שתי מלחמות, שני בתים הרוסים וילד אחד שנורה למוות מול העיניים

חמש שנים לקח למשפחת עוואג'ה להתחיל להתאושש מאותו לילה בעופרת יצוקה, כשחיילים ירו למוות בבנם בן ה-9 לנגד עיניהם, ודחפור הרס את ביתם. כשסופסוף הצליחו לבנות את ביתם מחדש הגיע צוק איתן, וביתם נהרס שוב

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: ג'ן מרלו

עיי חורבות. זהו הדבר הקבוע ביותר בחיי משפחת עוואג'ה מאז שהכרתי אותם.

לפני כשמונה חודשים נהרס ביתם על ידי הצבא, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שכמאל, ופאא וילדיהם עברו חוויה כזו. יותר משש שנים לכודה המשפחה במעגל של הרס ובנייה מחדש. או שביתם הוא סבך של בטון מנותץ ומוטות ברזל מעוקמים, או שהוא עומד להפוך לכזה.

פגשתי את משפחת עוואג'ה לראשונה באוגוסט 2009, באוהל שבו הם חיו. צילמתי אותם והם סיפרו לי מה קרה להם שמונה חודשים לפני כן, בזמן הפלישה הצבאית שכונתה "מבצע עופרת יצוקה".

לא התכוונתי לעשות סרט כשנסעתי לעזה, אבל אחרי ששמעתי את סיפורה של המשפחה – הייתי חייבת. חזרתי שוב בשנת 2012 ונשארתי איתם בקשר בשנים שעברו מאז, כי הבנתי שגורלה של משפחת עוואג'ה פותח לי צוהר למה שעובר על חברה שלמה, לחוויה של חיים במלחמה אינסופית ופחד מתמשך. סיפורה של משפחת עוואג'ה שופך אור על מה שעובר על הפלסטינים בעזה כבר שנים ארוכות.

אבל מה שטלטל אותי במיוחד היה דרישתם של ילדי משפחת עוואג'ה במהלך הבנייה מחדש של ביתם בשנת 2012. הם התעקשו שלבית יהיו שתי דלתות: אחת רגילה, ואחת כדי שאפשר יהיה לברוח כשהחיילים יחזרו.

> אלפי אזרחים בעזה יוצאים במחאה: "אי אפשר לחיות כאן"

משפחת עוואג'ה בעזה. פברואר 2015 (צילום: ג'ן מרלו)

משפחת עוואג'ה בעזה. פברואר 2015 (צילום: ג'ן מרלו)

הטנקים בדלת

בשנת 2009, בראיונות נפרדים, סיפרו לי גם ופאא וגם כמאל את אותו הסיפור, כשכל אחד מהם פורץ בבכי בהיזכרו באירועים הטראומתיים שהתרחשו שמונה חודשים קודם לכן, בלילה שבו איבדו הרבה יותר מבית. למחרת, ופאא, עדיין מוכת יגון, פירטה באוזני את קורות אותו הלילה, כשהיא מצביעה על המקום שבו אירע כל אחד מהמקרים.

ב-4 בינואר 2009, כשהפעולה הקרקעית של מבצע עופרת יצוקה יצאה לדרכה, הייתה משפחת עוואג'ה בבית. בתה הבכורה של ופאא, אמסיאת, העירה אותה בשתיים לפנות בוקר. "אמא", אמרה הילדה בת ה-12, "יש חיילים בדלת". ופאא זינקה ממיטתה כדי לראות. "אין חיילים בדלת, מתוקה", היא הרגיעה את בתה. כשאמסיאת התעקשה בדקה ופאא בשנית, והפעם ראתה את החיילים ואת הטנקים. היא הדליקה נרות בחלון כדי שהחיילים הישראלים יידעו שהמשפחה בבית.

פתאום התחילה התקרה לקרוס. ופאא, כמאל וששת ילדיהם נמלטו, בזמן שבולדוזר צבאי ישראלי החריב את ביתם. בדיוק כשהצליחו לצאת החוצה התמוטט הגג. כששיירת טנקים מתגלגלת וחולפת על פניהם, הצטופפה המשפחה תחת עץ זית ליד הבית. לבסוף, כשעלה השחר, הם יכלו לבדוק את הריסות ביתם.

בדיוק כשניסו בני המשפחה לאמוד את אובדנם, שמעה ופאא את איברהים בן התשע זועק. הוא נורה במותנו. לקול יריות נוספות, תפס כמאל את הילד הפצוע ורץ לתפוס מחסה יחד עם שאר בני המשפחה. גם ופאא נפגעה בשתי המותניים אך היא וחמישה מילדיה הצליחו להסתתר מאחרי קיר לבנים מבוץ. משם היא ראתה את כמאל, פצוע גם הוא, שוכב באמצע הכביש, כשאיברהים חבוק בזרועותיו.

חיילים ישראלים ניגשו לבעלה ובנה ברגל, ומול עיניה של ופאא – וכפי שגם היא וגם כמאל סיפרו לי, ללא התראה – אחד מהם ירה באיברהים מטווח קצר והרגו. יכול להיות שהם חשבו שכמאל כבר מת. למרות פציעותיהם של ופאא וכמאל, המשפחה הצליחה לחזור לביתה ההרוס, שם התחבאו מתחת לגג הממוטט ארבעה ימים בלי אוכל ומים נקיים, עד שמשפחה שעברה עם חמור ועגלה לקחה אותם ואת גופתו של איברהים לבית חולים בעיר עזה.

למיטב ידיעתי, צה"ל מעולם לא חקר את האירוע. למעשה, רק קומץ מקרים החשודים כפשעי מלחמה במבצע עופרת יצוקה נחקרו בכלל על ידי ישראל. במקום חקירה רשמית, נותרה משפחת עוואג'ה עם ילד הרוג, פצעי גוף קשים שבמשך הזמן החלימו, פצעים נפשיים שלעולם לא יחלימו, ובית שהפך לתל חורבות.

עדויות שגה ארגון "בצלם" מעלות את אותו סיפור. פניית מערכת שיחה מקומית לדובר צה"ל לקבלת תגובה, שנשלחה לפני מספר ימים, לא נענתה.

> החלום הילדותי של הימין: למה עזה לא יכולה פשוט להיעלם?

משפחה אחת בעזה from Jen Marlowe on Vimeo.

נשיקה סטירה

כשפגשתי אותם כעבור שמונה חדשים, באוגוסט 2009, ניסתה משפחת עוואג'ה לשקם את חייה. "מה שהכי קשה עכשיו הוא לתת לילדיי ביטחון", אמר לי כמאל. "הם לא מתנהגים כמו קודם". ופאא הצביעה על דיאא בן השלוש. "הילד הזה בטראומה מאז המלחמה", אמרה. "הוא ישן עם כיכר לחם בזרועותיו. אם את מנסה לקחת אותו ממנו, הוא מתעורר, מחבק אותו, ואומר: 'זה שלי'".

"מה שאי אפשר להוציא או לשנות זה הפחד בעיני הילדים", המשיך כמאל. "כשדיאא רואה בולדוזר, הוא חושב שהוא בא להרוס בית. כשהוא רואה חייל, לא חשוב אם ישראלי או ערבי, הוא חושב שהחייל רוצה להרוג אותו. אני מנסה להרחיק אותם מאלימות, אבל מה שהוא חווה מכריח אותו לשחרר את הפחד שלו באלימות. כשהוא מנשק אותך, את יכולה להרגיש את האלימות בנשיקה שלו. הוא מנשק אותך ואז הודף אותך מעליו. הוא יכול גם לתת לך בוקס או סטירה. אני נגד אלימות ומלחמה בכל צורה שהיא. אני תומך בדרכי שלום. כך אני חי ומגדל את ילדיי. כמובן שאני מנסה להרחיק את הילדים מאלימות ולעזור להם לשכוח את מה שקרה להם, אבל אני לא יכול למחוק את זה מהזיכרון שלהם. זכרונות הפחד טבועים בדמם".

חשבתי על דבריו של כמאל כשצילמתי את דיאא ואת אחותו בת החמש הַלָא מטפסים על הריסות ביתם – מגרש המשחקים היחידי שלהם – צווחים צווחות גיל כשהם מגלגלים תרמילי כדורים ורסיסי פגזים במורד הגג הנפול.

מה שנגע בי עמוקות היה נחישותם של כמאל וופאא לבנות עתיד לילדיהם הנותרים. "כן, ביתי נחרב, חיי נהרסו, אבל אלה לא הרסו את מה שבתוכי", אמר כמאל. "הם לא הרגו אותי ככמאל. הם לא הרגו אותנו כמשפחה. אנו חיים. בסופו של דבר, עלינו להמשיך לחיות. אלה לא החיים שרצינו, או שהיו לנו, אבל אני משתדל לתת לילדיי מה שביכולתי".

שבריריותה של התקווה

בשנת 2012 שבתי לעזה לאוהל שבו עדיין התגוררה משפחת עוואג'ה. היה ברור שהטראומה ממה שקרה להם בשנת 2009, בנוסף למחסור היומיומי וחוסר הביטחון והחירות המאפיינים את עזה תחת המצור, גבו מחיר. "חשבתי שאלה היו הימים הקשים בחיי", אמר כמאל, "אך נוכחתי לאחר מכן שהימים הבאים היו קשים אף יותר".

בשנת 2009 אמר לי כמאל שהמלחמה לא שינתה אותו מהיסוד. "עכשיו", הוא אמר בפשטות, "איבדתי את עצמי. הכמאל מלפני המלחמה כבר לא קיים כיום". הוא סיפר על זעקות ילדיו, שכל לילה מתעוררים מסיוטים, שהמלחמה ממשיכה לרדוף אותם בחלומותיהם.

מה שהכאיב לכמאל במיוחד היה חוסר היכולת שלו לעזור לילדיו להחלים. הייאוש וחוסר האונים הגיעו לכך שהוא שקע בדיכאון משתק. "ניסיתי ואני עדיין מנסה להוציא אותנו מהמצב שבו אנחנו נמצאים: המצב החברתי, המצב החינוכי של הילדים, והמצב הנפשי שלי ושל משפחתי". אך למרות זאת, הוסיף, מצבם המשיך להידרדר.

ביקורי בשנת 2012 הגיע ברגע נדיר של תקווה. לאחר כמעט ארבע שנים סוף סוף בנתה משפחת עוואג'ה את ביתה מחדש. משאיות הביאו שקי מלט, מריצות מלאות חצץ הועלו על משטחי שינוע, לוחות עץ מוסמרו למקומם. בשנת 2009 צילמתי את דיאא והלא משחקים על הריסות ביתם. בשנת 2012 צילמתי אותם מטפסים וקופצים על יסודות ביתם החדש.

"אני בונה בית. זכותי בחיים שלילדים שלי יהיה בית", אמר כמאל. "אני קורא לו 'בית חלומותי' כי אני חולם שהילדים יחזרו להיות עצמם. זה יהיה הצעד הראשון, מחסה לי ולילדיי מפני השמש, החום, האוהלים, מפני היותנו חסרי בית. התקווה והאושר הגדולים ביותר שלי הם כשאני רואה את ילדיי מחייכים ומרגישים בנוח…כשהם ישנים ללא סיוטים. אני לא יכול לישון מרוב דאגה להם".

מבחינת ופאא, הגם שהבית החדש סימל תקווה לעתיד, בנייתו עוררה גם הבזקי זיכרון לאותו הלילה שבו הגיע הבולדוזר. כך היא סיפרה לי: "בולדוזרים ומשאיות נושאות חומרי בנייה הגיעו בלילה, ובאותו רגע שוב הייתה זו מלחמה. כשראיתי את הבולדוזרים והמשאיות מגיעות באורות גבוהים, הלב שלי נפל. ממש פחדתי".

תכנון הבית החדש גם היווה עבור ופאא וכמאל תזכורת נוקבת לשבריריות התקווה בעזה. "הילדים מבקשים שנבנה לבית שתי דלתות", סיפרה לי ופאא. "דלת אחת [רגילה], ודלת אחת כדי שכשהישראלים יהרסו את הבית נוכל להשתמש בה כדי לברוח. אנחנו מנסים לנחם אותם ולומר להם ששום דבר כזה לא יקרה, אבל לא, הם מתעקשים שנבנה שתי דלתות. 'שתי דלתות, אבא. אחת כאן, ואחת כאן, כדי שנוכל לברוח', הם אומרים לנו".

חזרה לאוהל, הפעם בלי שירותים

לאחר ביקורי בשנת 2012 התקשרתי למשפחת עוואג'ה מדי פעם. הבנייה התקדמה לסירוגין, סיפר לי כמאל, בגלל מחסור בחומרים בעזה ובגלל מחסור במשאבים כספיים. אך לבסוף באמצע 2013 הושלם הבית והמהלך האחרון, התקנת חלונות זכוכית, הושלם בפברואר 2014.

כעבור חמישה חודשים, ביולי, התחילה המתקפה הישראלית האחרונה בעזה. התקשרתי למשפחת עוואג'ה מיד.

"הילדים חוששים אבל הם בסדר", אמרה לי ופאא. צה"ל הזהיר את השכונה שעליה להתפנות ועתה הם שכרו דירה קטנה בעיר עזה. בשעת הפסקת האש ההומניטרית הצליח כמאל לחזור לבית: הוא נהרס יחד עם כל השכונה.

כשדיברתי עם משפחת עוואג'ה בסוף ספטמבר סיפר לי כמאל שנגמר לו הכסף. לא הייתה אפשרות לבקש מחסה בבית ספר של אונר"א (סוכנות האו"ם לפליטים), אמר, כי משפחות רבות כל כך כבר הצטופפו בכל חדר. משפחת עוואג'ה חזרה לגור באוהל ליד חורבות ביתה ההרוס בשנית.

> במקום בתים בעזה מאתרים קראוונים ומחנות פליטים חדשים

עזה 2014. כמאל וילדיו יושבים על הריסות ביתם השני שנהרס

עזה 2014. כמאל וילדיו יושבים על הריסות ביתם השני שנהרס

מצבה של המשפחה גרוע לאין ערוך משהיה בשנת 2009. אז הם עוד יכלו להתחבר למקור חשמל והיו שירותים ציבוריים לכל המשפחות שגרו באוהלים באזור. הפעם, אמר כמאל, השטח ליד ביתם ננטש לחלוטין: לא מיכל מים, לא חשמל, לא שירותים, לא גז ולא תנור בישול. הרכוש היחיד שלהם היה מעט פריטי הלבוש שהצליחו לקחת עמם כשברחו. הם ישנים על הארץ, הוא אמר, ללא מזרנים או שמיכות להגנה מפני הקור, רק יריעת הניילון של האוהל תחתיהם. הילדים היו הולכים מספר קילומטרים כדי למלא כדי מים עד שתושבי הכפרים הסמוכים אפשרו להם ליטול מים מהבארות שלהם כמה שעות ביום.

ופאא סיפרה לי שהיא מבשלת על אש פתוחה, כשהיא מבעירה פיסות עץ שהיא מקוששת משרידי ביתה. בשבוע הראשון שבו הילדים מבית הספר כל יום, וכשסביבם רק הריסות, פרצו בבכי. אמסיאת בת ה-17 עלתה לרגע על קו הטלפון. קולה, שתמיד היה חם ופתוח, היה חלול, חסר רגש לחלוטין.

מה שגרוע אף יותר, כמאל עדיין חייב 3,700 דולר על בניית ביתם הקודם. למרות שהבית כבר לא קיים, החובות כן. "אנו טובעים", אמרה ופאא.

כאמור, בקשה לתגובה מדובר צה"ל לא נענתה עד היום.

> הספורט האתגרי שסוחף את עזה: "פארקור זה החמצן שלי"

עדכון 2014: משפחה אחת בעזה from Jen Marlowe on Vimeo.

משפחה אחת כמשל

משפחת עוואג'ה אינה היחידה בעזה שטובעת. מה שבאמת מבהיל בטראומה החוזרת ונשנית שלהם הוא כמה שהיא רווחת ומשותפת לכולם. איברהים עוואג'ה בן התשע היה אחד מ-872 הילדים בעזה שנהרגו בסך הכל במלחמות 2009, 2012 ו-2014 גם יחד, לפי נתונים שנאספו על ידי המשרד לתיאום עניינים הומניטרייים של האו"ם ובצלם. (גם ילד ישראלי אחד נהרג מאש מרגמות בתקופה זו).

חוסר הרגש בקולה של אמסיאת משקף את ההערכה של קרן הילדים של האו"ם, לפיה כמחצית מילדי עזה זקוקים לסיוע נפשי דחוף. אפשר להבין את רצונו של כמאל שלא לעבור למקלט ציבורי, בהינתן ש-53,869 עקורים עדיין מצטופפים ב-18 בתי ספר של אונר"א. לפי "שלטר קלסטר" (אשכול המקלטים), ועדה בין-ארגונית המספקת מחסה לאנשים שנפגעו מסכסוכים ואסונות טבע, ביתה של משפחת עוואג'ה הוא אחד מ-18,080 בתים בעזה שנהרסו כליל או נפגעו קשות במלחמת 2014 בלבד. 5,800 בתים נוספים ניזוקו קשות, ועוד 38 אלף סבלו נזקים כלשהם.

"שלטר קלסטר" מעריך שייקחו עשרים שנים לבנות את עזה מחדש, בהנחה שהיא לא תעבור עוד מתקפה צבאית הרסנית. אך ניסיון שש השנים האחרונות מצביע על כך שאם לא תהיה התקדמות פוליטית משמעותית (היינו, סיום המצור הישראלי והכיבוש הנמשך), לא יהיה מנוס מעימותים נוספים. לא די בכך שתושבי עזה יוכלו לבנות את בתיהם מחדש פעם נוספת. הם זקוקים להזדמנות לבנות מחדש את חייהם בכבוד.

כמאל עוואג'ה אמר זאת. "אני לא מבקש מאף אחד לבנות לי בית מתוך צדקה. איננו רוצים עזרה מסוג זה. אנו רוצים עזרה שמעלה את ערכנו כבני אדם. אבל איך? זוהי השאלה".

לא נראה באופק שום מאמץ רציני להתייחס לשאלתו של כמאל, שבליבה התעקשות על ההכרה בערכו השווה של האדם הפלסטיני. כל עוד שתיוותר שאלה זו ללא מענה, וזכויות היסוד של הפלסטינים ימשיכו להישלל, ההשפעות ההרסניות של מלחמות חוזרות ימשיכו לפגוע בכל המשפחות בעזה, והאיום הנורא של המלחמה הבאה תמיד ימשיך לרחף מעל לראשיהן.  לילדי משפחת עוואג'ה יש כל הסיבות שבעולם להתעקש שלביתם הבא יהיו שתי דלתות.

* * *

חודשיים אחרי כתיבת הכתבה ופרסומה באנגלית, בתחילת פברואר 2015, ביקרתי שוב את משפחה עוואג'ה בעזה. הם בדיוק קיבלו קראוונים שהוצבו ליד ביתם ההרוס. שבוע מאוחר יותר עזבתי את עזה, וסערת חורף קשה הרסה את הקראוונים. המשפחה חזרה להתגורר במחסה שמורכב ממסגרת עץ ויריעות פלסטיק. ופאא ביקשה למסור מעזה את המסר הבא:

אני רוצה להגיד משהו לישראלים, בין אם הם חיילים ובין אם הם אזרחים. כיצד ייתכן שהעם לא מצליח לשלוט בצבא? איף ייתכן שהם לא התנגדו לשום דבר? להשמדה ההמונית שהיא התוצאה של המלחמה הזאת, להמוני הבתים שנהרסו, לבני הנוער הרבים שאינם עוד. דברים רבים שקרו היו רחוקים משפיות, מאנושיות.

כשהם רואים את כל הדברים האלה, האם זה אפשרי שהם לא מרגישים כלום כלפינו, הם לא מרגישים חמלה? האזרחים הישראלים חייבים להתנגד למה שהצבא עושה. הם צריכים לקרוא לצבא לא לפלוש לעזה, לא להרוס את עזה.

> מכתב לבן שטרם נולד, מאסיר שנאסר עליו להוליד

הילדים מבקשים שנבנה לבית שתי דלתות. דלת רגילה, ודלת כדי שכשהישראלים יהרסו את הבית נוכל להשתמש בה כדי לברוח. מה שנותר מהבית של משפחת עוואג'ה אחרי המתקפה בקיץ 2014. (צילום: ג'ן מרלו)

"הילדים מבקשים שנבנה לבית שתי דלתות. דלת רגילה, ודלת כדי שכשהישראלים יהרסו את הבית נוכל להשתמש בה כדי לברוח". מה שנותר מהבית של משפחת עוואג'ה אחרי המתקפה בקיץ 2014. (צילום: ג'ן מרלו)

הפוסט פורסם לראשונה באנגלית באתר tomdispatch.com, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר. וגם – ג'ן מרלו הקימה קמפיין אינדיגוגו כדי לעזור למשפחת עוואג'ה לבנות את ביתה מחדש. כאן אפשר לעזור.

ג'ן מרלו היא פעילת זכויות אדם, סופרת, יוצרת סרטים תיעודיים ומייסדת donkeysaddle projectsבין ספריה: I Am Troy DavisDarfur Diaries: Stories of SurvivalThe Hour of Sunlight: One Palestinian’s Journey from Prisoner to Peacemaker. בין סרטיה: Witness Bahrain ,One Family in Gaza ,Rebuilding Hope: Sudan’s Lost Boys Return Home. היא כותבת הבלוג View from the donkey’s saddle וניתן לעקוב אחריה בטוויטר @donkeysaddleorg.

כל הזכויות שמורות לג'ן מרלו 2014

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הערכים הנכונים, הרשימה הנכונה. האם יהיה לו גם את האומץ? ניצן הורוביץ (מרים אלסטר / פלאש90)

החיבור בין לוי-אבקסיס ופרץ הוא הזדמנות הפז של מרצ

אחרי שעמיר פרץ בחר בפנייה חסרת תועלת למרכז, השמאל הישראלי זקוק לקול חד ואמיץ. למרצ יש את כל הנתונים להיות הקול הזה. השאלה אם הפעם תשכיל לממש את הפוטנציאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf