newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההונאה העצמית של הימין לא מונעת מהעולם להכיר בפלסטין

בזמן שממשלות הימין הקיצוני היו עסוקות בשכנוע עצמי ש"אין פרטנר", הפלסטינים התכוננו למהלך בינלאומי נרחב. כעת הם מנהלים את המו"מ מול הקהילה הבינלאומית, שמכירה בהם למרות שנתניהו בחר להתנהל כאילו שהם לא קיימים

מאת:

כותב אורח: אלי שמואלי

שתי ממשלות הימין האחרונות חסמו כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית. הן עשו זאת בעימותים צבאיים, בנייה בהתנחלויות, הפרת התחייבויות לשחרור אסירים, החלשת הרשות הפלסטינית בהקפאת כספיה ועוד. מטרתו של נתניהו הייתה, ככל שניתן להסיק מפעולותיהן של שתי הממשלות האחרונות: שריון הריבונות הישראלית בשטחים.

בד בבד, ממשלותיו של נתניהו עמלו במרץ כדי לגרום לציבור להאמין שממילא "אין פרטנר". אולם בעוד שנראה שחלקים נרחבים בציבור הישראלי התפתו להאמין ש"אין פרטנר", הרי שהפרטנר עצמו לא כל כך השתכנע שהוא לא קיים. אני מניח שהוא כן השתכנע, לעומת זאת, שישראל לעולם לא תאפשר לו להתקיים כמדינה. לכן הפלסטינים החלו במהלך.

חמאס מדבר על שלום

מידיעות בתקשורת ניתן להסיק שהמהלך כלל שני צעדים. הצעד האחד היה איחוד בין הרשות לחמאס. אחת ממטרותיו של צעד זה, יש לשער, הייתה שמיטת הבסיס לטענה כי הרשות הפלסטינית לבדה אינה מייצגת את העם הפלסטיני. האיחוד התממש באפריל השנה. הצעד השני היה רמיזות ברורות ומפתיעות מצד החמאס על כוונות להכיר בישראל.

באפריל דיווח העיתון גלובס על כך שיועץ לחמאס בעזה הודיע על כוונה כזאת, ובסוף חודש יולי, סמוך לסיום מלחמת עזה, אף חזר מנהיג הארגון חאלד משעל באזני כתב רשת CBS על מסר המביע נכונות היפותטית להכיר בישראל. במילותיו של משעל (תרגום מילולי): "כאשר ישראל תחייב את עצמה באופן מעשי לסגת לחלוטין מעזה והגדה המערבית ללא התנחלויות כלשהן, ובמידה וירושלים תהיה לבירתנו ושיבת הפליטים תהיה שם (העמימות בעניין הפליטים – במקור, א.ש.), אז נשיג שלום".

יש לציין שלמרות שהתנאים שמזכיר משעל רחוקים מכל מתכונת להסדר שישראל תהיה מוכנה לשקול, זו הצהרה מהפכנית. אמנת החמאס, כמו גם התבטאויותיהם של מנהיגי חמאס בעבר, שוללות מכל וכל את האפשרות לשלום, וככל הידוע לכותב שורות אלה, זאת הפעם הראשונה שמנהיג בארגון מזכיר את עזה והשטחים כחלקת הארץ עליה צריך להתנהל דיון, במקום ישראל כולה.

לאור ההתפתחויות האחרונות בזירה הבינלאומית, קשה לשלול את האפשרות שההתבטאויות המרמזות על נכונות להכרה בישראל, הועלו גם בפורומים בינלאומיים, כדי להיענות לתנאי שמציבה הקהילה הבינלאומית: הכרת כל הפלגים הפלסטינים בישראל בתמורה להכרה במדינה שבדרך.

> משפטנים הם לא רק ברגים במערכת הכיבוש, הם השמן שמתחזק אותה

יעלון ונתניהו. מדינה פלסטינית או אוטונמיה? (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

יעלון ונתניהו. מדינה פלסטינית או אוטונמיה? (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

את ההחלטה שנתקבלה בשבוע שעבר על ידי רוב עצום בפרלמנט האירופי על תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, אפשר אם כן להבין כתוצר של מהלך נרחב שמטרתו לזכות בהכרת העולם במדינה החדשה, והכולל יצירת גוף פלסטיני שהוא גם מייצג וגם לגיטימי, גם מורכב מן הסיעות הגדולות בעם הפלסטיני וגם נכון להכיר בישראל.

באור כזה, החלטות המוסדות האירופאיים הן אך המשך טבעי לפניית הפלסטינים לפרלמנטים של מדינות שונות בבקשה להכיר בפלסטין כמדינה. במאמר שפרסם חבר הכנסת לשעבר והעיתונאי אורי אבנרי מובאת הרשימה המלאה של מדינות שהכירו עד כה במדינה הפלסטינית. מתברר שפלסטין כבר זכתה בהכרה רשמית מצד החברות הבאות של האיחוד האירופי: בולגריה, קפריסין, צ'כיה, הונגריה, מלטה, פולין, רומניה וסלובקיה, ומבין המדינות האירופיות שאינן חברות באיחוד האירופי: אלבניה, אזרבייג'אן, בלרוס, בוסניה והרצגובינה, גיאורגיה, איסלנד, מונטנגרו, רוסיה, סרביה, תורכיה ואוקראינה.

ישראל לא שותפה בקביעת גורלה

וכך, בזמן שממשלת הימין הקיצוני וחסידיה היו עסוקים בלעצום את העיניים, ולשכנע את עצמם שבשטחים לא קיימת אף יישות שעליה להפוך למדינה, אותה יישות "לא קיימת" הכינה את הקרקע למהלך בינלאומי נרחב. ככל הנראה, שיאו של המהלך עדיין לפנינו, ועלינו לקוות שהוא יוביל להקמת מדינה פלסטינית (שעשויה להימצא תחת כיבוש בעת הכרזתה).

כפי שהדבר משתקף בדיוני הפרלמנט האירופאי, בכל המהלכים הדיפלומטיים האחרונים של הפלסטינים לקבלת הכרה, היו אלו הגורמים הבינלאומיים השונים שהציבו בפני הפלסטינים דרישות כגון הכרה בישראל או הימנעות מפעולות אלימות כלפי ישראלים. ישראל, שממשלתה הייתה עסוקה בלעצום עיניים חזק-חזק ולהאמין בכל הכוח שמעבר לקו הירוק "אין פרטנר" או שום יישות כלשהי שדורשת, וראויה, להיקרא מדינה, לא הייתה שם כדי לייצג את האינטרסים של מדינת ישראל. האינטרסים הישראליים, במפורש, הופקרו. רק ההגינות האירופאית לבדה נותרה שם, והתייצבה במקומה הריק של ישראל.

מה שקרה בשש השנים האחרונות, הוא שההונאה העצמית העיקשת והעמוקה של הימין הקיצוני על כך ש"אין אומה פלסטינית", הביאה לכך שישראל אינה שותפה עוד בקביעת גורלה. היישות ה"לא קיימת" הזאת, שנקראת האומה הפלסטינית, היא בכל זאת יישות ממשית בעולם, והיא ממשיכה להתקיים, ולדרוש הכרה, גם כשממשלת הימין הקיצוני עוצמת את עיניה בכל הכוח.

הפלסטינים, למעשה, מנהלים משא ומתן מול הקהילה הבינלאומית, והיא, אותה קהילה בינלאומית, היחידה שנותרה לייצג את האינטרס הישראלי, אחרי ששתי ממשלות הימין האחרונות בראשות נתניהו בחרו להתכחש למציאות. והציבור? האם בבחירות הבאות ימשיך לעצום עיניים, ולשכנע עצמו שכשהוא לא רואה את העולם, אז העולם לא קיים?

אלי שמואלי הוא תושב ירושלים, כותב הצעות מחקר במקצועו ומייסד דף הפייסבוק ליבוביץ צדק

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf