newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למאבק המזרחי אין מה לחפש במפלגות ציוניות

יוסי יונה על גבול הריאלי במחנה הציוני, אורלי לוי-אבקסיס מקום שני בישראל ביתנו ולכחלון יש מפלגה משלו. אבל על מה היו צריכים המזרחים לוותר כדי להתקבל למועדון? ולמה שנסתפק בפשרות כשיש מפלגה שמציעה לנו אלטרנטיבה?

מאת:

תקופת הפריימריז יצרה עניין רב בקרב מעגלים אקטיביסטיים שעוסקים בשיח המזרחי. זאת בגלל הצלחה לא מבוטלת של הדרישה לייצוג מזרחי במפלגות: במרצ ובמחנה הציוני שובצו מועמדים מזרחים ראויים ביותר על גבול המקומות הריאליים, בישראל ביתנו אורלי לוי-אבקסיס התקדמה למקום השני ברשימה, משה כחלון מוביל רשימת בוטיק חדשה, ולכמה רגעים הייתה חגיגה שלמה סביב שמועות על האפשרות שד"ר יפעת ביטון תשובץ ברשימת "המחנה הציוני" מטעם ציפי לבני.

אני מאמינה שההתעסקות הדלה-בביקורת בפירורים שנזרקים למאבק המזרחי משולחנות הפריימריז של מפלגות – שעד לפני זמן לא רב סימנו עבור רובנו את הזרוע הפוליטית של ההגמוניה האשכנזית – מעידה על מגמות בעייתיות של שקיעה והסתפקות במחוות סימבוליות, ונטישה של חלק מהדרישות הרדיקליות יותר של המאבק המזרחי, או לפחות דחייתן לעתיד לא ידוע.

כללי המשחק ידועים מראש: תנאי הסף הנוקשים לכניסה לברית הציונית היו מאז ומעולם ויתור על הזהות האתנית הפרטיקולרית של כל מי שנכנס בשעריה, וקבלה תחתם של זהות מותכת כלל-ישראלית. המזרחי המבקש לעצמו את הפריווילגיות שמציעה הברית הציונית נדרש לוותר קודם כל ומעל הכל על מזרחיותו ועל דרישותיו לחלוקה מחדש של המשאבים, כשם שהפלסטיני נדרש לוותר על זהותו ועל דרישותיו הלאומיות ולהפוך ל"ערבי ישראלי".

שעכשיו נצביע מפא"י?

ההיסטוריה של ההשתתפות המזרחית במערכת הפוליטית הציונית רצופה ויתורים ומחוות סימבוליות מצד ההגמוניה האשכנזית, שהשפעתם על מצבו של הציבור המזרחי הרחב אפסיות או אפילו שליליות. מאז ומעולם, מחירן של הפריווילגיות המעטות, הסימבוליות במהותן, שהוצעו ליהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם במסגרת הציונית, היה קבלה בהכנעה של מעמדם של היהודים המזרחים כנחותים, כעבדי הבית החוסים בצל נדיבות ליבו של האדון האשכנזי.

מאבק מזרחי בתוך גבולות הברית הציונית הוא אוקסימורון חסר תקווה. כל תקווה שהוא יציע תשאר לנצח במסגרת יחסי הנחיתות וההשפלה. ובכל זאת, אני רואה פעילות מזרחיות מודעות ומשכילות שמכירות היטב את ההיסטוריה ואת חוקי המשחק הפוליטיים של המשטר הציוני שוקלות ברצינות הצבעה ואפילו פעילות למען "המחנה הציוני", כמו גם למען מפלגת הבוטיק החדשה מבית היוצר של הליכוד, בראשות המועמד המזרחי הניאו-ליברל משה כחלון, שמסרב בתוקף להגיד את המילה "מזרחים", שלא לדבר על התחייבות לאג'נדה בעלת דמיון קלוש כלשהו לסוציאל-דמוקרטיה.

אף אחת לא שוקלת ברצינות, כמובן, הצבעה או פעילות למען ישראל ביתנו. אבל יש לשאול למה. הסיבה היא, כמובן, שהנחת היסוד כלפי אורלי לוי-אבקסיס היא שמדובר בח"כית טובה בתוך מפלגה בעייתית בלשון המעטה, אבל משום מה הצבעה ל"מחנה הציוני" ולכחלון, שהמרחק הפוליטי ביניהן לבין ליברמן הוא כחוט השערה בכל הנוגע לדרישות מהותיות לצדק ושוויון, עולה כאפשרות רצינית במעגלים מסויימים.

> לקראת הכרזה? כך צפויה להראת הרשימה הערבית המשותפת

משה כחלון (אקטיבסטילס)

ניאו-ליברל יוצא ליכוד. משה כחלון (אקטיבסטילס)

אני חוששת שהעמדה הזאת מצד פעילים ופעילות שאינן תמימות, מבטאת הלך רוח ניהליסטי ומסוכן של "אכול ושתה כי מחר נמות" פוליטי, של יאוש אנטי-פוליטי שמביא להידרדרות שיח הזהויות לכדי שיח של התבדלות שבטית ומיצוי ההזדמנויות לייצוג פוליטי של "החברה' שלנו" בתוך מערכת פוליטית משתקת ורקובה מהיסוד.

רק אל תגיד "מזרחי"

המחווה הסימבולית של ייצוג פוליטי לא יכולה להיות מספקת אם מחירה הוא נסיגה של המייצגים מהדרישות הפוליטיות והחומריות שמהוות את לב המאבק המזרחי, ובהן מאבקי הקרקעות והגבולות המוניציפליים. דוגמא מאכזבת אחת בהקשר הזה היא דווקא הקמפיין של מי שהוא אולי הראוי ביותר מכל המועמדים המזרחים החדשים: פרופ' יוסי יונה, שלאורך הקריירה האקדמית הראויה להערצה שלו סיפק כמה מהאמירות הנוקבות ביותר בנושאים של רב-תרבויות, זכויות המיעוטים, הדמוקרטיה בישראל ושערוריית הקרקעות, והיה ממייסדי "הקשת הדמוקרטית המזרחית".

כל אלה, כמו גם כל אזכור של המילים "מזרחים", "חינוך מקצועי" או "צדק חלוקתי" נעלמו כלא היו מקמפיין הפריימריז שהביא אותו למקום ה-23 במפלגת הקיבוצים וההגמוניה האשכנזית, הרחק מאחורי שלל השריונים ליקירי ושומרי הגחלת של האליטה הקיבוצית הישנה, היריבים המרים ביותר של האג'נדה המזרחית הרדיקלית שאותה מייצג פרופ' יונה.

אם זה המחיר שעל נציגים מזרחים לשלם כדי להיות משובצים במקומות ספק-ריאליים, איזו סיבה יש לנו להאמין שהאכזבות הרבות מההיסטוריה של הייצוג המזרחי בכנסת לא יחזרו על עצמן? אם המועמדים שלנו מתמודדים בתוך מסגרת פוליטית שהופכת כל ביטוי של אג'נדה מזרחית משמעותית להתאבדות פוליטית, איזו סיבה יש לנו להאמין שלאחר הבחירות ישאר להם מרחב התמרון להוציא אל הפועל מאבקים משמעותיים בשם האג'נדה שאין להזכיר את שמה?

> רשימת מרצ לכנסת משקפת את השפעת המאבק המזרחי והפמיניסטי

פרופ' יוסי יונה, בימי המחאה החברתית 2011 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לאן נעלמו הקרקעות? פרופ' יוסי יונה, בימי המחאה החברתית 2011 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

החלופה מחכה לנו בחוץ

בפשטות, אני מאמינה שההתרפסות הפוליטית בפני מפלגות הברית הציונית מבטאת כשלון של הדמיון שלנו כתנועה. כדי לשקם את הדמיון ואת מרחב הפעולה של התנועה שלנו, אנחנו חייבות לדחות מעלינו את המסגרת המגבילה של הפוליטיקה הציונית, ולחפש בריתות הכרחיות עם הכוחות הדמוקרטיים המייצגים את הקבוצות האחרות שזוכות לאזרחות פחותה תחת המשטר הציוני, ובראשן ההתארגנויות הפוליטיות והמפלגות המייצגות את המיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל.

שותפות מדוכאים אמיצה ששוברת את כללי המשחק של ההפרד ומשול הציוני היא האלטרנטיבה היחידה עבור מי שדבקה בדרישות הרדיקליות של המאבק המזרחי לצדק חלוקתי ולהכרה חוקתית בזכויות המיעוטים בארץ. ויותר מכך, היא מבטאת התקדמות אל מעבר לדרישה לנתח גדול יותר מהעוגה הגנובה של קרקעות מדינת ישראל, מעבר לדרישה של השמאל הציוני להסדר שתי מדינות, שירחיק את סכנת הערביות מהחברה היהודית וישמר את העליונות הארופאית-אשכנזית במרחב, לעבר חזון של צדק מקיף יותר, שלוקח בחשבון גם את הנרטיבים והאינטרסים של קבוצות מדוכאות אחרות.

מי שתושיט את ידה החוצה מגבולות הקולקטיב היהודי המדומיין עשוייה למצוא שותפות שצמאות כבר זמן רב לשותפות פוליטית עם יהודים שלא מגיעים מלב האצולה הבורגנית-תל-אביבית הישנה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

אני מוצאת את השותפות האלה בברית הלאומית הדמוקרטית, בל"ד. דווקא בימים שבהם הדה-לגיטימציה של הנהגת המיעוט הלאומי הפלסטיני בשיאה; בימים שאחרי עוד מתקפת דמים מטורפת על רצועת עזה הנצורה, שגבתה גם מחירים כבדים מתושבי הפריפריה בשדרות, אופקים, אשקלון ואשדוד; כשסכנת הפאשיזם בישראל ברורה מתמיד; כאשר לכל אלה שותפים במידה שווה הימין הקיצוני ו"השמאל הציוני" – רק ברית אופוזיציה אמיתית של כלל הקבוצות האתניות והלאומיות המדוכאות תחת הציונות מציעה תקווה. זוהי תקווה לחזון הדמוקרטי של שוויון, צדק חלוקתי וזכויות לכל המיעוטים האתניים והלאומיים שמעוניינים לחיות ביחד בארץ הזאת.

> בל"ד, הפתק המזרחי שלי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf