newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הולך בתלם: הכותל המערבי בתפקידו כרחבת מצעדים צבאית

הוא יפה, מרגש ונוגע ללב כמו שיר בלוז טוב. אבל אחרי עשרות שנים שהיה סמל של כמיהה, הפך הכותל בעשרות השנים האחרונות לסמל מיליטריסטי נוקשה. פרק שני במסע

מאת:

יש כל כך הרבה יתרונות בלא להיות תייר. למשל, אני יודע איך הכי כדאי להגיע לירושלים מתל אביב. האוטובוס מגיע רק עד התחנה המרכזית במערב העיר כך שממנה יש לנסוע כמה תחנות ברכבת הקלה. מוניות השירות, לעומת זאת, ממשיכות עד מרכז העיר, מרחק חמש דקות הליכה מחומת העיר העתיקה ומכל היופי שמסתתר מאחוריהן.

אבל בעצם, בגלל שאינני תייר, אני יורד ממונית השירות מעט קודם, כי אני מכיר מקום קטן ומצוין לארוחת צהריים: מסעדת "טעמי" ברחוב שמאי, שמגישה את אותו תפריט מאז 1957. ומפני שאינני תייר אני מכיר גם קיצור דרך מכאן אל הכותל, כך שבתוך 15 דקות אני כבר צועד בבטן מלאה דרך גלאי המתכות.

וזהו, מנקודה זו והלאה הייתי מעדיף בהחלט להיות תייר.

> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ הקודש

דת הכמיהה

זה בסדר גמור כשאתר היסטורי בא עם מטען. במדינה הזו יקשה עלינו מאוד למצוא אתר היסטורי ללא מטען. אלא שבכל הנוגע לכותל – אני נעשה רגיש מעט יותר מהרגיל. אני מניח שזה כך מפני שאני אוהב אותו מאוד. הוא סמל יהודי אותנטי ואני אוהב את היהדות.

אני אוהב את היהדות מאותה סיבה שבגללה אני אוהב בלוז. נסו להיזכר בקלישאה של מוסיקאי בלוז מהדור הישן וקחו אותה עד הקצה: הוא עני, הוא עיוור והוא קורבן של חברה גזענית, האישה שלו נטשה אבל הרגלי השתייה שלו עדיין איתו. מה הוא עושה עם כל זה? הוא עושה אמנות, אמנות נהדרת. וזו היהדות במשך יותר מאלפיים שנה: תגובה יצירתית לביש מזל נוראי.

היו הייתה פעם דת שהתרכזה סביב מקדש, שבו קיימו כוהנים טקסי קרבנות. המקדש נחרב בשנת 70 לספירה והותיר את המאמינים אבלים. אבל במקום להיכחד ולהעלם ללא זכר, האומה היהודית המציאה את עצמה מחדש כשהתיקה את המסורות הדתיות שלה אל בית הכנסת ואל תוך הבית פנימה. היהדות החדשה התעצבה סביב רגשות של יגון וכמיהה ארוגים בתקווה שבאופן מיסטי כלשהו יבוטל האסון הנורא והמקדש יוקם מחדש. היהדות החדשה מבטאת את התקווה הזו בתפילה ובשירה וגם בכוס שאותה יש לשבור בכל חתונה.

ההריסות הצנועות, זכר יחיד למקדש הגדול, הפכו לסמל חשוב. הכותל המערבי הוא אפילו לא חלק מהמקדש עצמו, אלא רק שברים של קיר תומך. הורדוס הגדול בנה ארבעה קירות כאלו סביב לגבעה במטרה לעצב מחדש את צורתה הטבעית למשהו מרובע, כמו מין קופסת נעליים. במשך השנים נמצאו בחפירות קירות תמך נוספים: קיר דרומי וקיר מזרחי וכן שרידים נוספים של הקיר המערבי. אבל אף אחד מאלו לא זכה לתשומת הלב וליראת הכבוד להם זוכה אותו חלק מקיר התמך המערבי, שנותר גלוי לעין משך כל השנים. דווקא הצניעות הזאת של הקיר, היותו כה נסתר ונחבא אל הכלים, הפכה אותו למה שהוא כיום. מנגינת בלוז טובה מורכבת מארבעה בתים שמלווים בגיטרה אחת.

> תנועת הר הבית לא מבקשת שוויון, אלא שליטה יהודית בלעדית

חיילים בכותל (יובל בן עמי)

חיילים בכותל (יובל בן עמי)

אל ארץ הכומתות האדומות

הוא תמיד שם ותמיד הוא מרשים כל כך. כותל אבנים עצומות מתנשא מעל המרצפות. יונים מתקבצות סביב הצמחייה שהשתרשה בין הסדקים. ובכל זאת משהו חסר, משהו מהותי מאוד חסר כאן: צניעות.

המקדש אמנם חרב אבל כעת הוא בידיים ישראליות. מאז 67' וכיבוש העיר בידי ישראל, הכותל הפך לסמל לאומי של מדינת ישראל ועל דרך ההרחבה, הוא הפך במיוחד לסמל מיליטריסטי. סמלים מיליטריסטיים זקוקים לרחבות גדולות. עד יוני 67' בתי העיר העתיקה כמעט נגעו בכותל. באזור זה שכנה שכונת המוגרבים וגרה בה קהילה מוסלמית. השכונה הזו פשוט גולחה כדי לפנות מקום לרחבה הענקית. ניסיתי לברר מה עלה בגורלם של תושבי שכונת המוגרבים, לאן עברו והאם קיבלו פיצוי כלשהו על בתיהם שאבדו. לא הצלחתי.

הרחבה, מרוצפת אריחים לבנים שתחילתם ממש בכותל עצמו, מנוהלת בידי "הקרן למורשת הכותל המערב"' כבית כנסת אורתודוכסי. השטח הסמוך לכותל מופרד מגדרית, וחלקה הגדול יותר של הרחבה, חלקה המערבי, הוא טריטוריה מפוקחת מאוד. בשבת אסור לצלם כאן ואסור גם לכתוב, שירותי נשים וגברים מרוחקים זה מזה 200 מטר והם מסומנים בשלטים גדולים, וגם מרובים, כדי לוודא שחלילה איש לא יתבלבל. משך מאות שנים הכותל התנהל היטב בלי הפרדה מגדרית וללא פיקוח דתי. ימים אלו חלפו.

את המתחם כולו מאבטחת משטרת ישראל וכל מבקר נבדק בכניסתו בגלאי מתכות. צורת הפיקוח הזאת צורמת מאוד, בעיקר במזרח ירושלים, השנויה במחלוקת עמוקה. הרחבה הזאת מתמודדת עם סוגיות פוליטיות, כמו למשל סגירת הרחבה כולה לכניסת תושבי ירושלים המוסלמים, כך שנוצר מתחם-נקי-ממוסלמים בתווך שבין הרובע המוסלמי לבין השכונה הפלסטינית הצפופה מאוד סילואן. היא מתמודדת גם עם סוגיות דתיות, שאותן הציף המאבק של ארגון 'נשות הכותל', הדורשות להתפלל ברחבה בהתאם לאמונתן. ישנן אינספור סוגיות שנוגעות לרחבה הזו, אבל מה שמטריד אותי במיוחד כשאני כאן היא השמש.

תבינו, אין בכלל צל בכל הרחבה הגדולה הזו וגם אין ספסל שעליו אפשר לשבת (פרט לגדר נמוכה בשולי הרחבה). הרחבה הזו לגמרי לא מסבירה פנים לאורחיה, מה שבהכרח מעלה את התהייה: למה היא גדולה כל כך ובשביל מה היא טובה?

לדבר אחד היא טובה: לטקסים צבאיים. לזה היא מצוינת. אלפי חיילים מובאים לכאן מדי שנה לטקסים חגיגיים, המציינים שלבים שונים של הכשרתם הצבאית, כדי להישבע אמונים למדינה לצד אחד הסמלים המשמעותיים ביותר שלה, הכותל. הכותל העתיק הזה רואה יותר כלי נשק מכל קיר אחר בסביבתו, אולי פרט לקיר ירושלמי חדש ממנו, חומת ההפרדה.

כך הפך סמל של צניעות ועדנה לסמל של כוח. עבור יהודים רבים, זוהי הגשמה של משאלה. הציונות הצילה את העם היהודי. יהיה מי שיאמר – לא בלי מחיר.

פרויקט הגלויות

משך 2,000 שנה כמהו היהודים אל הכותל. היום אני מגלה שאני כמה לחוש משהו מאותה כמיהה. היום ספציפית לא מתקיים טקס צבאי ברחבה הגדולה, ובכל זאת כמעט כל האנשים סביבי לבושים מדים. נראה שירושלים החרדית לקחה יום חופש מהכותל, התיירים הלכו לטייל במקום אחר וגם צהלות מסיבות הבר מצווה הקולניות לא נשמעות כאן היום. יוצא שהגעתי לרחבת מצעדים של בסיס צבאי.

בכל זאת אני רואה קבוצה קטנה של אזרחים, משפחה חרדית אמריקנית. אני עובר לידם ושומע את האם מזהירה את הילדים: "אל תלכו לשוק הערבי!" (המילה "שוק" העברית משולבת במילים האנגליות).

החיילים, פלוגה של חיל התותחנים, באו לכאן כדי לעבור סדרת חינוך. כמה מהם עוברים הכשרה כחלק מקורס מש"קי חינוך כדי שיוכלו בעתיד להדריך חיילים. זהו האתר השני שהם מבקרים בו, הראשון הוא פארק העצמאות הנמצא בליבה של ירושלים המזרחית.

אני שואל מה למדו פה, וכמו תמיד אני המום לגלות עד כמה הם צעירים. "המדריכה אמרה משהו", אחד מהם ממלמל, "הרצל פגש שם את הסולטן, לא, את הקיסר. משהו כזה". "מעניין. האם היא הזכירה את העובדה שבעבר היה שם בית קברות מוסלמי?", אני שואל. החייל ממלמל משהו שלא ברור אם הוא כן או לא. אני מחליט להניח לו.

אני יוצא אל אתרי התיירות של ישראל כדי לבחון את הסימבוליות שלהם, אבל כנראה שהסימבוליות של הכותל מורכבת מדי בשביל יום אחד.

לא רחוק משם אני מבחין בתיירת שמצלמת קבוצה של כעשרים חיילים, כל אחד מהם מחזיק גלויה. החיילים מספרים ששמה של התיירת שרה או שהרה, ושהיא נתנה להם את הגלויות במתנה. היא ניגשת לקבוצה נוספת של חיילים ואני הולך אחריה. אני שומע אותה מספרת שהיא מאירופה, תרמילאית שמטיילת כבר זמן רב, ושהיא אוהדת מאוד את ישראל ובעיקר את צה"ל.

"אני מבקשת מאנשים ברחבי העולם לתת לי גלויות הממוענות אליכם, חיילי צה"ל", היא מסבירה. "בעולם לא יודעים מה אתם עוברים. הם לא יודעים איזו קהילה סולידרית יש בישראל. ישראלים הם אנשים יפים, יש לכם לב חם, אל תקשיבו לשטויות שאומרים פוליטיקאים. תהיו חזקים וגאים", היא אומרת בזמן שהיא מחלקת לחיילים את הגלויות.

אני רוצה לדבר עם שרה על הפרויקט שלה אבל אין כאן אפילו טיפה של צל וכבר נעשה חם מדי. תשומת הלב של שרה נתונה לחיילים ונראה כאילו לא נשאר לה זמן למשהו אחר. היא נרגשת, נראה לי שהיא קרובה לדמעות. היא חווה חוויה דתית ובזמן שאני מחכה לה אני מבין שהכותל השלים מעגל: מהיכל פולחן לאל להיכל פולחן לצבא.

שרה אינה היחידה שבאה לכאן עם מכתבים. "לשים פתק בכותל" היא בודאי המסורת המזוהה ביותר עם המקום. אנשים רבים שולחים פתקים עם בני משפחה או עם חברים שמגיעים לכאן כדי שיניחו אותם בשמם בין האבנים.

אני מוצא יופי מיוחד בתפילה ובמשאלת לב שאדם כותב על פתק ומניח בכף ידו של אח או חבר במקום להניחן בין האבנים ואני מוכרח לתהות בקול רם: האם הכותל, סמל לאהבתם של היהודים את האל ללא תנאי, באמת הפך מיותר? האם אין עוד כמיהה? האם הגענו? האם גורלנו הוא באמת רק מלחמה?

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי נור בר-און.

> הפרק הבא: הגנים הבהאים ורחוב בננה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf