מה כל כך "אמיץ" בלעג על הנביא מוחמד?
האם חופש הביטוי מתיר פרסום קריקטורות שמבזות את האסלאם? כן. אבל האם זה נכון לפרסם קריקטורות שפוגעות בקהילה הענייה והנחשלת ביותר בחברה שלך? סביר שלא
כותב אורח: יואב שמר-קונץ
שארלי הבדו היה העיתון היחיד בצרפת שהיה לו “האומץ” לפרסם קריקטורות של הנביא מוחמד. אפשר לקרוא לזה אומץ ואי-כניעה לאלימות. אפשר גם לקרוא לזה אלימות סימבולית, כפייה חילונית וחוסר התחשבות וחוסר סובלנות לאחר.
מערכת העיתון "שארלי הבדו" פרסמה שוב ושוב איורים של הנביא מוחמד, אשר קבוצה שלמה של אנשי-דת ומאמינים ראו בהם לא רק פוגעניים, אלא כצורה של כפירה בנביא שלהם ובאמונה שלהם, בקדושת הקוראן. הקהילה המוסלמית בצרפת, לעתים רשמית לחלוטין דרך מנהיגיה הרוחניים והפוליטיים, הזהירה מפני האיורים של העיתון, אשר פוגעים בדת שלהם, ובמיוחד באיור של נביא הדת המוסלמית, מוחמד, שהם רואים בו שליח האל. מנהיג הקהילה המוסלמית הרשמי פנה לפני כמה שנים לבית-המשפט של צרפת בבקשה להתערב בסוגיה. היו אף שנקטו באלימות וניסו להצית את מערכת העיתון לפני כמה שנים.
אך שארלי לא "נכנע לאיומים ולנסיונות ההשתקה", והוכיח "אומץ”. האמת היא, שאני לא יודע מה האומץ פה. לעשות דווקא? רק להראות שאפשר? כן, אפשר. על פי החוק בצרפת, אפשר. אבל האם זה כדאי? לא כי יכולים לירות בך, אלא כי אתה מעצבן הרבה אנשים. לא חראם? קריקטורות של מוחמד, כמו זו שפורסמה בדנמרק, נתפסה בעולם המוסלמי ככפירה של ממש, אפילו כפשע. האם זה שווה את זה? אפשר לראות בפרסום אומץ ולנפנף בעקרון חופש הביטוי. אבל אפשר גם לראות בו אלימות סימבולית, כפייה חילונית וחוסר התחשבות בזולת.
כמו עם החרדים
בעקבות אירועי השבוע האחרון נזכרתי בשיירות רכבים פרטיים של מרצ, שעשו "דווקא" לחרדים שבקשו לסגור את רחוב בר-אילן, שעובר בלב שכונה חרדית בירושלים, למשך יום השבת, היום הקדוש לדת היהודית. החרדים הציבו מחסומים מאולתרים בכניסה לשכונה עם כניסת השבת, כדי למנוע מעבר כלי רכב. כאשר מכוניות עברו בכל זאת בכביש הם צעקו "שאבעס", ואף לפעמים זרקו על המכוניות חיתולים, ואפילו אבנים. במסגרת המאבק החילוני על פתיחת הכביש מכוניות של חילוניים "אמיצים" עברו להן הלוך ושוב ברחוב בשביל לדאוג לפתיחת הכביש, בשם חופש התנועה בשבת.
לא הצטרפתי לאותן שיירות למען שמירת הכביש פתוח בשבת בכוח, בליווי משטרת ישראל. ראיתי בשיירות האלה פרובוקציה בחרדים, חוסר התחשבות בצרכיהם וחוסר סובלנות לאורח החיים הדתי שלהם. עבורי, שכנות טובה והתחשבות באחר הם עקרונות אשר יותר חשובים מאשר חופש התנועה שלי בשבת.
גם החילוניים בצרפת היו מסתדרים בלי קריקטורות של מוחמד. זה לא שאלה של חופש הביטוי. זו שאלה האם לעשות "דווקא" נגד הקהילה הענייה והנחשלת ביותר בחברה שבה אתה חי, תוך ליבוי השנאה והפילוג, על רקע אמונה דתית ותרבותית.
לו הייתי אני עורך עיתון בצרפת, לא הייתי מפרסם קריקטורות של הנביא מוחמד. אפשר לקרוא לזה "פחד" או "כניעה לאלימות”. אפשר גם לקרוא לזה צנזורה עצמית, התחשבות בזולת והבנה לרגשות השונה והאחר בחברה רב-דתית ורב-תרבותית.
יואב שמר-קונץ הוא דוקטורנט לסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטאות שטרסבורג ואמסטרדם. חי בצרפת מאז 2003
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
