רוצים להבין את הנכבה? הקשיבו ליואב גלנט
בריאיון מלפני כשנה וחצי, גלנט תיאר כיצד אביו קיבל בית בעג'מי לאחר הנכבה ואישר למעשה את טענותיהם של היסטוריונים פלסטינים על מנגנון הגירוש, ההפקעה והעברת הפלסטינים שנותרו ביפו לגטו שהקימה בשבילם המדינה
חוסר אמפתיה ותחושת עליונות. שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
לאחרונה שב והופץ ברשתות קטע מתוך ראיון עם שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, שנגדו הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי צו מעצר. בראיון, שנערך בפברואר 2025 בפודקסט Call Me Back בהנחיית דן סינור, מספר גלנט, שנולד בשכונת עג'מי ביפו, כיצד גדל למעשה לצד שני אחים פלסטינים שמשפחתו התגוררה איתם באותו בית.
ייתכן שגלנט סיפר את הדברים מתוך צורך להסביר מדוע אינו גזען ומדוע הטענות נגדו, לאחר שכינה פלסטינים "חיות אדם", אינן מוצדקות. אם אכן זו הסיבה, הרי שהקטע הקצר הזה מלמד רבות על ההיגיון הישראלי ביחס לפלסטינים. כך, למשל, אם ישראלי יהודי גדל עם ערבים ולאחר מכן מבצע בהם רצח עם – זה בסדר, שהרי אין מדובר בגזענות. אם יש לישראלי חבר ערבי, מותר לו להרוג ערבים. עד כאן, טענה ישראלית קלאסית שאין בה חדש.
>> איך הפסקתי לפחד ולמדתי להכיר בפשעי הנכבה
אבל חשוב יותר דווקא תיאורו של גלנט את הנסיבות שבהן קיבלה משפחתו בית בשכונת עג'מי, מיד לאחר הנכבה. הסיפור מעניין, משום שגלנט מאשר למעשה את טענותיהם של היסטוריונים פלסטינים שחקרו את הנכבה בעיר על שלושת שלביה.
כך, לדוגמה, גלנט מסביר כי לפני הנכבה חיו ביפו מאה אלף תושבים – המספר המדויק יותר הוא כ-120 אלף, אם כוללים את הכפרים שסביבה – וכי לאחריה נותרו בעיר כ-5,000 פלסטינים (המספר המדויק הוא 3,482). המראיין לא עצר אותו כדי לשאול מה קרה ל-95% מהפלסטינים שלא חזרו לבתיהם.
מבלי שהתכוון לכך, גלנט מתאר למעשה את החלק הראשון בנכבה של העיר הפלסטינית: הטיהור האתני של יפו. רבים מצאצאיהם של הפליטים האלה חיים עד היום בעזה – עובדה חשובה לנוכח תפקידו של גלנט ברצח העם ברצועה.
לאחר מכן גלנט מתאר כיצד אביו, שהיה לוחם, ביקש לו לאחר המלחמה בית שבו יוכל להקים משפחה, וכיצד מפקדו לקח אותו לעג'מי כדי לחפש מקום מתאים. כאן מתאר גלנט את החלק השני בנכבה הפלסטינית: השוד המזוין הגדול. הפלסטינים שנותרו ביפו, שמרביתם הגיעו משכונות ומכפרים באזור – נוזהא, מנשייה, העיר העתיקה, סומייל, שייח' מונס ועוד – רוכזו והועברו בכוח לשכונת עג'מי, שהרשויות כינו "גטו עג'מי".
שנתיים לאחר מכן, בשנת 1950, אישרה הכנסת את אחד החוקים המשפיעים ביותר בכל הנוגע לנכסי הפלסטינים: חוק נכסי נפקדים. החוק קבע כי אם בעליו של נכס לא שהה בביתו בתקופת המלחמה או בחצי השנה שלאחריה, המדינה רשאית להפקיע את הנכס ולהעבירו לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. במקרה של יפו, משמעות הדבר היתה השתלטות על נכסיה של עיר שלמה: בתים, מרכזי תרבות, מגרשי כדורגל, בנקים וכל סוג של רכוש פרטי שניתן להעלות על הדעת. גם הפלסטינים שנותרו ביפו והועברו בכוח לגטו עג'מי איבדו את נכסיהם, אף שלעיתים הם נמצאו ממש מעבר לגדר הגטו.
טיהור אתני, גניבת רכוש ופגיעה נפשית. פליטים פלסטינים ב-1948
בבתים שאליהם הועברו בגטו עג'מי הותר להם להתגורר בחדר אחד בלבד, כדיירים מוגנים, במשך שני דורות. מציאות זו יצרה סבך משפטי וחברתי הנמשך עד היום בחברה הפלסטינית ביפו: מאות משפחות שהגיעו לדור השלישי קיבלו צווי פינוי. משפחת גלנט, כמו משפחות יהודיות רבות אחרות, קיבלה חלק מהשלל הגנוב והתגוררה בביתה של משפחה פלסטינית שגורשה משכונת עג'מי.
ההיבט החשוב יותר, שכמעט אינו מוזכר, הוא האופן שבו שיכנו הרשויות משפחות יהודיות לצד משפחות פלסטיניות בגטו עג'מי מיד לאחר הנכבה. כל משפחה פלסטינית קיבלה חדר, ונאלצה לחלוק עם המשפחה היהודית את שאר חלקי הבית: השירותים, המטבח והמבואה.
האופן שבו גלנט מתאר את האירוע יוצר את הרושם כאילו הפלסטינים שנאלצו לחלוק את ביתם עימו ועם משפחתו היו בני מזל. כאילו עליהם להכיר תודה על כך שאביו של גלנט – חייל שהשתתף במלחמה, בטיהור האתני של משפחותיהם ובגזל רכושם – חי כעת עימם בבית.
רבות מאותן משפחות יפואיות כמעט שלא דיברו על התקופה הזאת, יש להניח בשל תחושות של מבוכה והשפלה. אם החלק הראשון של הנכבה היה הטיהור האתני והחלק השני היה גניבת הרכוש, הרי שהחלק השלישי היה הפגיעה הנפשית: הפלסטינים הרגישו שלא רק שנכשלו בהגנה על אדמת המולדת ועל עירם, אלא שכעת לא הצליחו להגן אפילו על המרחב האינטימי ביותר של המשפחה – הבית.
המסקנה החשובה מדבריו של גלנט אינה דווקא שגדל בבית פלסטיני גנוב, אלא שהוא, בדומה לישראלים רבים אחרים, מפגין חוסר אמפתיה בסיסית כלפי הפלסטינים. חוסר האמפתיה הזה נובע מתחושת עליונות ומחוסר יכולת לראות בפלסטינים בני אדם, שאירועים כמו הנכבה ורצח העם בעזה מותירים בהם מטען רגשי וטראומטי המלווה משפחות במשך דורות.
אותו חוסר אמפתיה ואותה תחושת עליונות מאפשרים לישראלים רבים – ובראשם בני דורו של גלנט, שגדלו על שרידי הערים והכפרים הפלסטיניים – לפתח תחושה שיש להם זכות לבצע כל פשע, לרבות רצח עם. הדבר הופך את גלנט ודומיו לא רק להזויים, אלא גם למסוכנים.
פנטזיית "הריביירה של עזה" מבוססת על אותה "ריביירה" שיצר ביפו דורו של אביו של גלנט: גירוש וטרנספר, גניבה ולאחר מכן הקמת ריביירה על חורבות שכונת מנשייה, שבשטחה הוקמה הטיילת הנחשקת ביותר בישראל.
עבד אבו שחאדה הוא יו"ר המועצה האסלמית הנבחרת ביפו. כיהן כחבר מועצה בעיריית תל אביב-יפו כנציג הקהילה הפלסטינית בין השנים 2018–2024. כיום מארח את הפודקאסט אל-מידאן באתר ערב48
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
