newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך מנסים לשבור מאבק: מובילי המחאה במרכז הקליטה בקרית גת התבקשו לעזוב

שמונה ממובילי המאבק קיבלו מכתב שדורש מהם לעזוב את מרכז הקליטה, אחרת ינקטו נגדם צעדים משפטיים. יוצאי אתיופיה שמתגוררים במרכז טוענים כי משרד הקליטה והסוכנות מקשים על השתלבותם בחברה הישראלית, ועכשיו גם מנסים להשתיק את מחאתם. הסוכנות היהודית: מדובר בארבעה עולים. אין שום נסיון לדכא או להשתיק

מאת:

ביום שלישי השבוע קיבלו שמונה מהעולים יוצאי אתיופיה במרכז הקליטה "שושנה" בקרית גת מכתב ממנהל המרכז, שכותרתו: "סיום תקופת שהותך במרכז הקליטה". כל השמונה נמנים על קבוצת דיירים במקום, המובילה בחודשים האחרונים מאבק נגד הנהלת המרכז, הסוכנות היהודית שמפעילה אותו ומשרד הקליטה, בטענה שהגורמים הרשמיים האלה מונעים מהם את זכויותיהם החוקיות, מקבעים אותם בגטאות של עוני וייאוש, כדבריהם, ומקשים על השתלבותם בחברה הישראלית. הפעילים רואים במכתבי הפינוי האלה ניסיון התנכלות מצד הנהלת המרכז, כדי להשתיק את מחאתם.

במכתבים שקיבלו נדרשים השמונה – חלקם נשואים והורים לתינוקות ולילדים צעירים – לפנות בהקדם את חפציהם ולעזוב את מרכז הקליטה, אחרת ינקטו נגדם צעדים משפטיים. העילה הרשמית לדרישה: סיום תקופת הרשות המקסימלית המוקצה בנהלים לעולה למגורים במרכז הקליטה העומדת על שנתיים. עם זאת, כאמור, מכתבים מסוג זה נשלחו רק למעורבים במחאה.

"אין לנו ספק שקיבלנו את המכתבים האלה בגלל ההפגנה ויום השביתה שקיימנו זו הפעם השנייה במרכז הקליטה", אומר לי גביהו ברהנו, בן 30, נשוי ואב לשתי בנות, שנתיים וחודש בארץ וחבר בקבוצה המובילה את מאבק העולים. "מנסים להפחיד אותנו. רוצים להשתיק. אבל אנחנו לא נבהלים ולא מתכוונים לשתוק או להפסיק להיאבק".

צפו: הפעילים באסיפת חירום לאחר שקיבלו את שמונת מכתבי הדרישה לפינוי:

השינוי היחיד: נהלי כניסת התקשורת למרכז הוכבדו

לפני כחודש ביקרתי לראשונה במרכז הקליטה בקרית גת, בפעם הראשונה שבה כמאה מדרי המרכז שבתו מעבודה ומלימודים והתבצרו בתוך המרכז. מחאתם התמקדה אז בקנסות וחשבונות חשמל ומים בסכומים מופרכים שהם מקבלים מהנהלת המרכז, בתחושה שמדיניות הקליטה תוקעת אותם במרכזי הקליטה לשנים ארוכות בלי פתרונות דיור ברי מימוש עבורם, במחסור במקומות במעון לתינוקות (מה שמקשה על הורים לצאת לעבודה), בתת-תחזוקה של הדירות, ובטענות ליחס קשה ובלתי קשוב מצד ההנהלה והסוכנות. בעקבות יום המחאה אמרו אז בסוכנות שינסו להקשיב למצוקות העולים ולטפל במה שניתן.

אז מה באמת השתנה במרכז הקליטה בחודש שחלף מאז? תלוי את מי שואלים. אם זה את העולים מובילי המאבק, אז לא הרבה. "הפגנו אז כדי לפתור את הבעיות שלנו כאן, אבל הבעיות לא נפתרות. ההיפך, נוספו עוד בעיות. לכן המאבק שלנו נמשך ולא נעצור". אומר לי זלעלם גביהו (35), נשוי ואב לשתי בנות קטנות, שנה וחצי בארץ.

אם נשאל את העיתונאים הלא רבים שהמקום הזה עניין מספיק כדי שיקפצו לביקור, הרי שהשינוי בולט בעיקר בנוהלי כניסת התקשורת למקום, נהלים שהוכבדו מאד מאז נכנסתי עם מצלמה, ושעכשיו מחייבים השגחה צמודה של נציגי הסוכנות על כל עיתונאי. נראה שבסוכנות ממש לא השתגעו על העניין התקשורתי הפתאומי שהמקום הנשכח הזה החל לעורר בגלל כמה "טרבלמייקירים".

גם כששואלים את אדנה טדלה, מנהל מרכז הקליטה, ואת רוית אליה לייב, נציגת הסוכנות היהודית, שפינו עבורנו מזמנם והסכימו להיפגש – נראה שבעצם לא השתנה הרבה. מבחינתם המצב מלכתחילה היה בסך הכל משביע רצון, והבעיה היא רק קבוצה סוררת ולא גדולה של עולים, שממרידה את יתר הדיירים או פשוט מטילה עליהם מורא ועושה עוול למקום. בשיחה במשרד המנהל, שלא בנוכחות העולים עצמם, חוזרות שוב ושוב מלים כמו: להכיל, לחבק, לשפר דיאלוג, להגביר שקיפות, לייצר הידברות. שינוי ממשי כנראה שאין פה.

"רוצים להשתלב בחברה הישראלית"

בחמישי שעבר (26.2) הושבת המרכז בשנית ושעריו ננעלו בשרשראות. ניידות משטרה הגיעו למקום בשנייה בה החלה ההשבתה, איימו על הדיירים המוחים, חייבו אותם לפתוח את השערים, והחרימו בכוח את סוללות המגפון בטענה ש"הרעש מפריע לשכנים". לטענת הפעילים במקום מדובר במהלך מתואם של הנהלת מרכז הקליטה עם המשטרה, שיחד ביקשו לפגוע בשביתתם ובחופש ההפגנה שלהם ולהשתיקם.

ממשטרת לכיש, לעומת זאת, נמסר שהמפגינים הפרו את תנאי ההפגנה עליהם סוכם, לרבות אי-סגירת השערים, ושסוללות המגפון נלקחו רק לאחר שאחד המפגינים הפעיל את המגפון במצב סירנה, "ועורר בהלה גדולה בקרב עוברי אורח", כדברי הדוברות. "חשוב לציין כי משטרת ישראל מאפשרת ותמשיך לאפשר מחאה לגיטימית תחת רישיון וכנדרש בחוק".

> שביתה בגטו קרית גת: יוצאי אתיופיה נאבקים במרכז הקליטה

נראה שהתסכול בקרב הנאבקים רק גובר. אנחנו לא מצליחים לצאת מכאן, הם חוזרים ואומרים, איש איש במילותיו. החשבונות הגבוהים והלא הגיוניים לא מאפשרים לחסוך כדי לצאת מהמרכז, אפילו לדיור זול במקום כמו קרית גת. מה עוד שעם כל שנה שעוברת מופחת חלק מסכום המענק לדיור שמגיע לעולים אם הסכום לא נוצל, והחלום לבית רק מתרחק.

"חשבנו שהשביתה לפני חודש תזיז משהו, אבל לא באמת הקשיבו", אומר לי ברהנו. "השינויים הם קוסמטיים. אחרי שאנשים בחוץ ראו את ההזנחה צבעו חלק מהחדרים, אבל במינימום האפשרי, וגם זה רק למי שלא השתתפו בשביתה. עלינו דילגו בכוונה. מין עונש על זה שהעזנו לשבות ולהפגין. בוא לדירה שלי ואראה לך איפה אני מגדל תינוקת", הוא מזמין.

ואכן בסיור בדירתו, בליווי המנהל ונציגת הסוכנות, ניכרים הטחב בקירות ומצב תחזוקתי ירוד, שמצליח להביך את הצוות ולהותיר אותם מעט מגמגמים. "אולי פה ושם פספסנו איזו רטיבות חורף קטנה מהחודשים האחרונים", הם אומרים. זה ממש לא נראה כך. ולא בדירתם של גביהו ומשפחתו בלבד.

בשביתה הפעם השתתפה קבוצה קטנה יותר של עולים מאשר בהשבתה הראשונה. עשרות בודדות. השאר יצאו לעבודה, שלחו את הילדים לבתי הספר ולגנים ולמעשה לא נטלו חלק.

ההפגנה בחצר מרכז הקליטה  היתה  קשה. בוטה מאד וכואבת. דומה שגם הפעם המתינו לנו, כדי להתחיל לקרוא קריאות. למי יקראו אותן בהעדרנו? שוב לעצמם? ההתעמתות עם המשטרה והחרמת המגפון בבוקר תרמה גם היא לאיזו נמיכות רוח, שהתחלפה בזעם.

זו היתה סיטואציה עצובה. דיירים מתוסכלים קוראים בגרון ניחר קריאות נגד מנהל מרכז הקליטה, יוצא אתיופיה גם הוא, העומד דומם מטרים ספורים מהמפגינים, מביט במתרחש כשמידי פעם חיוך של מבוכה על פניו. העולים עמדו שם זועקים את המלכוד בו הם נתונים: "אנחנו רוצים להשתלב בחברה הישראלית" קרא שלט בו החזיקה אשה לא צעירה כבר. "הילדים שלנו אין להם מסגרת למעון!" נכתב על שלט אחר בו החזיק אב צעיר. "אנחנו לא רוצים את מנהל מרכז הקליטה. הוא לא עוזר לנו בכלום", "די תפסיקו לדרוס אותנו! נמאס לנו להיות בכלוב" קראו שלטים נוספים. הנה כאן ראיון וידאו רווי תיסכול עם אסצילה טסה, אחת העולות, שקיבלה אף היא השבוע מכתב ובו דרישת עזיבה.

> משפחתו של יוסף סלמסה: שוברים את קוד השתיקה של יוצאי אתיופיה

מנהל מרכז הקליטה והעולים המפגינים נגדו צילום: דן חיימוביץ

"עושים עלינו הפרד ומשול.  בסוף אלה העולים יוצאי אתיופיה שמנהלים מאבק נגד צוות מרכז הקליטה יוצא אתיופיה גם הוא" .  בתמונה: מנהל מרכז הקליטה (מימין) והעולים המפגינים נגדו צילו: דן חיימוביץ

בשיחה במשרד המנהל, אותה ביקש הצוות לקיים איתנו בלי נציגות עולים, תלו את ההסבר למספר המשתתפים הנמוך בכך שמדובר בקבוצה קטנה וכוחנית, שביום השביתה הקודם פשוט נעלה את שערי היציאה ובכך כלאה את יתר העולים במקום בניגוד לרצונם והסבה להם נזק. כך למשל מי שנדרש לחתום בלשכת התעסוקה באותו יום והפסיד התייצבות אחת וזכויותיו באותו חודש נפגעו. "יש כאן קבוצה של לפחות ארבעים עולים שמשמיעים קול אחר, אבל הקבוצה הזאת [של המוחים] לא מאפשרת להם ביטוי", אומרת אליה-לייב. הנה תגובת וידאו של אליה-לייב.

"זה פשוט לא נכון!" מתקומם אנדלאמאו אצ'נפה, בן 30, שלוש וחצי שנים בארץ, שנפגע בתאונת עבודה ואיבד חלק מכף ידו – חבר בקבוצת המחאה. "מי שרצה לצאת יצא גם אז וגם היום. הסיבה לזה שהיום יש כל כך מעט אנשים היא הפחד. אנשים פשוט מפחדים. מאז יום השביתה הקודם היחס שקיבלו מי שהפגינו ושבתו היה לא טוב. כל מי שהיה צריך משהו מהמנהל ופנה אליו קיבל פרצוף כועס ואת השאלה: 'מה אתה בא? למה הפגנת?'"

"הממסד עושה לנו הפרד ומשול"

"אחת המשימות החשובות שלנו במרכז הקליטה היא הסרת הפחד הפסיכולוגי של העולים מפני השתלבות בחברה כשהמטרה היא יציאה ממרכז הקליטה לחיים עצמאיים", מספר אדנה טדלה, המנהל, שגם דוחה מכל וכל את הטענות על אפליה כלפי המוחים. "יש לנו לא מעט סיפורי הצלחה. רק השנה עזבו את מרכז הקליטה 20 משפחות. רוב העולים אצלנו צעירים, עובדים, חוסכים. חלק מהטענות המופנות אלינו לא קשורות אלי, למרכז הקליטה, אפילו לא לסוכנות. לא בגללי אין דיור ציבורי לכל מי שזקוק. לא אני קובע מי יקבל מענקי דיור. אנחנו מעניקים את התמיכה הראשונית ומשתדלים להקל איפה שאפשר".

טדלה מפנה את רוב ההאשמות למשרד הקליטה, למשרד השיכון, למשרד הכלכלה ולממשלה כולה, ומציין שורה של חוקי קליטה ורווחה שהשתנו עם השנים ופגעו בזכויות העולים. את הטענות על חשבונות מנופחים הוא דוחה על הסף, ואומר שבמרכז מנסים ליצור עכשיו התקשרות ישירה בין הדיירים לבין חברת החשמל ותאגידי המים, כדי שלא תוכל להיות כל טענה כלפי המרכז עצמו. הדיירים מתעקשים שהמרכז גובה מהם בינתיים סכומים מופרכים, ואת הטענה הזאת אני מתכוון לבחון לעומק בפוסט נפרד בקרוב.

גם סגנית ראש עיריית קרית גת, שולמית סהלו, יוצאת אתיופיה בעצמה, חושבת שלא נכון למקד את הביקורת בטדלה אישית. בפגישה עם קבוצת המוחים בלשכתה בתום ההפגנה ברור שהיא כבר מכירה את הבעיות של המרכז היטב, ואת המוחים היא מכירה אחד-אחד בשמותיהם. "אתם חייבים לשים לב שבסוף זה שוב הממסד שעושה פה הפרד ומשול וגורם לקהילה שלנו לריב עם עצמה", היא אומרת להם.

"בסוף אלה העולים יוצאי אתיופיה שמנהלים מאבק נגד צוות מרכז הקליטה, יוצא אתיופיה גם הוא, כשהסוכנות היהודית מרחיקה מעצמה את האש. זו השיטה בה מתנהלת הסוכנות שמביאה לכך שהקהילה האתיופית לא נקלטת בארץ. גם אם יחליפו לכם צוות, לא זה מה שישנה את המצב. כדי להצליח במאבק חשוב לא ליפול למקום הזה. החשבונות המנופחים זו אחת הדרכים להשאיר אתכם תקועים ותלויים, במקום לחסוך את הכסף הזה לדירה משלכם". צפו בוידאו עם חלק מהדברים של שולמית סהלו.

שולמית סהלו סגנית ראש העיר (במרכז) והעולים  בלשכתה צילום: אבי בלכרמן

שולמית סהלו סגנית ראש העיר (במרכז) והעולים בלשכתה צילום: אבי בלכרמן

רוצים להתחיל את החיים

ובחזרה למכתבי הפינויים שקיבלו הפעילים השבוע. "אם הקריטריון הוא פינוי מרכזי הקליטה עד תום שנתיים מתחילת המגורים במקום, הרי שמרכזי הקליטה בארץ כולם צריכים להתפנות כמעט מכל מיושביהם – ולא רק מהשמונה האלה", אומר לי מברטו מלקה מששה, מנהל היחידה למעורבות בקהילה באגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. "אבל זו לא שיטה חדשה של הסוכנות, להעניש את מי שקצת חושב, מרים את הראש, ולאיים, או ההיפך – לייצר פתרונות אישיים עבור אותם אנשים, הכל כדי שישתקו. אנחנו מכירים את התופעה גם ממרכזי קליטה נוספים.

"חשוב לזכור שהעולים עצמם לא רוצים לגור במרכזי הקליטה, על זה בדיוק המאבק. על זה שהם תקועים שם. שהם דורשים פתרון קבע. במרכזי הקליטה יש לא מעט אנשים, במיוחד הקשישים, שחיכו 12 שנה לפעמים 14 שנה במחנות מעבר זמניים באתיופיה כדי שיתאפשר להם לעלות, ואז כשהגיעו לארץ הם שוב ב'מעבר זמני' של 12 שנה, הפעם במרכזי הקליטה. אנשים שבעצם לא התחילו את החיים שלהם. 24 שנה הם במעבר וזה עצוב. הם רוצים פתרון קבע. הם רוצים לחיות".

מהסוכנות היהודית נמסר בתגובה בעניין המכתבים לפינוי הפעילים:

ברור לגמרי שאין שום נסיון לדכא או להשתיק, ובכך נוכחת בעצמך גם במהלך ביקורך וגם במהלך מפגשיך. לעצם העניין, מרכזי הקליטה מיועדים לקליטה ראשונית של העולים לתקופת מגורים זמנית הנעה בין חצי שנה לשנתיים. זוהי תקופת הזכאות והיא חלה באופן שווה על כולם. במקרה שהעלית, מדובר בארבעה עולים, השוהים במרכז למעלה משנתיים (ובאחד המקרים אף כתשע שנים), ולא זו בלבד שהסתיימה תקופת זכאותם, אלא שהם מסרבים לשלם שכר דירה תקופה ארוכה. מסיבה זו נאלצנו לבקשם לפנות את דירותיהם.

במכתבים שהגיעו לידינו, כמותם קיבלו בוודאות 8 דיירים, כולם ממשתתפי ההפגנה, אין כלל איזכור לאי תשלום שכר דירה.

> מחאת הנוער האתיופי: המשטרה מסמנת את כולנו כעבריינים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf