגרתו המתנחלים משתלטים בהדרגה על אדמותיהם, מגבילים את תנועתם ומתערבים בחיי היומיום שלהם.

המאחז, הכולל כיום 13 קרוואנים, נמצא ליד המרכז הקהילתי של הכפר ובצמוד לבית אחיו של עוודה, סאלם הד'אלין, חקלאי ורועה צאן בן 52. סאלם אמר למגזין 972+ כי פרנסת משפחתו נפגעה אנושות מאז תחילת המלחמה בעזה. "לפני 7 באוקטובר היו לי כ-150 כבשים ועזים", סיפר. "התפרנסנו מהעדר שלנו ומעיבוד אדמתנו. ברגע שנאסרה עלינו הכניסה לאזורים האלה, לא היתה לי ברירה אלא למכור כמעט את כל בעלי החיים. כיום יש לנו רק כבשים אחדות, שמספקות חלב לילדיי".

הריגתו של עוודה העמיקה את תחושת חוסר הביטחון. "אחרי שאחי נהרג, פחדתי שמישהו אחר במשפחתי יהיה הבא בתור", אומר סאלם. "מכרתי עוד חיות משק, כי כבר לא הרגשתי שיש לנו עתיד כלשהו כאן". לדבריו, הלחצים גברו לאחר שהמתנחלים הקימו בספטמבר האחרון את המאחז ליד ביתו, בחסות הצבא. בתוך שלושה חודשים עברו אליו כחמש משפחות מכרמל.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

המאחז התרחב תחילה לעבר בית קברות קטן ליד ביתו של סאלם, שם קבורים 18 פעוטות מהקהילה. "המתנחלים נעשו נועזים כל כך, עד שהם הוציאו את האבנים מקברי הילדים שלנו", אומר ח'ליל הד'אלין, ראש מועצת הכפר. "הם הסירו את גדר התיל המקיפה את בית הקברות ועקרו את המצבות ללא כל עכבה דתית, מוסרית או חוקית".

מאז המשיכו המתנחלים להרחיב את המאחז לעבר ביתו של סאלם ודיר הכבשים שלו. בתחילת יוני התעמת מתנחל מהמאחז החדש עם אשתו של סאלם בזמן שהשקתה את עצי הזית של המשפחה. "הוא חתך חלק מהגדר שלנו ומנע ממנה להגיע לעצים", סיפר סאלם. "קראנו למשטרה הישראלית ולמינהל האזרחי, אבל הם אמרו לנו שהאדמה נחשבת 'אדמת מדינה' ושהמתנחל יכול להישאר שם".

זמן לא רב לאחר מכן החלו מתנחלים להיכנס לאום אל-ח'יר ולתלות דגלי ישראל על בתים וגדרות של פלסטינים. "בכל פעם שהורדנו את הדגל, הם חזרו ותלו אותו שוב", אמר סאלם.

"בכל פעם שהורדנו את הדגל, הם חזרו ותלו אותו שוב". דגל שהציבו מתנחלים מול בית באום אל-ח'יר, ב-6 ביולי 2026 (צילום: מוסעב שאוור / אקטיבסטילס)

העימותים החריפו עוד ב-3 ביולי, כאשר כ-30 מתנחלים התאספו ליד ביתו של סאלם לתפילת שבת ולאחר מכן ניסו להזיז גדר אל תוך דיר הכבשים שלו. "המשפחה שלי ואני ניסינו להחזיר את הגדר למקומה המקורי", הוא משחזר, "ואז הגיעו חיילים. הם לא ניסו לעצור את המתנחלים, שהביאו כיסאות, שולחן ונדנדה, הציבו אותם בכניסה לנכס שלנו ונשארו שם שעות".

בסביבות חצות, לדבריו, הכריזו החיילים על האזור שסביב דיר הכבשים של סאלם "שטח צבאי סגור". כמה תושבים פלסטינים ופעילים בינלאומיים נפצעו קל מתקיפת מתנחלים, אך החיילים עצרו שלושה מהפעילים, ובהמשך נאסר עליהם להיכנס לאום אל-ח'יר במשך חמישה ימים.

אחרי שפג תוקפו של הצו הצבאי, חזרו מתנחלים למקום כשהם נושאים גלילים של גדר תיל. "הם ניסו שוב לגדר חלק מדיר הכבשים שלי ומהאדמה שליד ביתי", מספר סאלם. "הם לוקחים את האדמה שלנו חתיכה אחרי חתיכה". מאז הוצא שוב צו המכריז על האזור שטח צבאי סגור, והוא מחודש מדי כמה ימים.

לדברי ח'ליל, הצו נאכף בפועל רק נגד פלסטינים. "נאסר על הפלסטינים להיכנס לאזור או לגשת לנכסים שלהם, בזמן שהמתנחלים ממשיכים להיכנס ולעבוד במקום בכל יום. תיעדנו יותר מ-30 הפרות של מתנחלים את הצו מאז הוצא. כל אחד מהמקרים האלה תועד בווידיאו. הגשנו תלונה במשטרה, שכללה סרטונים שמראים את תאריך ההפרה ואת זהויות האחראים".

פלישות המתנחלים מתרכזות בעיקר באזור ביתו של סאלם. תחילה הם הציבו דגלי ישראל על הגג, ובהמשך התקינו נדנדה מחוץ לשירותים החיצוניים של המשפחה. לאחר מכן ניסו שוב ושוב לפרק את דיר הכבשים ולהרחיב את המאחז על אדמת המשפחה.

הניסיונות לעצור בעדם גבו מחיר. ב-1 ביולי, בסביבות השעה 11 בלילה, הגיב עזז הד'אלין (19) להתרעה בקבוצת הוואטסאפ של הכפר, שלפיה מתנחלים מתקרבים לאום אל-ח'יר. "כשהגעתי למקום, ראיתי שלושה מתנחלים מניפים דגלי ישראל בכניסה לכפר ובפארק הציבורי", הוא מתאר. "זיהיתי שניים מהם. ליוו אותם שלושה חיילים ישראלים רעולי פנים".

עזז מספר כי החיילים הורו לו לעצור. "אחד מהם הכה אותי בעורף וברגל, והפיל אותי על הקרקע. הם עיכבו אותי במקום, סירבו לבקשותיי החוזרות לקבל מים לשתייה, ולמרות הקור מנעו ממני ללבוש ז'קט שהמשפחה שלי הביאה".

החיילים אזקו אותו וכיסו את עיניו, ולאחר מכן העבירו אותו בג'יפ צבאי לאזור הסמוך להתנחלות כרמל. "הם השאירו אותי על הקרקע במשך כמעט שעה, ואז הסיעו אותי בחזרה ושחררו אותי בשער שהקים הצבא בכניסה לאום אל-ח'יר לפני כמה חודשים".

אחיזת חנק

אום אל-ח'יר מוקף כיום כמעט לגמרי על ידי ההתנחלות כרמל בצד אחד והמאחז החדש מהצד האחר. בשטח שבחזית הכפר פועלת חווה תעשייתית לגידול עופות. המאחז משקיף על כביש הגישה המרכזי לכפר, שהוא הכביש היחיד המשרת כמה קהילות בדואיות בחלק זה של מסאפר יטא. מאות פלסטינים תלויים בו מדי יום, והתושבים מאמינים שהמאחז הוקם בכוונה ליד הכביש כדי לחסום את התנועה באזור.

מאז שהוקם המאחז חסמו מתנחלים את הכביש שוב ושוב, באמצעות סלעים או חביות מתכת, ולעיתים פשוט ישבו על כיסאות באמצע הכביש ולא אפשרו לכלי רכב לעבור. חיילים ושוטרים עומדים לעיתים קרובות בסמוך ואינם מתערבים.

הכפר מוקף כיום כמעט לגמרי על ידי ההתנחלות כרמל בצד אחד והמאחז החדש מהצד האחר. ילדים מאום אל-ח'יר מפגינים אחרי שמתנחלים חסמו את הדרך היחידה שמובילה לבית הספר שלהם, ב-16 באפריל 2026 (צילום: אבישי מוהר / אקטיבסטילס)

בפברואר הפך הצבא את הגבלת התנועה לרשמית כשהתקין שער ברזל קבוע לרוחב הכביש. השער נעול לעיתים קרובות בלילה, ולפעמים נשאר סגור במשך שעות גם במהלך היום. לרוב מפעילים אותו חיילים, אך תושבים מדווחים שלעיתים מתנחלים נועלים ופותחים אותו בעצמם.

כשהשער סגור, אין דרך חלופית. משפחות ממתינות שעות בכלי הרכב שלהן; פצועים וחולים נאלצים ללכת ברגל; ומשאיות המובילות מזון לבעלי חיים נדרשות לפרוק את הסחורה בשער, ומשם היא מועברת בטרקטור לקהילות שמצידו האחר.

לדברי תושבים, השער הפך גם לאות מבשר רעות: בכמה מקרים הוא נסגר זמן קצר לפני שמתנחלים הגיעו לתקוף את הכפר. עם הזמן, הם אומרים, הם למדו כי סגירת השער עלולה לבשר על התקפה נוספת.

מעבר למגבלות המיידיות האלה, הכפר עצמו נתון תחת איום הריסה תמידי, שכן לכל בית ומבנה בו הוצא צו הריסה. הצוות המשפטי של הכפר הגיש תוכנית אב המבקשת להעניק לו הכרה רשמית, ופועל גם להקפאת צווי ההריסה התקפים עד להכרעה בתוכנית.

השימוע הראשון התקיים ב-18 במרץ. התושבים לא הורשו להשתתף בו מטעמים "ביטחוניים". הדיונים נדחו שלוש פעמים – תחילה ל-18 ביוני, לאחר מכן ל-18 ביולי ובהמשך ל-8 בספטמבר.

לדברי התושבים, הם הגישו מסמכי בעלות על הקרקע וכן הצעה תכנונית מקיפה, הממחישה כי אום אל-ח'יר אינו יישוב זמני או בלתי רשמי, אלא כפר ותיק ומבוסס ובו בתים, כבישים, מבני ציבור ואדמה חקלאית, ועל כן יש להכיר בו רשמית.

אם צווי ההריסה יבוצעו, כ-300 פלסטינים יאבדו את בתיהם. התושבים חוששים גם שלאחר ההריסה יימנע מהם להקים אוהלים או מחסות חירום, לנוכח מקרים שבהם מבנים זמניים בקהילות פלסטיניות אחרות הוחרמו או נהרסו.

אך גם כשהם עומדים בפני האפשרות שיאבדו את כפרם, התושבים נחושים לשמר את זכרו של עוודה. בטקס האזכרה הושק ספר בשם "יהא זכרך מהפכה", הכולל מסרים מחברים ועמיתים; הוקרן סרט תיעודי בן 30 דקות על חייו של עוודה; והוסר הלוט מעל אנדרטה שהוקמה במקום שבו נורה, ובה יצירות אומנות, תצלומים וטקסטים על חייו. כמה מיזמים קהילתיים הנושאים את שמו נמצאים בשלבי הקמה, ובהם ספרייה, מרפאה ומזרקת זיכרון באתר הירי.

נחושים לשמר את זכרו. חברים של עוודה הד'אלין בטקס לזיכרו במרכז הקהילתי באום אל-ח'יר, ב-28 ביולי 2026 (צילום: עמרי ערן ורדי / אקטיבסטילס)

"אנחנו מקימים מרפאה לעזרה ראשונה וקוראים לה על שם עוודה", אומר ח'ליל. "כשירו בו, לא היתה מרפאה בכפר. אנחנו לא רוצים שעוד משפחה תיקלע למצב דומה בלי סיוע רפואי מיידי".

עבור הנאדי, אלמנתו של עוודה, האזכרה המחישה את החלל שהותיר, שממשיך להשפיע על כל היבט בחייה. "זהו יום השנה לחוויה הקשה ביותר בחיי", היא אומרת. "ליבי מתגעגע אליו יותר מכפי שניתן להביע במילים. אני עדיין לא מבינה איך איבדנו אותו. לאבד מישהו שאוהבים זה כמו לאבד חלק מעצמך. מאז שעוודה נהרג, נעלם כל הצבע מחיינו. אני מרגישה שאני חיה רק כדי לגדל את הילדים שלנו. הוא חסר לנו בכל רגע בחיים – כשאנחנו יושבים ביחד, כשאנחנו אוכלים ביחד, בכל רגע שעובר". לדבריה, ילדיהם עדיין שואלים איפה אבא, ונבהלים בכל פעם שחיילים פושטים על הכפר או מתנחלים תוקפים אותו.

רבים מחבריו של עוודה ראו בו יותר מסתם חבר. הוא היה שותף לתיעוד האירועים בשטח, להגנה על זכויות אדם ולמאמציה של הקהילה להישאר על אדמתה. מי שהכירו אותו אומרים שהשפעתו עדיין מורגשת ושזכרו ממשיך לעורר בהם השראה. מאז מותו הם ממשיכים לעמוד לצד משפחתו, ולדברי הנאדי, תמיכתם עזרה לה ולילדיה לעבור את השנה שחלפה.

ובכל זאת, היא שואבת נחמה בעיקר מהזיכרונות מעוודה עצמו. "הוא לימד אותנו נדיבות, אומץ, אהבת אדם ואהבה לחיים", היא אומרת. "ליבי כואב במיוחד על הילדים. הם איבדו את אבא שלהם בגיל צעיר כל כך. הם יגדלו בלי שיוכלו פשוט לקרוא: 'אבא'. האפשרות הזאת נלקחה מהם מוקדם מדי. תמיד אספר להם עד כמה אבא שלהם אהב אותם ושהוא לא בחר לעזוב אותם".

הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס