newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עונש אכזרי במיוחד: 50 גוונים של אפור

הסרט יצא זה עתה למסכים ואני מממשת את הפנטזיה שלי: להשאיר אותו לבד בחושך

מאת:

לא כל סרט מצליח לעורר אצלי תחושות עזות כל כך. במקרה זה – דרייב חזק לא לצפות בו. למען הסר הספק, לא צפיתי ב-50 גוונים של אפור. אני גם לא מתכוונת. בהתבסס על היכרות עם הספר כמו גם עם הדיון הציבורי בו, אני מסבירה מדוע.

הייתי רוצה לקוות שהצלחת הספר בונה על הצמא של הציבור לקצת התרגשות בחיים. תשוקה למרחב נטול מיילים וצפצופי טלפון. מרחב בו מרגישים את הגוף, חיים את הנשימות, מקשיבים לפעימות הלב. מרחב שנוצר במפגש אינטימי עם עצמנו ועם האחר/ת. אינטנסיביות בתוך שגרה אפורה, או לכל הפחות עמוסה.

הלכה למעשה, 50 גוונים דוחף לגרון הציבורי פנטזיה לעוסה על גבר שתלטן ומתעלל ואשה צעירה שאולי נהנית מזה (אבל גם אם לא, לא נורא – ממילא רוב הזמן הוא לא ממש שואל אותה). כל זאת במסווה של מתירנות מינית, קמצוץ רומנטיקה וחלון ליחסי שליטה וסאדו-מאזוכיזם. אך אלה רק משמשים לרומנטיזציה של אלימות שאין להשלים איתה בשום סוג של יחסים.

> שש פעמים יותר מדי: גיל וסקס אפיל על המסך הגדול

בביקורת שאורי קליין כתב ב"הארץ", הוא מציע לראות בסרט "משל על מצבן של השליטה הגברית והכניעה הנשית" ברגע הנוכחי בהיסטוריה. אלא שהצעה זו הייתה מפתה יותר ביחס ל"סיפורה של O" מאת פולין ריאז'. ספר זה, שראה אור ב-1954 בצרפת, מגלם את קורותיה של O, צלמת מפריז, אשר נשלחת לטירה רחוקה על ידי מאהבה, ונמסרת על ידו לשליטה מוחלטת של בעל הטירה, סר סטיבן. את סיפורה של O אכן ניתן לקרוא כ"אלגוריה של ההבנייה החברתית של הסובייקט הנשי", כפי שעמליה זיו הראתה היטב בהקדמה היפהפיה הזאת לתרגום העברי. במילים אחרות, ביקורת על מה זה להיות אשה בחברה פטריארכלית. חשוב מכך, זיו מוצאת בתוך הספר נקודת מפנה ביחס לכתבים מוקדמים יותר, כגון המרקיז דה סאד או זאכר-מאזוך, בכך ש-O היא בתפקיד הסובייקט, והסיפור מסופר מנקודת מבטה.

לעומת זאת, 50 גוונים בעיקר מעצבן (לדעתי, כמובן). אני מסכימה עם קליין שמדובר כאן בתופעה. לאו דווקא בשל "האמירות הסוציולוגיות הגלומות בו, המתייחסות לקשר בין נשים לגברים בשלב זה של התפתחות השיח הפמיניסטי", אלא בשל האופן בו התרבות הפופולרית דוחקת מיניות ותשוקה לתוך מסגרת שמרנית ואנטי-פמיניסטית. הבעיה שלי עם הספר היא לא שהוא עוסק בבדס"מ (יחסי שליטה ויחסים סאדו-מאזוכיסטיים), אלא להפך: שאין לו דבר וחצי דבר עם בדס"מ.

בששת העשורים האחרונים – בין "סיפורה של O" לבין "50 גוונים של אפור" – הייתה לנו מהפיכה פמיניסטית וצמיחה של תרבויות בדס"מ המבוססות על ערכי כבוד והסכמה. סיפורה של O נכתב לפניהן. 50 גוונים נכתב תוך התעלמות מהן, מה שהופך אותו לפחות חתרני ויותר ריאקציונרי ושמרני בעיניי. עצוב עוד יותר שאשה אחת כתבה את הספר, ואחרת ביימה את הסרט. לגבי שמרנות בסצינות הסקס, אני פשוט אסתפק במילה של קליין.

עקרות בית שובבות

לאחרונה בחנות הספרים בנתב"ג פגשתי להפתעתי מגוון ספרים על יחסי שליטה ויחסים סאדו-מאזוכיסטיים. התרשמתי כי רובם ככולם חוזרים על אותו גרעין עלילתי: במרכזו עומדת אשה הנכנסת לסחרור של תשוקה לגבר מבוגר יותר. הגבר בהכרח חזק ממנה מבחינה חברתית וכלכלית. שליטה, כאב והתאהבות מתבלים את הסיפור.

נראה כי זהו ז'אנר הפורח בעקבות הצלחת 50 גוונים, אשר מאומץ בעיקר על ידי מחברות המזדהות כעקרות בית משועממות. הזיהוי העצמי הזה הוא חלק מהקטע סביב הספרים השובבים האלה: הם נכתבים על ידי נשים נורמטיביות, לא על ידי סוטים עם תעודות.

הגבר בהכרח חזק ממנה מבחינה חברתית וכלכלית. צילום מסך מתוך הטריילר לסרט  50 גוונים של אפור

הגבר בהכרח חזק ממנה מבחינה חברתית וכלכלית. צילום מסך מתוך הטריילר לסרט 50 גוונים של אפור

ואכן, מעניין כי אף לא אחד מרבי-המכר הללו לא נכתב על ידי אנשים שעוסקים בבדס"מ או רואים בכך דרך חיים. יותר מזה. אנשים רבים בקהילות בדס"מ לא אהבו את הסיפור, בלשון המעטה. נטען כנגד הסיפור, במתוכנתו הספרותית והקולנועית כאחד, כי הוא מייצר תמונה מוטעה מן היסוד של בדס"מ כתרבות אלטרנטיבית.

בראש ובראשונה, הוא מפר בבוטות את תנאי היסוד של הבדס"מ: בטוח, שפוי ובהסכמה (safe, sane and consensual). תנאים אלה מבדילים באופן עקרוני בין בדס"מ לבין ניצול והתעללות. זוהי פיסת המידע הראשונה שכל אחת ואחד מקבלים בכניסה לסצינת בדס"מ. בניגוד למחברת הספר ולקהל הקוראות/ים והצופות/ים של הסרט.

50 גוונים מגולל את קורות הקשר המתפתח בין כריסטיאן גריי לאנסטסיה סטיל. מערכת היחסים שלהם רחוקה שנות אור מכללי בדס"מ. התנהגותו של כריסטיאן כוללת מרכיבי התנהגות שניתן לסווג כהתעללות, בהם אלימות מינית, שתלטנות, רכושנות ועוד. הוא טיפוס מניפולטיבי.

באשר לאנסטסיה, ההסכמה שלה לא תמיד ברורה או נעדרת לחלוטין, מופעלים עליה לחץ ושליטה בסיטואציה של שכרות, נשלל ממנה מידע החיוני לכל מתעניין או מתעניינת בבדס"מ (ובאותה הזדמנות גם מהקהל). אנסטסיה נמצאת בעמדת חולשה לא רק מבחינת גיל, כסף ומעמד, אלא גם מבחינת ידע וניסיון בעולם חדש אליו היא נכנסת. את הנתון הזה כריסטיאן מנצל לרעה עד הסוף.

ארוטיזציה של הפטריארכיה

הסיפור ב-50 גוונים, וכל אחיו הקטנים, יוצרים יחדיו קיבוע של שליטה וסאדיזם כעמדה גברית במהותה, וכניעה ומאזוכיזם כעמדה נשית. מדוע? משום שזהו המודל היחיד שהגוף הספרותי הזה מציע (בשונה, למשל, מ"ונוס בפרווה", שיצא למסכים בשנה שעברה בבימויו של פולנסקי). הגבר הוא גם בהכרח מבוגר, עשיר ובעל מעמד חברתי גבוה יותר. פערי הכוחות הללו הם חלק מהסקס-אפיל של המפגש.

הדפוסים הסיפוריים הללו עולים בקנה אחד עם הטענה של המשפטנית הפמיניסטית קתרין מק'קינון עוד משנות השמונים. מק'קינון מזהה בארוטיזציה של יחסי השליטה של גברים בנשים, בסיס לדיכוי של נשים בחברה. ואכן, במגמתיות שלהם, הסיפורים מחזקים תפיסות סטריאוטיפיות של נשים ככאלה שרוצות להיות נשלטות על ידי גברים – חברתית, כלכלית ומינית. זוהי אחת האמונות העמוקות ביותר בתרבות האונס והאלימות נגד נשים: בעצם, הן מבקשות את זה.

אבל… פנטזיות מאזוכיסטיות באמת נפוצות אצל נשים!

אמת. ויש נשים, ממגוון העדפות, שכותבות על יחסי שליטה וסאדו-מאזוכיזם, מתוך פרספקטיבות פמיניסטיות ומתוך קהילות בדס"מ. מחקר אנתרופולוגי משנת 2011 על תת-תרבויות בדס"מ באיזור סן-פרנסיסקו אף מדגיש את הפרקטיקות החברתיות והחינוכיות של הקהילה. ככלל, יש הרבה מאגרי מידע על בדס"מ, הזמינים גם באינטרנט.

הסיפור של 50 גוונים הוא לא אחד מהם. ראשית, הוא מזכיר לי את הכיפה האדומה. יותר סיפור של ילדה שלא הקשיבה לעצה, וסקרנותה הובילה אותה למקומות אפלים. פחות סיפור של אשה צעירה במסע עצמאי לגלות את עצמה, את המיניות שלה ואת התשוקות שלה – גם את תשוקותיה המאזוכיסטיות.

שנית, הוא מתווסף לשורה ארוכה של דימויים בתרבות הפופולרית שמראים יחסי בדס"מ באופן מעוות ופתולוגי. נוצר מצב אבסורדי למדי: יחסים המקדשים עמדת כוח גברית, הם המודל הנורמטיבי. יחסים בטוחים, שפויים ובהסכמה – עם משחקי שליטה וכאב, או בלי – הם הטאבו.

האם עלינו לשרוף את 50 גוונים של אפור?

האם עלינו לשרוף את דה-סאד? – שאלה סימון דה בובואר, כדי לנמק את תשובתה השלילית. האם עלינו לשרוף את O? – שאלה עמליה זיו, בעקבותיה.

אז. האם עלינו לשרוף את 50 גוונים?

ואני אומרת – למה לשרוף? להכריח מישהו לצפות בסרט, זה העונש האכזרי ביותר שאני יכולה להעלות על הדעת.

כדאי לשמור את האופציה למקרה שהמישהו הזה יהיה ממש, אבל ממש רע.

> איך שיניתי את עמדתי ביחס ללקוחות זנות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf