newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נמסים בגשם: האנשים שמעבירים את הסופה בלי טיפת חום

נתניהו מדבר על ערבות הדדית, ובחוץ אנשים קופאים. חסרי הבית במאהל ארלוזורוב, מפוני גבעת עמל, עקורי אל-עראקיב, הכלואים בחולות ללא חימום ותושבי עזה שבתיהם הרוסים מאז המלחמה - כולם במאבק על הזכות לחיים בכבוד

מאת:

מזג האוויר הסוער בימים האחרונים זוכה לאיזה רגע להיות האייטם החם, הכותרות הראשיות בכל אתר, בכל מהדורה. שבוע חגיגי לחזאים ולתמונות של שלג, גשם ורוח. "אנחנו עם ומדינה שמתבססים על ערבות הדדית, וכל אחד שיסתכל סביבו יוכל לראות אם יש קשיש או נכה או משפחה שזקוקה לעזרה ולתת עזרה", השפריץ "הראשון שזיהה", ובעצם שוב הפקיר כל אדם לגורלו – והעיקר שלא נפריע עם התבכיינות על קצת שלג או קור להכנות לבחירות.

הפוסט הזה מוקדש למה שלא יראו לכם כדי לא להעכיר את השמחה עם שאלות קשות. חמישה מקומות בשכונה שלנו, המודחקים מעבר לקצה טווח העין והלב. חמישה מקומות שבא לך להסיט מהם מבט, במיוחד בזמן הסופה.

1. מאהל ארלוזרוב: ללא חשמל

לכאורה לא מודחק וזכה לכמה כותרות יפות השבוע. סערה היא אחלה זמן לשלוף את תושביו השקופים לרגע מן השכחה, והופ למהר לשמוט חזרה. מערכת "חמש עם רפי רשף" למשל מיהרה לשלוח לשם צוות. זה כבר רפלקס מותנה אצלם, וכמו שעון שוויצרי התייצבו שם אנשי המערכת בצהרי היום לקושש הומלס תורן שיצטלם טוב כשהוא מתבוסס בבוץ ומדבר על איך שישרוד את הגשם ועל "הבחירה לחיות ברחוב".

שום שאלה ביקורתית של רשף על מדוע בכלל נמצאים האנשים בגן, על מה הם נאבקים ומול מי, ואיך זה שמדינה מפקירה כך את אזרחיה,  ועיר את חושביה חסרי קורת גג. או מדוע נמכרות דירות הדיור הציבורי למקורבים בעוד הקריטריונים לזכאות רק הולכים ונהיים קשוחים יותר, ורשימות הממתינים ארוכות יותר. אבל כל זה פחות חשוב לצופה, שרוצה להרגיש בר מזל שיש לו בית, ולערוץ, שמעדיף אותנו לא עירניים מדי, כדי שנעבור במצברוח טוב לפרסומות.

פחות נחמד לדבר על זה שבמצוות עיריית תל אביב מאהל ארלוזרוב מנותק כבר חודש מהחשמל המעט שזרם שם, ושעשרות תושביו מנהלים מאבק משפטי מר עם העיריה על הזכות לחמם כוס תה, להחזיק אוכל בקרור וליהנות ממעט אור. עיריית תל אביב מבקשת לסלק את הדיירים ולסגור את המאהל ועושה כל שביכולתה למרר את חיי התושבים.

לאחר אין סוף תרגילי התחמקות של הרשויות, בטענה הצינית שהן חרדות לשלום הדיירים ולא רוצות לסכן אותם, הורה שלשום (רביעי) השופט אליהו בכר לעירייה להקים במאהל בתוך שבוע קרוואן שבו יהיו שקעים לחשמל לשימוש התושבים. "למען הסר ספק לא יהיה מדובר בקרוואן למגורים", קבע השופט. חשמל בלבד.

עוד באותו יום הונחו בשטח בעזרת מנוף גדול שלושה קרוואנים, לא אחד. אלא שבירור קצר העלה כי אלה נועדו לשמש למגורי עובדי פרוייקט הרכבת הקלה. הם חוברו חיש למים וחשמל. והתושבים? בית המשפט נתן שבוע, אז למה לא לאמלל אותם עוד כמה ימים? תמיד במרחב האפור אותו מאפשר בקריצה בית המשפט למדינה או לרשות המקומית נגד האזרח.

> חיים בצד הדרך: שנה בתמונות עם קהילת מאהל ארלוזורוב

מאהל ארלוזורוב-נמיר שלשום. צילום : דן חיימוביץ'

מאהל ארלוזורוב-נמיר שלשום. צילום : דן חיימוביץ'

2. גבעת עמל ב': מחנה פליטים

זירת מאבק נשכחת נוספת היא שכונת גבעת עמל ב' בצפון תל אביב. שם הולך וצומח מחנה פליטים עצוב, שאליו מצטרפות באסונן גל אחרי גל משפחות שבתיהן הוחרבו לנגד עיניהן, במצוות בית המשפט בדין שאין בו צדק.

בשבוע שעבר הצטרפו למחנה הפליטים שמונה משפחות חדשות, שהושלכו באלימות קשה אל הרחוב. עיריית תל אביב והיזמים כוזהינוף ואברמוביץ' חברו יחדיו לנשלם וחתמו על הסכם המאפשר פינוי ללא פיצוי. התקשורת ששה לצלם פינוי. אבל לסיפור כזה יש תאריך תפוגה מהיר של יום-יומיים. אחריו זה כבר לא מעניין איש. ואת השאלות הקשות כמעט אין מי שישאל.

לא ישאלו מה קורה כשאנשים בני שישים, שבעים ושמונים נזרקים כך חסרי כל לרחוב, או מדוע מחרישות חברות הקואליציה העירונית – העבודה, עיר לכולנו, ובמיוחד מרצ, שעבורה הצביעו תושבים רבים לאחר שנציגיה הבטיחו טרם הבחירות כי מבחינתם לא יקום ולא יהיה. אבל קם, והיה, ואיפה המבטיחים עכשיו?

> בחסות החשכה: שמונה משפחות פונו בכוח בגבעת עמל

מריים אלפסי תושבת גבעת עמל ליד הריסות ביתה השבוע צילום: עמית שעל

מריים אלפסי תושבת גבעת עמל ליד הריסות ביתה השבוע צילום: עמית שעל

3. הכפר אל-עראקיב: צומוד בסוכה

לכפר הבדואי הלא מוכר אל-עראקיב שבנגב לא הגיע אף צוות צילום השבוע. 22 משפחות חיות בסוכות אותן מחריבים אנשי קק"ל אחת למספר שבועות מאז עלו הדחפורים על בתי האבן של הכפר לפני ארבע וחצי שנים.

79 פעמים הקימו התושבים את סוכותיהם מחדש כשהם נאחזים באדמתם. בית המשפט פוסק נגדם פעם אחר פעם, לרוב בשל סיבות פרוצדורליות: פה חסר מסמך, שם לא נראה מוצדק לתת צו מניעה זמני עד לדיון, ואז הריסה ואופס – הפתעה, התייתר הצורך בדיון. מין קריצה שכזו בין  הזרוע השופטת והזרוע המבצעת. שתי זרועות של מערכת מנשלת אחת.

"זה הצומוד שלנו", אומר עזיז א-טורי, ממובילי מאבק הכפר. "אנחנו כאן, גם ברוח, גם בגשם, עם הנשים והילדים שלנו. לאן נלך? זה הבית שלנו. אבל חשוב לי, ממש חשוב לי שלא תציג אותנו כמסכנים, כי אנחנו לא. אנחנו כאן נאבקים על המקום שלנו ותופסים את עצמנו כאנשים עם כוח. החורף עובר כאן לא קל, הרוחות מעיפות הכל, הלילות קרים, אבל הילדים משחקים בין השלוליות, המדורה דולקת ואנחנו חזקים".

> תמונות השבוע: מי יודע כמה פעמים הרסו את אל-עראקיב?

אלעראקיב אתמול צילום: עזיז א-טורי

אלעראקיב אתמול צילום: עזיז א-טורי

4. חולות: אסור להחזיק תנור

הרחק מהעין, במקום מהנידחים בארץ – מקום שכל הוויתו סוף העולם והרצון העז לגרום ליושביו להישבר – כלואים למעלה מאלפיים מבקשי מקלט מסודאן ואריתריאה, ומנהלים משם מאבק על חירותם ועל ההכרה בהם. אנשים שנמלטו מרצח עם בסודאן, או ממשטר אימים דיקטטורי בארתיראה, ציפו למצוא כאן מקלט זמני בטוח, ומצאו עצמם נרדפים, מבוזים ונכלאים.

פעם אחר פעם הם עותרים לבג"ץ ,ופעם אחר פעם עתירתם מתקבלת לאחר שהות ארוכה מדי, שעולה במחיר כבד של שלילת חירות לחודשים ארוכים. ואז שוב מכדרר בית המשפט לכנסת ומותיר לה מרחב לתמרן בו לשינוי החוק ולהמשך אחזקתם.

קר שם מאוד השבוע. הימים קרים והלילות קפואים ממש. בלילה האחרון היו שם כאפס מעלות. "מסרבים לתת לנו תנורים וגם תנורים שקנינו לבד אסור לנו להפעיל. ההרגשה היא כאילו כאילו מענישים אותנו, בלי סיבה", מספר אנואר סולימן, כלוא במתקן חולות. "מה שקורה פה זה כלא אמיתי. לא נותנים לאנשים לחיות כמו בני אדם. המצב כאן קשה. לדוגמה, עכשיו אני מדבר איתך מהחדר בו אני וחברי ישנים וחיים. קר כאן מאוד ואין לנו שום חימום. מין עונש שאנחנו מקבלים על זה שהגענו לכאן.

"ישנם חוקים בינלאומיים שאמורים להעניק לנו הגנה והם לא מיושמים. מחר או מחרתיים נחזור למדינותינו, אבל עד אז אנחנו פה. חשוב שהאזרחים יבינו . אנחנו לא נאבקים כאן על שיפור התנאים בחולות. נאבקים על החופש שלנו. ועל זה שיראו אותנו כבני אדם".

> השכונה שלי: לדבר עם הפרות במתקן חולות

5. מלכת ההדחקות, עזה: בתים קורסים בגשם

הכלוב האנושי הגדול והצפוף בעולם. למעלה מ-2,000 אזרחים נהרגו, 500 ילדים, יותר מ-70 משפחות שנמחקו בבתיהן, ורבבות שנפצעו במתקפה על הרצועה הקיץ. כרבע מהאזרחים איבדו את בתיהם או שאלה נהרסו לבלי הכר, והפכו לפליטים המנסים לשרוד את הקור הנורא בלי קורת גג, בלי חשמל או מים זורמים וגם בלי חומרי בניין, שישראל מאפשרת להכניס במשורה בלבד. סוכנות "מען" מדווחת שבתים שנפגעו במתקפה מתמוטטים מהגשם, ונוספים מאבדים לגמרי את החיבור לחשמל.

שיקום עזה תקוע. לאיש בישראל לא נראה שהעניין דחוף, ואת המצור איש לא שוקל ברצינות להסיר. לא רואים, לא שומעים. "שקט יענה בשקט", כרזנו אל מעבר לגדר ולא פחות לעצמנו, מציבים משוואה קלישאית ושטחית ומבזה. את מי מעניין מה קורה שם מעבר לגדר כל עוד שקט. ובכלל יצאנו מעזה. נראה אותם מפירים את ה"שקט".

> הבטחת המועמדים בבחירות 2015: מלחמה נוספת בעזה

ילדים מתחממים אתמול במה שנותר מביתם בסוג'עיה , עזה. צילום: Dan Cohen

ילדים מתחממים אתמול במה שנותר מביתם בשג'אעיה, עזה. צילום: Dan Cohen

נ.ב. 

ובכלל לא דיברנו על שתי שכונות קרובות, שאשכרה מביך לא לראות. העיניים נשואות בדרך כלל הרחק מכאן, למערב וגל קור בברלין או ניו יורק יעסיק אותנו יותר. וכאן את סוריה או לבנון  מי סופר?

אז הנה כאן ממש ליד, תמונה שוברות לב ממחנה של פליטים סורים באזור הבקעה בצפון לבנון, שם שוהים במחנות כ-600 אלף עקורים:

 

הגשם, השלג, הכפור והשלוליות מפרידים אמנם גם הם בין אלה שיש להם קורת גג בטוחה ואלה שהופקרו. אלה שהכוח בידם ואלה ששולטים עליהם. אבל יש בהם גם הזמנה מציתת דמיון לעתיד קצת אחר. שלג הרי יורד כאן ושם, והערפל נע ולא נעצר מעל שום חומת הפרדה גדר גבול או מחסום, והטבע שמשאיר אותנו קצת יותר צנועים ומעט פחות בשליטה, בא ומכסה ועוטף להרף מעשה ידי אדם ומשרטט גבולות אחרים לשכונה.

> שלג ליהודים בלבד: למה מתעלמת התקשורת מפלסטינים בסיקור הסופה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf