ישראל משתמשת ב"כאוס מהונדס" כדי לפורר את החברה בגדה

חיילים מעלימים עין מהאלימות הפנים-פלסטינית. חיילים בחברון, ב-9 במאי 2026 (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש90)

ארכיטקטורה של שליטה, מתוחכמת והרסנית, הולכת ולובשת צורה בגדה המערבית. היא אינה בנויה רק מבטון וגדרות תיל, אלא גם מכאוס מתוכנן ומכרסום איטי בביטחון היומיומי. זוהי מציאות של "פריעת חוק מהונדסת": מדיניות שבמסגרתה הצבא הישראלי, המסוגל לעקוב אחר תנועות במרחק אלפי קילומטרים, מאפשר לכנופיות חמושות ולסכסוכים פנימיים לקרוע כפרים וערים פלסטיניים מבפנים.

>> פלסטינים בגדה נדרשים לבחור: גירוש או דיכוי אלים

מבט מקרוב על המתרחש בבית אומר, בקרוואת בני חסאן ובדיר איסתיא מבהיר כי ההתפוררות החברתית ביישובים האלה אינה תוצאה של הזנחה מצד מערכת הביטחון הישראלית, אלא של מאמץ אסטרטגי לאיין את החברה הפלסטינית ולסלול את הדרך לחזרה לשלטון צבאי ישיר באמצעות המנהל האזרחי.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

במרכז המשבר הנוכחי עומדת העיירה בית אומר, מצפון לחברון, שבה מתגוררים 23 אלף תושבים. העיירה, המוקפת משלושה צדדים בהתנחלויות ובעמדות צבא, נתונה כבר שנים בסכסוך דמים בין משפחת אבו עיאש למשפחת אִיח'לָאיֶל. מה שהתחיל כסכסוך פרטי, שכלל סחיטה ותמונות מזויפות, התגלגל לסכסוך מזוין בעצימות נמוכה, שכבר גבה את חייהם של לפחות שבעה בני אדם. ישראל מונעת מרשויות החוק הפלסטיניות להיכנס לעיירה, ומנגנוני ההגנה החברתיים המסורתיים התפוררו.

המעורבות הצבאית הישראלית באה לידי ביטוי במה שאנשי המקום מכנים "התערבות סלקטיבית". הצבא סוגר את העיירה לעיתים קרובות, חוסם את היציאות ממנה בערמות עפר ועורך בה סיורים קבועים, אבל הירי בין התושבים נמשך כבר חודשים. פעילים בעיירה אומרים שהחיילים פשוט מסיטים את מבטם כל עוד הירי אינו חורג מרחובות העיירה. ברגע שהאלימות הופכת לפוליטית או נוגעת להתנחלויות הקרובות, הצבא מגיב באופן מיידי ואלים.

מושל חברון ח'ליד דודין מציין שכוחות הביטחון הפלסטיניים זיהו יותר ממאה גברים המבוקשים בחשד לרצח, להצתה ולהחזקת נשק לא חוקי. אבל הצבא הישראלי מסרב בעקביות להעניק לקצינים פלסטינים את "התיאום הביטחוני" הנדרש כדי שיוכלו להיכנס לשטחי B ו-C (רוב שטחה של בית אומר נמצא בשטח B) ולעצור חשודים. ההכשלה המכוונת הזאת מצד ישראל הפכה את בית אומר לעיר רפאים. הכלכלה המקומית הצטמקה בכ-80%, וחנויות נסגרות לפני רדת החשכה, משום שהמשפחות מעדיפות להישאר בבתיהן ולא להיקלע לקו האש.

לא נותנים להם להיכנס להשליט סדר. שוטרים פלסטינים בבית פג'אר ליד בית לחם, באוקטובר 2009 (צילום: נג'א השלאמון / פלאש90)

מקורם של כלי הנשק אינו סוד בעיני התושבים. בדיר איסתיא, כפר ליד סלפית, פקידים מקומיים משוכנעים שרובי האם-16 והאקדחים המציפים את רחובות הכפר מגיעים היישר מרשתות של השוק השחור בתוך ישראל. מנהיגים קהילתיים מאשימים את המודיעין הישראלי בהעלמת עין מהסחר הזה ובכך שהוא מאפשר לכלי הנשק להגיע לידי עבריינים, בדיוק כפי שקורה ביישובים הערביים בתוך ישראל. מקרי ירי בתוך היישובים הפלסטיניים נחקרים באופן שטחי, ואילו כל כדור שנורה לעבר מטרה ישראלית גורר מרדף צבאי מיידי ורחב היקף.

האסטרטגיה הזו של "פשע ברישיון" נחשפה לאחרונה בבירור בתקרית בכפר קרוואת בני חסאן, גם הוא ליד סלפית. בשעה שהייתי בכפר, ראיתי את תוצאותיה המיידיות של מתקפה שביצעה רשת לגביית דמי חסות, הפועלת מתוך קהילות פלסטיניות בישראל. חברי הרשת הפעילו מטען חבלה מול נכס של איש עסקים מקומי כדי להפחידו. החבורה הזו, שאנשי המקום מתארים כארגון מאפיה הפועל בחסות ישראל, חצתה מחסומים צבאיים בדרכה ליעד ועזבה באותה קלות.

צבא המפקח על כל סנטימטר במרחב הגדה המערבית אך מאפשר לחבורות חמושות לנוע ללא קושי הוא, בעיני התושבים, שותף לפשע. פעילים מקומיים רואים בכך חלק ממהלך של "התנחלויות רועים" (מה שמכונה החוות), שנועד להפוך את החיים בכפרים למסוכנים ולא כדאיים מבחינה כלכלית, עד שאנשים ייאלצו לעבור לערים וישאירו את המרחב הכפרי פתוח להשתלטות.

לצד חוסר הביטחון הפיזי, מתקיים גם מהלך להחזיר למנהל האזרחי את הסמכויות שהיו לו לפני הסכם אוסלו. קציני שב"כ, העובדים עם המנהל האזרחי ומוכרים בגדה כ"קפטנים" אזוריים, מתערבים ישירות בסכסוכים אזרחיים, במטרה לעקוף לחלוטין את מוסדות הרשות הפלסטינית. בדיר איסתיא ובקרוואת בני חסאן תועדו מקרים שבהם קצינים ישראלים "תיווכו" במחלוקות בין משפחות והזהירו מנהיגים קהילתיים שעליהם לפתור את העניינים, "או שהצבא ייכנס ויפתור אותם בדרכו". הקצינים דוחפים תושבים מקומיים להשתמש באפליקציות דיגיטליות שהצבא מנהל, ומנסים לעקוף את הרשויות המקומיות וליצור תרבות של תלות ישירה בכיבוש.

הפכה לעיר רפאים. בית אומר, בפברואר 2022 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש90)

הלחץ הזה הגיע גם לפוליטיקה המקומית. בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות ביקרו קציני מודיעין ישראלים בבתים של מועמדים – בעיקר של בעלי זיקה מפלגתית ועמדות לאומיות ברורות – ואיימו עליהם במעצר או בשלילת רישיונות העבודה אם לא יפרשו מהמרוץ. בדיר איסתיא נכנס קצין לבניין העירייה ודרש גישה לארכיון כדי לסמן בתים מסוימים. ראש המועצה סירב ואמר לקצין לעזוב – רגע נדיר של התנגדות מקומית לניסיונות להכפיף את נבחרי הציבור לשלטון.

גנרל אנוואר רג'אב, דובר כוחות הביטחון הפלסטיניים, מגדיר את "הכאוס המהונדס" הזה כמאמץ מכוון של השלטונות הישראליים להביא לקריסת הרשות הפלסטינית מלמטה למעלה. לדבריו, השלום האזרחי הפנימי הוא עמוד השדרה של העמידות המקומית, ובערעורו פוגע הכיבוש ביכולתם של האנשים להישאר על אדמתם. כוחות משטרה פלסטיניים מיומנים כבר הוכיחו שהם מסוגלים להשיב את הסדר כשמאפשרים להם לפעול, אך הסירוב השיטתי של ישראל להעניק "אישור" ביטחוני מונע מהם לעשות זאת במרחבים הכפריים.

מה שנותר בשטח הוא כיסים מבודדים, שבהם האיום המרכזי על ביטחונם של האנשים אינו רק החיילים או המתנחלים, אלא גם האלימות הבלתי מרוסנת של כנופיות חמושות והמריבות בין משפחות. למרות הפסקת אש זמנית שנחתמה בתיווך משרד המושל בחברון, המצב בעיירה בית אומר נותר בלתי יציב. נראה כי המטרה המרכזית היא סיפוח שקט באמצעות תהליך מתעצם של פירוק החברה מבפנים, עד ש"הקפטן" האזורי יישאר הסמכות היחידה בלב החורבן. עבור תושבי בית אומר, סלפית והגדה המערבית כולה, שמירה על השלום האזרחי אינה עוד עניין חברתי בלבד, אלא קו החזית של הישרדותם.