newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפגנה בבית ידיעות אחרונות: חופש הביטוי או איום על חופש העיתונות?

‫לכל אחד צריכה להיות הזכות להפגין את דעתו. אבל מה קורה כשמפלגת השלטון היא המפגינה, היעד הוא התקשורת, ומי שמורה על הקמפיין הוא ראש ממשלה שפעם הוביל הפגנות מהמרפסת של כיכר ציון?‬‎

מאת:

כותבת: גבי גולדמן

עיתונאים, עיתונאיות, תקשורת – כולנו אוהבים סיפורים פשוטים, משהו חד וחלק, שחור או לבן, אפס או אחת, טוב או רע. וזה מה שמקשה עליי עוד יותר להודות שעניין ההפגנה הלילית של הליכוד מול בית ידיעות אחרונות הוא לא סיפור פשוט, ומציף יותר שאלות מתשובות.

מצד אחד יש את עניין הדמוקרטיה וחופש הביטוי: במדינה הדמוקרטית שאנחנו שואפים להיות, כל אדם וארגון זכאי להביע את דעתו על כל דבר ועניין, כולל נגד כלי תקשורת, בכל צורה שלא תפגע באחרים, או תסית לפגיעה באחרים.

על פניו ההפגנה הזאת, במיוחד אם מנתקים אותה מההקשר הכולל, עומדת בכללי המשחק הדמוקרטי – ארגון שמפגין מול מה הוא רואה כעוול שנגרם לו. אבל מכאן זה מתחיל להסתבך, וזה קורה ברגע שזה לא סתם ארגון אלא נציגים רשמיים של מפלגת השלטון (ההפגנה אורגנה על ידי יו"ר צעירי הליכוד), שיוצאים במופגן נגד כלי תקשורת מוביל במדינה, כשבוע אחרי שראש הממשלה בעצמו ביקש/הורה לתומכיו: "תהיו גברים, תתקפו את התקשורת". על מה? לא משנה, פשוט תתקפו.

> מבית מעריב להרוגים ברהט: ללמוד סולידריות דרך הבטן

הפגנת הליכוד מחוץ לבית ידיעות אחרונות (ניר גונטז')

הפגנת הליכוד מחוץ לבית ידיעות אחרונות (ניר גונטז')

לכל גוף, כולל מפלגת השלטון, יש דרכים לבקר כלי תקשורת. אפשר לתחקר את הנפשות הפועלות, לחשוף את האינטרסים החבויים, להתלונן למועצת העיתונות, להתלונן במשטרה, לפתוח עיתון מתחרה. נכון, בשני צידי המערכת הפוליטית אין שיות תמימים, והניסיון לחוקק חוק נגד עיתון "ישראל היום" מחד גיסא, או מה שנתפס לעיתים כהתנכלות מכוונת לערוץ עשר מאידך גיסא, הוא הדוגמה הניצחת לכך. אבל מתוך הלהיטות שלנו העיתונאים להגן על אותו חופש ביטוי מקודש אנחנו נופלים שוב ושוב למלכודת הזיכרון הקצר ושוכחים את ההקשר.

"מאז ימי אוסלו נראה לי שלא נראתה הפגנה כזו של צעירי הליכוד", כתב בפייסבוק שלו דויד שייאן, יו"ר צעירי הליכוד שארגן את ההפגנה בבית ידיעות אחרונות. למי שצעיר מכדי לזכור, זאת אותה אוסלו שבשם ההתנגדות להסכם הקרוי על שמה, ראש הממשלה דהיום עמד על מרפסת בירושלים בזמן שמתחתיו מפגינים נופפו בכרזות עם דמותו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, במדי גסטפו. לאן זה הוביל כולנו זוכרים, אבל אני נותנת לשאיין את הקרדיט שההשוואה לאוסלו היא מקרית ולא נחשבה לעומק.

אז נכון, אף פעם לא עדיין פגעו פה פגיעה פיזית בעיתונאי. רק קצת הסיתו נגד עיתונאים בזמן המלחמה בעזה בקיץ, וקצת נגד גדעון לוי שנאלץ להסתובב עם מאבטח ואולי נגד עוד כמה. "אבל היי", יש הטוענים, "תכלס לא באמת קרה כלום". אז נכון, ההפגנה לא הייתה אלימה וסוערת ולא קראה לפגיעה פיזית ממשית באנשי העיתון, שעבדו באותו זמן שתי קומות למעלה.

אתמול אלה היו סטודנטים חנונים, אבל מי יבטיח שבפעם הבאה הם לא יהיו גברתנים חמומי מוח? או לחלופין, מי מבטיח שאי שם לא יושב איזה טינאייג'ר חובב להב"ה, מקבל השראה, כתובת ומניע, ומחליט לנקוט יוזמה עצמאית, שכמוה כבר ראינו?

יותר מהכול ההפגנה אתמול הזכירה לי את סיפור הצפרדע והמים הרותחים. צפרדע שתזרקו לסיר עם מים רותחים ישר תקפוץ החוצה ותברח (בבקשה לא לנסות את זה בבית). לעומתה, צפרדע שתכניסו לסיר עם מים שיתחממו לאט לאט, לא תרגיש איך הכל סביבה מתקרב לנקודת רתיחה, עד שכבר יהיה מאוחר מדי.

וזה מחזיר אותי לשאלות. "מהפגנה לרצח הפוליטי הבא? זה לא קצת יותר מדי?", אמר לי חבר עיתונאי אחד. לא יודעת, אני אשמח בדיעבד גם לצאת חומוס וגם לאכול כובע.

אבל בנתיים מה שתקוע לי בראש זה מה שאמר חבר עיתונאי אחר, חמש דקות אחריו: "כנראה שהרצח הפוליטי הבא יהיה של עיתונאי. ואז כולם יתנערו מאחריות ויגידו שמדובר בעשבים שוטים". ואז, שום אכילה של כובע כבר לא תעזור.

> תגובה: הפגנה מול ידיעות אחרונות היא לא איום על התקשורת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf