newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הארץ (שוב) מסביר לערבים את תפקידם

המרכז-שמאל רוצה גוש חוסם ערבי גדול. בשביל זה צריך שהערבים יצביעו, גם אם יום אחרי זה יזרקו אותם לעזאזל. עיתון הארץ מתגייס וקורא לערבים להתייצב בקלפיות, אפילו אם זה בשביל מפלגה לא ציונית, רחמנא ליצלן

מאת:

כמו לפני הבחירות הקודמות, עיתון "הארץ" שוב מפרסם היום מאמר מערכת בערבית הקורא לאוכלוסיה הפלסטינית בישראל להצביע בבחירות.

המעשה החריג הזה – למיטב ידיעתי הארץ אינו מפרסם שום דבר בערבית, פרט לדרישה מהערבים להצביע – מעורר בי אי נוחות גדולה. הארץ אינו פונה לקוראיו היהודים ומציע להם להצביע לרשימה המשותפת; הוא אפילו לא פונה למפלגות היהודיות ומתנה את תמיכתו בהן בהתחייבות להכללת הפלסטינים בקואליציה העתידית. אלו צעדים "לא ראליים" שעלולים לסכל כל מיני תרחישים של שיבת השמאל לשלטון. במקום זה, שולטת במאמר הנימה הפטרונית-דודתית הזאת, שבה מלמדים את הילידים את מהותה של הפוליטיקה:

האזרחים הערבים, הסובלים מהדרה ואפליה ממסדית ונורמטיבית, צריכים להבין שהדרך היעילה למלחמה במגמות אלו, ולתפיסת המקום הראוי להם בחברה הישראלית, היא הצבעה למפלגות שייצגו אותם. רשימה ערבית שתזכה למספר גדול של מנדטים, תמצב את הערבים כגוף פוליטי שלא ניתן יהיה עוד להתעלם ממנו. כוח כזה ישכיל לא רק לבלום חקיקה גזענית ומפלה, אלא גם להפוך את הערבים לשחקנים דומיננטיים במשחק הפוליטי ולבעלי מעורבות בקביעת מדיניות ישראל, כיאה לשיעורם באוכלוסייה. 

בהמשך פונה המאמר לקהל לא ברור (יהודים? ערבים?) ומסביר שלמרות שכמה מאותם "נציגים ערבים" אינם ציונים, רחמנא ליצלן, זה עדיין בסדר להצביע להם.

הרשימה הערבית המאוחדת כוללת גם נציגים שמתנגדים לציונות (למרות שרבים מהם תומכים בפתרון המדינה שתי המדינות, שהוא הפתרון הציוני). ואולם עמדות כאלה הן חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית, ובעליהן הם חלק מן החברה הישראלית, כשם שהחרדים שאינם מזדהים עם הרעיון הציוני הם חלק מן החברה ויש להם חלק בניהול המדינה.

וככה שיעור החברה הזה נשמע ב-2013:

אין אלטרנטיבה טובה יותר לציבור הערבי ממאבק אזרחי, הדורש אורך רוח. הייאוש וההימנעות הם האויבים המרים ביותר במאבק כזה והם מותרות שאזרחי ישראל אינם יכולים להרשות לעצמם. השתתפות מסיווית של הערבים בבחירות תשרת את כל שוחרי הדמוקרטיה במדינה – היהודים והערבים. על האזרחים הערבים לצאת ולהצביע, למען שלום, שוויון ודמוקרטיה.

שמעתם, פלסטינים? המשחק הדמוקרטי דורש "אורך רוח". אבל דעו לכם: רשימה הזוכה במספר גדול של מנדטים יכולה בסופו של דבר גם להשפיע! ואפילו אם אתם לא ציונים, שזה קצת מוזר, נשמח לקבל אתכם, כמו שהתרגלנו לחרדים בסופו של דבר.

ובחזרה למציאות: מה בדיוק חושבים שם בהארץ? שהערבים לא מבינים את הסיפור הזה של הצבעה, ורק הם כן? בסופו של דבר, מי שמצביע הוא מי שלמד בפועל שיש להצבעה שלו משמעות. לא לחינם, החרדים והמתנחלים, שהצליחו למקסם את הכח הפוליטי שלהם, מצביעים בשיעורים גבוהים מאוד, ואילו הערבים, שנדחקו החוצה מהמערכת הפוליטית על ידי כל המפלגות היהודיות רואים בהצבעה לעתים קרובות טקס חסר טעם ואפילו מזיק. ואני כבר לא מדבר על כל פסקת ה"ציונות כן ולא" המוזרה הזו, שכבר לא פונה לערבים אלא פשוט מדברת את השפה של הימין, כרגיל מעל לראשם.

אני הולך להצביע לרשימה המשותפת ואני גם מקווה שהיא תזכה במקסימום קולות, אבל אם הייתי ערבי הייתי בהחלט מבין גם את אלו שסקפטיים יותר. 11 מנדטים או 14 מנדטים? ככה או ככה אתה נשאר אזרח סוג ב'. הסיבה ש"הארץ" נלהב הרבה יותר מאשר הפלסטינים מההצבעה בבחירות היא העובדה המתמטית הפשוטה שבלי הערבים אין גוש חוסם לשמאל-מרכז הציוני – אותו כח שלאחר הבחירות יזרוק לערבים כמה פירורים במקרה הטוב או יבעט אותם בסגנון לפיד ו"הזועביז" במקרה הסביר.

ההחלטה לפרסם מאמרים בערבית רק כאשר השמאל צריך משהו מהערבים יוצרת את התחושה שבעיניו תפקיד הפלסטינים הוא פשוט להחזיר אותו לשלטון. למעשה, אפילו בלי מהפך הפלסטינים מגדילים את כושר המיקוח של השמאל ולא מקבלים כלום בתמורה. לרוב התמורה היא בכלל יריקה בפנים: הרי רבים מ"גוש השמאל-מרכז" לקחו חלק ביחד עם הימין הקיצוני ברדיפה של חברי הכנסת הערבים ובנסיונות לסלק אותם מהפרלמנט. תשאלו את איציק שמולי, שהאובססיה שלו על חנין זועבי מתחרה רק בזו של ליברמן.

בקיצור, אם עורכי הארץ רוצים באמת לפנות בגובה העיניים לאוכלוסיה הפלסטינית על הצבעה ודמוקרטיה, שיתחילו בלדבר על המחנה שלהם, ועל החומות שהוא מטפח בינם לבין הפלסטינים (למשל, בהתעקשות על דיבורי הציונות הריקים האלו). שיתנו את תמיכתם במפלגות השמאל בשותפות עם הפלסטינים, שיתקיפו את מי שרודף אותם (ולא רק בימין, זה קל מדי), ושיקראו גם ליהודים להצביע לרשימות שלהם. אחר כך אולי אפשר יהיה לדבר על החרמה ודמוקרטיה.

> על ועידת עיתון הארץ ותעשיית השלום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf