newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האם שר החינוך הבא ייקח אחריות גם על הגיל הרך?

צפיפות בגנים, חוסר פיקוח או מדיניות חינוכית מותאמת - זהו מצב החינוך לגיל הרך. ועדות מקצועיות ממליצות כבר עשרות שנים על העברת האחריות לטיפול בילדינו הקטנים למשרד החינוך. האחרון שמנע רפורמה היה נפתלי בנט, האם עכשיו כשהוא מועמד להיות שר החינוך המצב ישתנה?

מאת:

הגיל הרך מתייחס לקבוצת הגיל שבין לידה לגיל 6. זהו טווח השנים הנהוג, למשל, במסלולי הלימוד במכללות להכשרת עובדי חינוך והוראה. אלא שבמדינת ישראל אין גוף אחד שמרכז את הטיפול בגיל הרך. זאת תקלה היסטורית שטרם תוקנה.

החטא ההיסטורי משנת 1949

עם יסוד המדינה נחקק חוק לימוד חובה לילדים החל מגיל 5, והאחריות הוטלה על משרד החינוך. ילדים צעירים יותר נותרו חסרי התייחסות. במהלך השנים החלו ארגונים שונים להציע שרותי גן לילדים צעירים מגיל 5. למשל הגנים העירוניים, שהפעילו כיתת "טרום חובה" (כלומר גיל 4), וכמובן מועצת הפועלות (כיום ארגון נעמת) וארגון הנשים ויצו שייסדו מערכי טיפול בילדים מגיל חצי שנה.

מכיוון שמשרד החינוך לא התעניין בקבוצת הגיל הזאת, הדרך היחידה להסדיר את פתיחת הגנים לילדים צעירים הייתה באמצעות חוק הפיקוח על מעונות היום. החוק חוקק בשנת 1965, באחריות משרד העבודה והרווחה (דאז) והוא מתייחס לכל סוגי המעונות, ובכללם: זקנים, ילדים, לוקים בשכלם ומכורים לסמים. החוק נוגע לתנאים הפיזיים והבטיחותיים (למשל, הצורך בציוד ובחדרי שירותים) וכן לתנאי הטיפול הרפואי הנדרש במעונות. המילה חינוך אינה נזכרת בו.

וכך קרה שהחינוך עד גיל 5 נותר באחריות משרד העבודה, ומשם הוא נדד לתמ"ת ומשם למשרד הכלכלה.

> 18 פעוטות עם מחנכת אחת זה מחסן ילדים, לא גן

גן ילדים (תמר הירדני, ויקימדיה)

גן ילדים (תמר הירדני, ויקימדיה)

בשנת 2011 זעקה ועדת טרכטנברג (הוועדה לשינוי חברתי כלכלי) את דבר חשיבותו של החינוך לגיל הרך. וכך נכתב:

התקדמות המחקר המדעי בנושא התפתחות הילד הצביעה על כך שגילאי 0-3 הינם קריטיים לפיתוח היכולות הקוגניטיביות והאיזון הרגשי של הילד, אשר מצידם הנם בעלי חשיבות מכרעת להמשך התפתחות הילד, כולל יכולתו לרכוש יידע וכישורים על פני מחזור חייו. יתרה מזאת, הפוטנציאל לנזק בלתי הפיך לילד כתוצאה מטיפול לקוי בשלבים אלה הנו עצום. […]

מכאן, שמעונות יום אינם כלל ועיקר עניין של מציאת פתרונות נוחים להורים על מנת שאלו יוכלו לצאת לעבוד, אלא הם נושא חינוכי-התפתחותי מהמעלה הראשונה. […] מעורבות הממשלה בגיל הרך מצריכה הסדרה יסודית, אשר תכלול אלמנטים מוסדיים, מקצועיים, תהליכיים ותקציביים.

אוזלת היד משנת 1984

כאשר ביקשה ועדת טרכטנברג מהממשלה להעניק חינוך ראוי, חובה וחינם לילדים מגיל 3, היא לא המציאה רעיון חדש, אלא ביקשה מהממשלה לקחת ברצינות את החלטותיה מ-27 שנים אחורה. כבר בשנת 1984(!) התקבל תיקון 16 לחוק לימוד חובה, המרחיב את אחריות משרד החינוך לילדים החל מגיל 3. אלא שמאז ועד היום, משרד החינוך התרשל להיערך לקליטה תקינה של הילדים הצעירים בגנים.

החל משנת 1999 החלה הממשלה לסבסד את שכר הלימוד לכיתות טרום-טרום וטרום-חובה. בחינם למשפחות מהשכבות החלשות ביותר ולתושבים ביישובי קו העימות ועדיפות לאומית, ובמידות שונות של סבסוד למשפחות אחרות, בהתאם למצבן הכלכלי.

לפי הנתונים שבדוח טרכטנברג, מבין ילדי השנתונים בגיל 3 – 4, 105 אלף ילדים למדו בגנים בחינם, 142 אלף למדו בגנים בתשלום ובסבסוד חלקי ורק 75 אלף למדו בגנים פרטיים או שלא היו משובצים במסגרות חינוכיות. בשל חוסר ההבנה של חשיבות הגיל הרך, הילדים הקטנים נכנסו לגנים על פי התקנים הנהוגים לגיל חובה (גיל 5). זה נוגע לגודל קבוצת הילדים, מספר המחנכות בכל קבוצה, וסדר היום – מבחינת מועדי פעילות, מנוחה וארוחות. במילים אחרות, הטיפול בילדים בגיל 3 היה גרוע. הצפיפות בגנים וחסרונה של מדיניות חינוכית לא החלו בשנת 2011 אלא רק הגיעו לידיעת הציבור באותה שנה.

ועוד דבר צריך להזכיר. דוח ועדת טרכטנברג נכתב במידה רבה של הגינות מקצועית. שימו לב למילים החשובות והברורות:

אל לה לממשלה לקחת אחריות מלאה על הגיל הרך, בטח לא בשלב מקדמי זה. ראשית, כיוון שיש לתת למשפחות זכות בחירה על הנעשה בילדיהם בשלבים כה מוקדמים, ואין לקבוע כסטנדרד שהדבר הרצוי הוא הוצאת הילד מביתו בגילאים אלה. אין לנו לא את הידע ולא את הסמכות לקבוע זאת. שנית, לא ברור כיום מה המבנה הרצוי של התחום בכללותו, הווה אומר, האם יש לעודד בעיקר מעונות פרטיים, לפקח ולסבסד אותם, או שמא הכלי העיקרי צריך להיות הקמתם של מעונות ציבוריים, כמה שונות יש לאפשר בהקשר זה, וכדומה. שלישית, צריך מידתיות בהשקעה הציבורית בשלבים השונים של החינוך, ואין לעשות מהלך דרסטי שיפר את האיזונים.

אבל הממשלה דאז, ברצותה לרצות את ציבור המחאה, לא קראה את הפסקה החשובה הזאת, וזרקה את יתרת הילדים בגיל 3, שלא היו משובצים עד אז, לתוך מערך שאינו מוכן לקליטתם.

אחרון הבולמים – נפתלי בנט

בשנת 2014 שוב עלתה זעקת החינוך לגיל הרך, והפעם בזכות ועדת אלאלוף (הוועדה למלחמה בעוני). שוב הודגש עד כמה החינוך בגיל הרך חורץ את גורלם של ילדינו, ושוב נקבע כי הממשלה נכשלה לקבוע מדיניות חינוכית לקבוצת גיל זאת.

הוועדה קראה לאיחוד כל אמצעי ודרכי הטיפול בגיל הרך תחת אחריות אחת, של משרד החינוך, ודרשה מהמשרד לנסח מדיניות חינוכית לגיל הרך. המעבר ממשרד התמ"ת למשרד החינוך, כשלעצמו, אינו מבטיח טיפול טוב יותר, אבל הוא מבטא את השינוי הנדרש בחשיבה אודות הגיל הרך. כפי שניסחה זאת וועדת אלאלוף:

בשל ההשפעה של ההשקעה החינוכית בגיל הרך על התפתחותם של הילדים, אנו סבורים כי מעונות היום צריכים לענות לא רק לצרכי התעסוקה של האמהות אלא בעיקר צריכים להוות מסגרת חינוכית הפועלת להתפתחותם של הילדים.

פיזור הממשלה עצר את הטיפול בהמלצות ועדת אלאלוף. אלא שיש כאן סיפור קטן בתוך הסיפור הגדול. משרד הכלכלה (בראשות בנט) התנגד להעברת האחריות על הגיל הרך לידי משרד החינוך. בנט אף הגדיל לעשות, ובמסגרת ההסכם הקואליציוני של הממשלה הקודמת נקבע שהח"כ לשעבר וורצמן, מהבית היהודי, יהיה סגן שר החינוך, ובאחריותו המלאה יהיה האגף לחינוך קדם יסודי. למעשה, שי פירון נוטרל משליטה בחינוך לגיל הרך, ובכך הבטיח בנט שהטיפול בילדינו הצעירים ישאר בידי משרד התמ"ת.

צחוק הגורל אם ימונה בנט לשר החינוך, שהוא יהיה זה שיפעל להעברת הטיפול בגיל הרך לידי משרד החינוך. לפחות ייעשה הצעד הראשון בדרך הארוכה להשבחת החינוך לגיל הרך.

> להטיל על הרצוג את מלאכת הרכבת ממשלת הצללים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf