newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדיניות החוץ הישראלית כל כך נוראית שזה מעודד

כשליברמן מצליח להעליב אפילו את השבדים, אפשר להתחיל לקוות שמשהו ישתנה פה לטובה. עכשיו רק צריך להשפיע על מדינות מזרח האיחוד

מאת:

ההתנהלות הדוחה וגסת הרוח של ליברמן ומשרד החוץ הישראלי כלפי אחת המדינות החביבות עלי, שבדיה, מציתה מחדש ניצוץ של אופטימיות. לפחות עבור אלו מאיתנו המקווים ללחץ בינלאומי על ישראל לסיום הכיבוש.

בכל הנוגע ליחסים בינלאומיים, טקטיקות "התקפה כהגנה הטובה ביותר" ונציגים כליברמן מצליחים לעורר אנטגוניזם כלפי ישראל ומדיניותה, יותר מכל הפרות זכויות האדם ופשעי המלחמה גם יחד. אמנם הדרך מעוינות בין-אישית להטלת סנקציות ארוכה, כמו גם הדרך בין תיאטרון פוליטי בכותרות עיתונים לבין שינוי מדיניות בשטח. אך נראה כי הזרעים נשתלים באופן עקבי ועיקש.

> למה בחרתי להצטרף לתנועת החרם על ישראל

Stockholm, Sweden

תמיד מתגעגעת. סטוקהולם, שבדיה, 2007. כל הצילומים הם שלי (א.מ.)

לפני כארבע שנים נסעתי לסדרת פגישות באיחוד האירופי בבריסל, במסגרת עבודתי דאז בקואליציית נשים לשלום. הייתה זו שנה לאחר כניסתו של אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ. במהלך אותה שנה הצליח ליברמן להשניא עצמו על צמרת האיחוד האירופי, ולעורר בקרב אנשיה געגועים עזים לקודמתו בתפקיד, ציפי לבני.

תובנה ראשונה: השטחיות של העבודה הדיפלומטית

לא משנה שבמסגרת תפקידה, לבני פעלה להלבין את ההרג ההמוני במלחמת לבנון השנייה וב"עופרת יצוקה" בעזה. היא הצליחה לעבור בתור בת שיח נעימה יותר ומסברת אוזן לקולגות שלה באירופה. השיק המ'צואיסטי וסגנון איש המערות של ליברמן עובר פחות טוב.

להבין מה קורה במסדרונות האיחוד האירופי היה מבחינתי משול ללהבין מה מלמדים בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה. אם לא ידעתם, זה כולל הרבה מאוד רכילות על אמנים ומערכות היחסים שלהם. גם באיחוד ניתן משקל רב ליחסים אישיים, האג'נדה מושפעת מאופנות חולפות, וכל העניין הזה די מייאש. הצד החיובי הוא כאמור המאמץ הישראלי לעורר אנטגוניזם ברמה האישית, על ידי סדרת העלבות על בסיס אישי ולאומי.

תובנה שנייה: לא משנה מה דעותיך הפוליטיות, אף אחד לא אוהב שעושים ממנו אידיוט

פגשתי דיפלומטים מנציגויות "המדינות החברות החדשות" באיחוד, מדינות מרכז ומזרח אירופה בעלות עבר סוציאליסטי אשר הורשו להצטרף לאיחוד בשנים 2004 ו-2007, ובהן פולין, צ'כיה, סלובקיה, סלובניה, הונגריה והמדינות הבלטיות. "המדינות החברות החדשות" זה בעצם סוג של עלבון: בהגדרה אתם בפנים, אבל אף אחד לא באמת סופר אתכם. עם זאת, במקרה שלנו יש להן משקל, כמדינות שלרוב אינן ביקורתיות כלפי ישראל, ומוסיפות משקל ליחס סלחני כלפי הפרות זכויות אדם וחוק בינלאומי מצד ישראל.

נציגי מדינות אלו נטו, יותר מאחרים, לחזור באזניי מילה במילה על נקודות ההסברה של משרד החוץ: ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ערבים בישראל נהנים משוויון אזרחי מלא לעומת מיהודים נרדפים בארצות ערב, וכן הלאה. הם הופתעו לשמוע על הרשימה הארוכה של חוקים המפלים את האזרחים הערבים במדינה. ראיתי את בן שיחי משנה צבעים לנגד עיני, כאשר הוא קלט שהאכילו אותו במידע מוטעה שקל להפריכו. כאמור, לא נעים להבין שנפלת קורבן לתעמולה והאמנת באמת ובתמים באוסף של שקרים. זאת להבדיל משאר הציבור הדיפלומטי, אשר מודע היטב למימד הבדיוני במה שנאמר להם.

גיליתי שמדינות מרכז ומזרח אירופה הן מכרה זהב לפעילות נגד הכיבוש.

אלא שמגבלות של שפה כמו גם מיעוט משאבים מונעות מאיתנו להגיע אליהן ולתעדף אותן. כך הן הופכות לפגיעות במיוחד לתעשיית ההסברה. בעיה נוספת היא שבאותן מדינות שצומחות מהריסות הסוציאליזם סדר היום האזרחי עוד רק מתגבש בענייני פנים, הרחק מעיסוק בענייני החוץ. מצוקות חברתיות וכלכליות של האוכלוסיה ושיעורי עוני במדינות כבולגריה תורמים לדחיקת ענייני חוץ מסדרי העדיפויות. במדינות אלו כמעט ואין תנועות סולידריות עם פלסטין, וממילא החברה האזרחית צעירה מאוד.

עם זאת, המדיניות שלהן ביחס לישראל/פלסטין נשענת לא על אינטרס אסטרטגי של ממש, כי אם על הקשרים וסנטימנטים היסטוריים מחד (למשל, קונטרה לפוליטיקה סובייטית במאה הקודמת), ומאידך על עמדה שהן בוחרות לאמץ אל מול המדינות החזקות באיחוד. במילים אחרות, יש כאן כר פורה לפעילות לשינוי.

אני מאד מקווה שנשכיל בקרוב לכוון את מאמצינו גם לכיוונים אלה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> מאבטחים ישראלים בקונסוליה האמריקאית התפטרו במחאה על חימוש פלסטינים

כשמחפשים אופטימיות, התשובה היא למור. סקאנסן, סטוקהולם, שבדיה (אינה מיכאלי)

כשמחפשים אופטימיות, התשובה היא למור. סקאנסן, סטוקהולם, שבדיה (אינה מיכאלי)

לא רק איקאה. גם חיות נהדרות (אינה מיכאלי)

לא רק איקאה. גם חיות נהדרות (אינה מיכאלי)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf