newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא להצבעה ה"פרגמטית"

אנשי שמאל שוקלים להצביע למחנה הציוני, לכחלון, לש"ס. הטיעונים פרגמטיים לכאורה. אבל הצבעה פנים-יהודית כזאת מנציחה את דיכוי הפלסטינים, מסתפקת בפירורים ומפרקת את האפשרות לכינון השמאל כחלופה שלטונית

מאת:

אולי זה הגיל, אולי האנשים שאני מסתובב איתם (או רואה בפיד הפייסבוק), אולי אפקט הבחירות-שאחרי-הבחירות-שאחרי קיץ 2011, אבל השנה יותר מאשר בכל מערכת בחירות קודמת אני שומע אנשים מדברים על הצבעה "פרגמטית", וזה קצת מעלה לי את הסעיף.

מדובר באנשי שמאל מובהקים מסוגים ומרקעים שונים, שהנטייה הטבעית שלהם מתפרסת על הציר מרצ-חד"ש-בל"ד, אבל הפעם הם חושבים להצביע אחרת. הבעיה היא שבהצבעה הפרגמטית לכאורה שלהם הם גם משמרים את השליטה היהודית הבלעדית בפוליטיקה, גם פוגעים בסיכוי לגבש מחנה שמאל כחלופה שלטונית ממשית, וגם לא באמת ישיגו את השינויים שהם מקווים להם.

אז למי שוקלים "הפרגמטיים" להצביע? הכתובת העיקרית היא "המחנה הציוני". חלק שוקלים לתמוך בבוז'י ובלבני מתוך מחשבה הזויה, כמו שכתב פה לאחרונה נועם שיזף, שזה מה שיפיל את ביבי. זאת למרות שרוב הפרשנים מסכימים שהדבר היחיד שימנע מהרשימה הדו-ראשית להכנס לממשלת אחדות הוא ממשלת ימין. ממשלת שמאל של ממש לא ממש נמצאת על הפרק כרגע, וזו צריכה להיות נקודת המוצא של כל דיון על הבחירות.

אחרים תומכים במחנה הציוני דווקא בידיעה שהוא כנראה ייכנס לממשלת אחדות, וחושבים – "פרגמטית" – שעדיפה ממשלת אחדות שבה יישבו שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, מירב מיכאלי ויוסי יונה בקואליציה, כי ממשלה כזו פשוט תמזער נזקים ביחס לממשלת ימין מובהק. אמנם לא ננצח בבחירות, זו אמנם תהיה ממשלת מלחמה וקפיטליזם כמו כל קודמותיה מזה עשורים, אבל לפחות נצליח להגיע להישגים יום-יומיים, קטנים יותר, ונמתן את הפגיעה בחלשים בחברה – אומר הקול הזה.

קולות אחרים מציעים הצבעה לכחלון או לש"ס על הטיקט המזרחי. כחלון אמנם קפיטליסט, שמסתיר את רשימת האנשים שתמכו בו בשנים האחרונות, ושאפילו את המאבק המזרחי עצמו מנפנף הצידה כבלתי רלוונטי – ועדיין יש שמעודדים מרפורמת הסלולר שלו, משאיפות ההפרטה שלו במנהל מקרקעי ישראל, ומעצם היות הרשימה שלו מזרחית יותר מאחרות.

אשר לש"ס, בדיוק אתמול נפגש אריה דרעי עם חבורה של פעילים חברתיים מזרחיים, ולפי דיווח של אופיר טובול הוחלט שם על הקמת "מועצה חברתית" שתלווה את בניית המצע ואת הפעילות הפרלמנטרית של המפלגה. "צעד צעד", כדבריו של טובול. כמה קולות יוכל מהלך כזה להשיג למפלגה גברית בלבד, שהשיטה הפוליטית שלה מבוססת יותר על הישגים סקטוריאליים מאשר על שינוי השיטה כולה?

> הרצוג, אם אין קואליציה ואין אופוזיציה – למה אתה רץ?

ציפי לבני בפעולה לזכויות בעלי חיים (מאי משה)

המחנה הציוני ינציח את כליאת הפלסטינים בבתי כלא קטנים. ציפי לבני בפעולה לזכויות בעלי חיים (מאי משה)

לא מציעים שינוי אמיתי

הדבר הראשון שחייבים להגיד על כל ההצבעות הפרגמטיות לכאורה האלה הוא זה: אנשי שמאל המצביעים למפלגות האלה בוחרים בהנצחת הכיבוש, ואת ההישגים המוגבלים שהם שואפים להשיג הם מוכנים לקבל על חשבון מליוני הפלסטינים בשטחים הכבושים. זה האלף-בית של המציאות הפוליטית בישראל. מליוני נתינים שגורלם מוכרע יום-יום בהחלטות בירושלים, שכלואים בכלא הגדול המכונה רצועת עזה או בבתי הכלא הקטנים המכונים "שטחי איי" בגדה המערבית, מנועים כבר עשרות שנים מלהשתתף בחגיגה הדמוקרטית של מי שמעצב את מציאות חייהם.

כל מפלגה שלא מחוייבת לסיום מיידי של הכיבוש היא מפלגה שתומכת בהמשך המצב הזה, בדיכוי היום-יומי בגדה ובמלחמה הבאה בעזה. כאלה הן כל המפלגות מהמחנה הציוני והלאה, שהמצעים שלהן מבוססים בנוסח כזה או אחר על שימור הסטטוס קוו בשטחים. (יש שיאמרו שגם מרצ יכולה להצטרף לרשימה, לאחר שהוכיחה שוב בקיץ האחרון שבזמן אמת, כשהתותחים רועמים, היא לא יודעת להתייצב נגד השיח הביטחוני בישראל ולהציב אלטרנטיבה ממשית). (עדכון-תיקון: לאחר הכתיבה שלחו לי דוגמאות להתבטאויות של זהבה גלאון ואחרים במרצ נגד המלחמה, שנאמרו בזמן אמת. היעדרותה של מרצ, אם כן, הייתה בעיקר מההפגנות, ולא מהשיח התקשורתי). הצבעה לשמאל לא תסיים את הכיבוש מחר, כמובן, אבל היא הצהרה שאומרת שאי אפשר לעשות פוליטיקה דמוקרטית במציאות קולוניאליסטית של משטר צבאי.

בנוסף, ההצבעה הפרגמטית לכאורה היא גם הצבעה שמניחה ומקבלת את ההפרדה הפנימית בקרב אזרחי ישראל. המחנה הציוני, ש"ס, כחלון – כולם ישמחו לשבת בממשלה בלי אף פלסטיני מתוך ישראל, בלי אף נציג ערבי. אפילו במרצ לא מובן מאליו שצריך להתעקש על השותפות הזאת, וטוב שלפחות מוסי רז דורש ממפלגתו לדרוש את שילוב הרשימה המשותפת בקואליציית השמאל שמרצ שואפת להיות חלק ממנה. [תיקון-עדכון: מתברר שמרצ כן קוראת לצרף את הרשימה המשותפת לקואליציה. וטוב שכך]

אבל הבעיה היא שההצבעה הפרגמטית בסופו של דבר פועלת גם נגד המצביעים הפרגמטיים עצמם. פעם אחת, כי אי אפשר לסמוך על ממשלה בראשות נתניהו שתוביל לשינוי אמיתי בחיים הכלכליים והחברתיים בישראל. גם לא כזו שמשותפת לנתניהו ולהרצוג. תיקונים קוסמטיים? אולי. שינוי כיוון? ממש לא. ממשלה כזאת לא תעשה מהפכה של דיור ציבורי, לא תעלה משמעותית את שכר המינימום, לא תעצור את ההפרטה, לא תשנה את מערך השליטה בקרקעות, לא תעלה מסים על ההון ולא תלחם בהעסקה באמצעות חברות קבלן. מקסימום תוסיף קצת קצבאות, ותוריד קצת עמלות בבנקים. לא שאני מזלזל במשמעות של מאות השקלים האלה לחודש לשכבות החלשות – אבל לא ככה מביאים את השינוי ביחסי הכוחות בחברה שבשבילו אנחנו נאבקים.

פעם שנייה, כי היא מפספסת דווקא את הפוטנציאל הפרגמטי בהצבעה שנאמנה לערכיה. התגייסות כוללת והצבעה מסיבית למען הרשימה המשותפת כיום יכולה ליצור שינוי דרמטי בכנסת. איך? כי לפי כל הסקרים, הרשימה המשותפת צפויה להיות הרשימה הרביעית בגודלה בכנסת, ואולי אפילו השלישית. המשמעות של זה מבחינת הכוח שיהיה לה בוועדות הכנסת, מבחינת נציגים ואפילו יו"רים של ועדות, היא אדירה – אפילו אם ברור שהרשימה המשותפת תשב באופוזיציה.

ללמוד מהיוונים והספרדים

ופעם שלישית, כי ההצבעה ה"פרגמטית" מנציחה את ההנחה שלא יכול להתקיים שמאל בישראל. היא מנציחה את הוויתור על אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. ישיבה באופוזיציה היא לא דבר קדוש. ממש לא. היא דבר מתסכל, היא דבר קשה ולא מתגמל. אבל אם אנחנו מאמינים באג'נדה שלנו, בהתנגדות לכיבוש ובחתירה לשלום, בצדק חברתי לכל יושבי הארץ, בשוויון, בדמוקרטיה, בחיזוק העובדים והעניים על חשבון העשירון העליון ועוד – אנחנו צריכים להציב את החלופה הכוללת הזאת כאפשרות ממשית לשלטון, ולא לשתף פעולה עם הרוטציה בין נציגי האליטות שלא ישנו דבר.

אם היוונים הצליחו לעשות את זה עם סיריזה, ואם הספרדים יכולים (לפי התחזיות) לעשות את זה עם פודמוס – גם אנחנו יכולים לעשות את זה כאן. אבל בשביל זה אנחנו צריכים ללמוד מהניסיון שלהם, להיות מחויבים לפעילות שטח, לחיבור בין מאבקים, וגם להתעקשות על אג'נדה מגובשת ורדיקלית. זה, ולא ההצבעה הפרגמטית, צריך להיות הכיוון של השמאל בבחירות 2015 – ובעיקר אחריהן.

> הרשימה המשותפת היא המקום לכל המתנגדים לגזענות, יהודים וערבים כאחד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf