אל-מוע'ייר: גיאוגרפיה של מוות ואומנות ההישרדות
הכפר שלנו הפך זה מכבר למעבדה חיה של מדיניות הטיהור האתני והחנק הכלכלי. אנחנו סובלים מהתעמרויות בלתי פוסקות ומשלמים בדם בנינו, אבל אנחנו יודעים: שורשינו עמוקים באדמה הזו, הזרים הם רק עוברי אורח

הכפר מצא את עצמו בעיצומה של מערכה קיומית אכזרית מול מנגנון מחיקה ונישול, השואף להפוך את חיינו לגיהינום יומיומי. כתובת "מוות לערבים" בכפר אל-מוע'ייר (צילום: איאד חדאד, בצלם)
הכפר אל-מוע'ייר איננו רק נקודת ציון גיאוגרפית על המפה הפלסטינית; הוא ניצב בקו החזית מול ניסיונות הסיפוח והנישול. זהו כפר שלֵו בהרי מזרח רמאללה, שאדמותיו משתרעות מזרחה לעומק הבקעה ומספר תושביו פחות מ-4,000. הכפר מצא את עצמו בעיצומה של מערכה קיומית אכזרית מול מנגנון מחיקה ונישול, השואף להפוך את חיינו לגיהינום יומיומי.
במשך יותר משני עשורים יצאנו בחזה חשוף ובנחישות של פלדה אל מזרח הכפר, עמדנו מול ההתנחלויות שממזרח לכביש אלון והנפנו את דגל ההתנגדות העממית כדי להגן על אדמותינו החקלאיות מציפורני המתנחלים. כיום, בצל ההסלמה הכוללת, קהילת אל-מוע'ייר נותרה לבדה בשטח ומשלמת את המחיר הכבד ביותר, ללא גב וללא הגנה.
>> בית בודד באל-מוע'ייר הפך למוקד התקפות של חיילים ומתנחלים
הכפר המוכה שלנו הפך למעבדה חיה של מדיניות הטיהור האתני והחנק הכלכלי המתוכנן. באמצעות צבאו, מתנחליו ותשעת מאחזי הרועים שהקים, הצליח הכיבוש להדק את המלקחיים על צווארנו. הוא הטיל מצור מוחלט על 98% מאדמות הכפר, באמתלה שמדובר ב"שטח צבאי סגור", ודחק 4,000 תושבים למובלעת צרה ששטחה אינו עולה על קילומטר רבוע אחד.
המצור אינו עוד צבאי בלבד, במובנו המסורתי, אלא הפך להשמדה סביבתית ולחיסול המגזר החקלאי על שני ענפיו – הצומח והחי. בשנת 2025 לבדה ביצעו כלי המשחית של הכיבוש והמתנחלים טבח סביבתי שכלל עקירת 11 אלף עצי זית, לצד הרס מתוכנן של חממות ושריפת יבולים חקלאיים – הן באמצעות אש שהבעירו המתנחלים הן באמצעות רימוני גז והלם שהצבא ירה במכוון כך שייפלו בשדות.
אך הפשע הקטלני ביותר היה ההשמדה המאורגנת של ענף הצאן. מאחזי הרועים ייבשו לחלוטין את שטחי המרעה שלנו. אמתלת "השטחים הסגורים" הפכה לחרב המתנופפת מעל ראשי הרועים הפלסטינים: היא מונעת מהם להוציא את צאנם למרעה, בעוד אותן אדמות נפתחות לרווחה בפני עדרי המתנחלים בחסות הנשק הצבאי. לכך התלוו מעשי גנבה גלויים של עדרי צאן פלסטיניים, שהסבו לרועים נזק כבד, הביאו לקריסה של כ-80% מהענף והפכו את החקלאים למובטלים בעל כורחם.
הנדסת המוות והנס החברתי
הסביבה שלנו מהונדסת בדיוק מרבי כדי להרוס כל מרקם של חיים אנושיים. המחסומים הצבאיים שהוצבו בכניסה היחידה שנותרה לכפר, ממערב, הפכו למלכודות יומיומיות של השפלת צעירים וגזל כספי הפועלים. החנק פוגע גם במסחר: חברות משלוחים נמנעות מלהיכנס לכפר בשל שוד כספי עובדיהן והתנכלות להם במחסומים. גם מערך החינוך נפגע, שכן מורים המתגוררים מחוץ לכפר אינם יכולים להגיע אליו מפאת האימה שמעוררות ההתקפות החמושות.
מה שלא נשרף באש המתנחלים נהרס על ידי דחפורי הכיבוש, תחת כסות "הגיליוטינה המשפטית". מאז תחילת המלחמה באוקטובר 2023 נהרסו בתים ומבנים חקלאיים ומסחריים, וסכנת הריסה מרחפת מעל יותר מ-90 בתים ומבנים בפאתי הכפר, בטענה שנבנו ללא היתר בשטח C. זהו תהליך ברור של טיהור מרחבי: מי שלא נהרג מהכדורים, עלול למות מעוני ומאבטלה, ומי שמחזיק מעמד במצור – ביתו נחרב על ראשו.

מה שלא נשרף באש המתנחלים נהרס על ידי דחפורי הכיבוש. דחפורים עוקרים עצי זית באל-מוע'ייר, ב-23 באוגוסט 2025 (צילום: אבישי מוהר / אקטיבסטילס)
למרות השחיקה היומיומית הזו, התחולל באל-מוע'ייר נס חברתי: המשפחות התלכדו והקהילה כולה הפכה למשפחה מורחבת אחת. הכאב אינו עוד כאבו של היחיד – אם צעיר נפצע, תושבי הכפר מציפים את בית החולים; אם תושב נעצר, כולם נחלצים לעזרת משפחתו; ואם אחד מבני הכפר נופל חלל, הוא מובא למנוחות כבנו הבכור של כל בית.
המשפחה המורחבת הזו שרטטה את מפת עמידתה בדם. אין שכונה שאין בה חלל. במזרח הכפר נפלו הנערים מנאדל אבו עליא (14) ב-2006; עלי אבו עליא (15) ב-2020; ואמג'ד אבו עליא (16) ב-2022, שהיה בן יחיד להוריו.
במרכז הכפר גדעו הכדורים את חייהם של הנער לית' אבו נעים (16) ב-2018; הצעיר ראיד אל-נעסאן (21) ב-2022; והנער מוחמד אל-נעסאן (15) בצאתו מתפילת יום השישי בתחילת השנה.
בדרום הכפר נפל בשנה שעברה הצעיר סעיד אל-נעסאן (20) מירי ישיר של מתנחלים בעת שהגן על בתי שכונתו.
במערב הכפר נהרג הצעיר חמדאן אבו עליא (18) ב-2025. באפריל, בחסות הצבא, תקפו מתנחלים את בית הספר שלנו. בתקיפה נפלו אוס אל-נעסאן (14), שהצטרף לאביו החלל חמדי, וג'האד אבו נעים (37), שנחלץ להגן בגופו על התלמידים.
בשכונה הצפונית נפל חמדי אל-נעסאן (38) ב-2019, בעת שהגן על בתי הכפר.

הלווייתו הילד עלי אבו עליא בכפר אל-מוע'ייר שבגדה המערבית (צילום: אורן זיו)
נקודת השבר הכואבת ביותר היתה ב-12 באפריל 2024, כאשר כ-1,500 מתנחלים חמושים פשטו על הכפר בחסות הצבא. עשרות בתים וכלי רכב הוצתו, יותר מ-70 תושבים נפצעו מירי, והצעיר ג'האד אבו עליא (25) נהרג שבועות ספורים לפני חתונתו.
באותו יום פרצו מתנחלים לביתי, השחיתו אותו וניסו להציתו על יושביו. רעייתי ואני הגנו בגופנו על ילדינו, שסבלו לאחר האירוע מטראומה קשה ונזקקו לטיפול נפשי במשך חודשים. אך את המחיר הכבד מכול שילמה אשתי ההרה: בעקבות התקיפה וההלם נפגעה התפתחות העובר ברחמה, והרופאים נאלצו ליילדה בלידה מוקדמת וכואבת. בני יעקוב, משוש נפשי, הלך לעולמו כעבור יומיים בלבד, קורבן לאימת המתנחלים, שחנקו את נשמתו כמעט בטרם הספיק לראות אור יום.
לאחרונה הובא למנוחות בן השכונה הצפונית, הנער פאדי אל-נעסאן (17). כמה ימים קודם לכן תקפו מתנחלים את פאתי הכפר, והצבא שימש חומת מגן שמנעה מצעירי הכפר להגיע לעזרת שכניהם. פאדי נפצע בתקיפה ונפטר מפצעיו. מותו מצטרף למחיר הכבד שמשלם הכפר בחללים, בפצועים ובאסירים.
למרות הבידוד בשטח והיעדר הסיוע, קהילת אל-מוע'ייר בוחרת בכל בוקר מחדש בחיים. כיום מובילים תושבי הכפר יוזמות מקומיות וקהילתיות של מאבק שקט: נטיעת עצים, חיזוק האחיזה באדמה ועמידה איתנה מול מנגנון הנישול.
הכפר אל-מוע'ייר הוא כיום בית ספר לתורת העמידה האיתנה ולאומנות ההישרדות. הקהילה תחזיק מעמד ותישאר, כי שורשיה העמיקו באדמה הזו עוד בימי האינתיפאדה הראשונה ואף לפניה. שורשים אלה ספוגים בדמם של הנערים והצעירים שנפלו, ובהם שניים מבני הכפר שאיבדנו באותן שנים: עבדאללה אל-סבאח וסקר אל-נעסאן.
הדרך היא אחת, האדמה היא אחת, ואל-מוע'ייר יישאר בזכות עמידתם האגדית של תושביו. הזרים אינם אלא עוברי אורח.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית













