newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כמזרחי אין לי למי להצביע בבחירות

הציבור המזרחי הוא אחד השחקנים המרכזיים בבחירות - אז למה אנחנו לא דורשים סדר יום שיוקדש עבורנו?

מאת:

כותב אורח: רועי ג'רופי

יש משהו שמאוד מדכא אותי בבחירות האלה, יכול להיות שאנחנו מתקרבים ליום שביבי לא יהיה ראש ממשלה וכאיש שמאל אין שמח ממני, אבל נראה כי כולם מתייחסים בציניות משוועת לבחירות האלה.

בין מם לסרטון ויראלי, נדמה שהמרחק בין התוכן הפוליטי לצורה האטרקטיבית הולך וגדל עד שנדמה שאין האחד מחייב את השני. "לא מתנצל" הפך להיות הסיסמה של מוצר, של מותג, "הבית היהודי" במובן הזה יכלו להיות קוקה קולה או נייקי, והאזרח הפך לצרכן בניצוחם של מנהלי הקמפיינים והסוקרים. אולי כך הגענו למצב שביום שאחרי חשיפת השימוש הפסול שעושה שר השיכון בדיור הציבורי, עומד ראש המפלגה שלו קבל עם ועדה וקורא לאחיו המזרחים לחזור הביתה.

זה לא שהם חושבים שאנחנו מטומטמים (ובכל מקרה הגיהנום יקפא לפני שמישהו מהם יעז להעלות את זה על דל שפתיו), העניין הוא שהם מבינים מה אנחנו רוצים לשמוע ומה אנחנו לא. כך למשל, מבינים הפוליטיקאים שבעניין המזרחי אנחנו רוצים להיות בלי ולהרגיש עם, אז אף אחד מהם לא יגיד את השם המפורש, אלא ילך מסביב בשבילי ההזדהות השטחיים: אחד יספר (פתאום) על אימו המצרית (נעים מאוד באמת), השני יצטלם עם נער מזרחי שעוד רגע ישלח לשיעור פחחות, והשלישי הפך את דפיקת המזרחים לאומנות, אבל כבר הבין שמספיק מירי רגב אחת במקום ריאלי.

תוכן חיובי למזרחיות

כך נוצר מצב מאוד מוזר, מעין אנומליה פוליטית. מצד אחד הסקרים מעידים שהציבור המזרחי מזהה את עצמו כמזרחי והוא השחקן הגדול בבחירות האלה, מצד שני אין צורך לדבר אליו באופן מובהק כמזרחי, הוא לא דורש את זה והוא גם לא דורש סדר יום פוליטי שיוקדש ממש עבורו. קל יהיה להאשים את הפוליטיקה הישראלית, אבל האמת היא שהאשמה עלינו, אנחנו הם אלה שנותנים להם להתחמק עם זה, אנחנו הם אלה שעדיין לא השכלנו להרים את המושכות.

אני רואה הרבה פחד, בלבול ויאוש אצל מזרחים ואשכנזים כאחד. קשה להבין מה החבילה המזרחית הזאת מכילה; המיתוג הצבעוני שעשו לנו לאורך כל שנות המאבק המזרחי יצרו לה תוכן של נחשלות, עוני ונחיתות תרבותית; השקענו את מרבית זמננו בלהתמודד עם ההגדרות והביקורת מנגד ולא עצרנו להגדיר את עצמנו במונחים שלנו, לנסוך לתוך המזרחיות תוכן חיובי או לפחות להציג את קווי המתאר לדרך החוצה.

ויש דרך החוצה, היא דורשת הכרה בעוולות שנעשו למזרחים, היא דורשת הקצאה הוגנת של משאבים, היא דורשת הכרה בתרבות ובהיסטוריה המזרחית, היא דורשת פתיחת מעוזות האליטה והיא בעיקר דורשת סובלנות תרבותית. זה משחק סכום אפס רק אם אנחנו בוחרים לראות כך את פני הדברים, אני מאמין שפוליטיקה מזרחית כמו פוליטיקה מגדרית יכולה לשחרר ולהעשיר את החיים של כולנו, לא מבלי שנשלם מחיר, לא מבלי שנוותר על משהו, אבל בטווח הארוך ולטובת הכלל, כולנו מרוויחים.

עם כל הכוונות הטובות, האקטביזם ומה שנותר כרגע בגדר תאוריה, בסופו של יום, אין לי למי להצביע כמזרחי. אבל אני לא מתכוון להמנע מהקלפי, לא כי זה משרת איזשהו ערך דמוקרטי נשגב, אלא פשוט משום שהקלפי היא התחנה המוסדית והחשובה בחיים שלי, ולא רק בגלל שאני עוסק בפוליטיקה בחיי בצורה כזו או אחרת, אלא משום שאני מסרב להכנע לציניות ולצרכנות, אני אזרח, ועליי האחריות הפוליטית להביא את היום.

רועי ג'רופי הוא עורך דף הפייסבוק "במזרח"

> בל"ד, הפתק המזרחי שלי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf