newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ממשל אובמה והנושא הפלסטיני: לאן עכשיו?

מאחורי הקלעים בוועידת ג'יי סטריט דנו באופציות שהבית הלבן שוקל בעקבות כשלון יוזמת קרי ונצחון נתניהו בבחירות. פרסום תוכנית לפתרון הסכסוך עלול להתברר כצעד סמלי בעיקר; ודווקא החלטת מועצת ביטחון על ההתנחלויות יכולה להקשות מאוד על ישראל

מאת:

ועידת ג'יי סטריט, שבה השתתפתי בשבוע שעבר, עמדה בסימן ההלם מהניצחון המוחץ של נתניהו והליכוד בבחירות. בשבועות שקדמו לבחירות ניזונו המשתתפים בוועידה מהתקשורת באנגלית, שניזונה מהתקשורת בעברית, שפמפמה את האפשרות הלא כל-כך סבירה של מהפך. איש לא הסתיר את האכזבה כשהתבררו תוצאות האמת.

אבל התדהמה האמיתית נבעה לדעתי ממקום אחר: מההתכחשות המפורשת של נתניהו לרעיון שתי המדינות, ומפרשת ה"ערבים על אוטובוסים" ביום הבחירות. "שתי המדינות" זו האג'נדה היחידה כמעט של ג'יי סטריט, ומסורת זכויות האזרח והשיח הדמוקרטי עומדת בלב הזהות הפוליטית של האגף הליברלי ביהדות ארצות הברית. הצבעת האמון של אזרחי ישראל היהודים בנתניהו דווקא לאחר שתי האמירות האלו היתה חורבן הבית מבחינת הקהל של ג'יי סטריט. השפה ששמעתי הפעם לא הזכירה במאום את הסגנון הממלכתי של הוועידה הקודמת, לפני שנה וחצי.

נשיא ג'יי סטריט, ג'רמי בן עמי, הכריז פעמיים (בנאום הפתיחה והסיום שלו) שנתניהו אינו מייצג "אותנו", ואילו יו"ר ועד המנהלים של הארגון, מורט הלפרין, אמר מעל הבמה ש"נתניהו לא ישכנע אותנו שהוא לא גזען". בתרבות הפוליטית היהודית-אמריקאית אלו אמירות קיצוניות מאוד. היתה גם תחושה שמשהו השתנה בממשל בוושינגטון, מבחינת הנכונות להתעמת עם הממשלה החדשה בירושלים (שקיבלה ביטוי בנאום של ראש סגל הבית הלבן, דניס מק'דונו).

לישראלים יש נטייה להגיב על התפתחויות כאלו באחת משתי דרכים: או לטעון שאנחנו בדרך ללא מוצא לקראת בידוד בנוסח דרום אפריקה, או להשתכנע שלא קורה כלום: שהעולם עדיין איתנו (או שהגויים תמיד נגדנו – שני צדדים של אותו מטבע).

להערכתי האמת מצויה במקום אחר. היחס האמריקאי לישראל לא בהכרח משתפר או נחלש, אלא משתנה. יש העמקה של המחויבות הרפובליקנית לעומת התרחקות דמוקרטית, וקיימות התפתחויות דרמטיות עוד יותר, הנוגעות לדינמיקה המזרח תיכונית ולאופן שבו ארצות הברית תופסת את המעורבות שלה באזור. הסיפור הזה גדול הרבה יותר מהטלנובלה של "ביבי נגד אובמה".

ראש סגל הבית הלבן, דניס מקדונו, נואם בוועידת ג'יי סטריט, מרץ 2015 (צילום: ג'יי סטריט CC BY-NC-SA 2.0)

הנשיא לא ירצה להצטייר כמי שבתקופתו הסכסוך צעד לאחור. בתמונה: ראש סגל הבית הלבן, דניס מקדונו, נואם בוועידת ג'יי סטריט, מרץ 2015 (צילום: ג'יי סטריט CC BY-NC-SA 2.0)

אלו ההערכות ששמעתי בשיחות עם עיתונאים ואנשי מכוני מחקר בוועידה (צריך לקחת בחשבון את העובדה שכל מי שדיברתי איתו הגיעו מהצד הדמוקרטי במפה הפוליטית):

א. השינוי ביחס של הבית הלבן לישראל ולביבי אמיתי. הוא בא לידי ביטוי בעמדה השולית שישראל נדחקה אליה בתהליך מול איראן, אבל גם בנושאים שכמעט לא זכו לתשומת לב בישראל, כמו המינוי של רוב מאלי ליועץ החדש למזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי. מאלי, יהודי ממוצא מצרי, היה חבר בצוות האמריקאי לפסגת קמפ דיוויד, אולם אחריה הוא חיבר מאמר לניו יורק ריוויו אוף בוקס בו הטיל חלק ניכר מהאשמה לקריסה בכיוונם של קלינטון וברק (תקציר המאמר בעברית – כאן). אחרי שרוב מאלי ייעץ לאובמה בקמפיין של 2008 האשימו אותו שורה של ארגונים יהודים ב"אנטי ישראליות". הקמפיין היה כל כך ארסי שמאלי לא התקרב יותר לממשל. כעת הוא נקרא לעמדה מרכזית במועצה לביטחון לאומי.

ב. אובמה הגיע לשלב שבו נשיאים חושבים על המורשת שלהם. בוושינגטון הולך ומתקבע נרטיב לפיו כל נשיא מאז רייגן קידם את השלום הישראלי-פלסטיני במשהו. אצל רייגן הבשילה ההכרה באש"ף, בוש האבא הביא את ועידת מדריד, בתקופת קלינטון נחתם הסכם אוסלו, ובוש הבן היה הנשיא הראשון שדיבר מפורשות על מדינה פלסטינית. במצב העניינים הנוכחי, אובמה יהיה זה שבמשמרת שלו המדינה הפלסטינית תמות. הנשיא פתח את הקדנציה במחויבות (בנאום קהיר) שארצות הברית "לא תפנה את גבה לפלסטינים". הוא והסגל שלו לא ירצו להיזכר כמי שעשו את ההפך. צריך גם לזכור שמאז רייגן מאופיינות שתי השנים האחרונות של כהונת נשיא בפעלתנות גדולה יותר ביחסי החוץ, ובמיוחד בנושא הישראלי-פלסטיני.

ג. האופציה הראשונה שעומדת בפני אובמה היא פרסום פרמטרים לפיתרון שתי המדינות. כלומר, פירוט כיצד ארצות הברית רואה את המדינה הפלסטינית (קווי 67 עם חילופי שטחים וסידורי ביטחון, חלוקת ירושלים, ללא חזרת פליטים). מדובר בהכרזה משמעותית כי היא תשמש כעמדות הפתיחה לסיבוב הבא של המשא ומתן, ללא קשר לעמדות הצדדים. מכיוון שישראל היא הצד החזק, הפרמטרים נחשבים כמי שמשחקים לטובת הפלסטינים (גם קלינטון פרסם פרמטרים אבל הוא משך אותם לאחר שהצדדים, ובמיוחד ערפאת, סירבו להם). הרעיון הזה כבר נידון בעבר, וכעת הוא נחשב לאחת האופציות העדיפות בעיני הממשל.

במקרה כזה, אני סבור שישראל תנסה למנוע את פרסום הפרמטרים, ואם היא תיכשל בכך, היא תנהל קרב מאסף בנושאי ההכרה במדינה יהודית, הפשרה במזרח ירושלים, והתניית הפיתרון במשא ומתן ישיר בן הצדדים (שיאפשר לה להימנע מצעדים ממשיים בעתיד הנראה לעין). אם העמדות הישראליות יתקבלו, הפרמטרים אולי יהיו צעד מהדהד מבחינה דיפלומטית, אבל המשמעות שלהם לא תהיה גדולה, אפילו אם הם יקובעו בהחלטת מועצת ביטחון.

ד. אפיק נוסף שעומד בפני אובמה הוא תמיכה או הימנעות בהחלטת מועצת ביטחון על ההתנחלויות. לכאורה זה צעד הרבה יותר מוגבל, אבל ההשלכות שלו משמעותיות הרבה יותר, מכיוון שהוא ייתן לפלסטינים תשתית חוקית להליכים נגד ישראל בגופים בינלאומיים. מאז שנות השבעים ארצות הברית עושה הכל כדי למנוע מהסכסוך הישראלי-פלסטיני להתברר במוסדות בינלאומיים ובעיקר באו"ם, וכשבירורים כאלו קורים, היא נחלצת להגנתה של ישראל. החלטה אמריקאית למשוך את המטרייה הדיפלומטית שמאפשרת את הסטטוס קוו בשטחים תהיה תפנית דרמטית ביותר, ובעלת השלכות אמיתיות בשטח. דווקא מהסיבה הזו צעדים כאלו מעט פחות סבירים.

> היי ג'יי סטריט, הבעיה היא לא רק ביבי

מזכיר המדינה לשעבר ג'יימס בייקר בוועידת ג'יי סטריט (צילום: ג'יי סטריט CC BY-NC-SA 2.0)

מזכיר המדינה לשעבר ג'יימס בייקר בוועידת ג'יי סטריט. מייעץ למשפחת בוש גם היום (צילום: ג'יי סטריט CC BY-NC-SA 2.0)

ה. חופש הפעולה של הממשל יתחיל להצטמצם בעוד שנה, עם פתיחת הקמפיין לבחירות 2016. בהנחה שהממשל לא ירצה לפגוע במועמדות של הילרי קלינטון, הוא ייטה פחות לעימותים בוטים מדי עם ישראל (קלינטון התבטאה אתמול מאוד בזהירות בנושא). מצד שני, צריך לשים לב לעובדה שאת הנאום בסיום הוועידה נתן מזכיר המדינה לשעבר ג'יימס בייקר, שנותר אחד האנשים הקרובים למשפחת בוש, ולקמפיין הנשיאות המסתמן של ג'ב בוש.

שאלה נוספת היא איך האירופאים יפרשו שינויים במדיניות האמריקאית, והאם זה יהיה איתות מבחינתם לצעדים בוטים יותר. אני חייב לציין שלדעתי יש הערכת יתר בישראל של הנטייה האירופאית לעימות, אבל זה נושא כבר לפוסט אחר.

ו. לבסוף, שמעתי ספקולציה מעניינת על האופן שבו ביבי, אפילו בראש ממשלה ימנית צרה, יכול להסיר מעצמו חלק מהלחץ הבינלאומי. ברור שנתניהו אינו מעוניין בשינויים משמעותיים בגדה המערבית, או אפילו בהאטת ההתנחלות – בעניין הזה הוא היה בוטה ומפורש למדי. אבל בעזה מרחב התמרון שלו גדול יותר, ויש מי שחושבים שאם ישראל תעמוד תחת לחץ בינלאומי כבד באמת, הפיתרון של נתניהו יהיה בהסרת המצור (צעד ראוי כשלעצמו בעיני), ואולי באימוץ אחד ההסדרים היצירתיים שעלו בעבר, כמו הקמת נמל פלסטיני בקפריסין.

היתרונות הפוליטיים של מהלך כזה ברורים. בעזה אין התנחלויות שצריך לריב עליהן. הסרת המצור, באופן חלקי או מלא, תגרור ביקורת בוטה מימין ומהמרכז על כך ש"ביבי חלש מול החמאס" אבל הקלף הזה לא כל כך הצליח ליריביו של נתניהו בבחירות, וסביר להניח שהממשלה לא תיפול ממנו. בנוסף, אפילו במערכת הביטחון יש מי שחושבים שהמצור מיצא את עצמו ושיש לסייע לשיקום הרצועה. כאמור, מדובר בעיקר בספקולציה, ולא במידע מסביבת ראש הממשלה.

> התקווה והפחד מממשלת נתניהו הרביעית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf