הבולדוזרים שהרסו את בתי דהמש שברו גם את החלומות לחיים משותפים

פעם הם עוצרים ילדים ברחוב ביפו, פעם מנתקים חשמל למשפחה שלא עשתה כלום, פעם מכים נערה ופעם הורסים בתים. איך אפשר להתמודד עם האלימות הזאת של השוטרים? ואיך נוכל לחיות פה ביחד למרות הכל?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: עלמה כץ

יום השואה התחיל אצלי במיטה. לא הצלחתי לקום בבוקר. פתחתי את העיניים והתמלאתי בעצב עמוק. ביום לפני כן לא עצרתי לרגע להרגיש, ובבוקר יום השואה אירועי היום הקודם עמדו בגרוני כמו גוש כבד משקל. מראה הבתים ההרוסים, החלל שנפער באמצע הכפר הותירו אותי חבוטה, חלולה בעצמי.

העיניים הגדולות של חברתי היבא, תושבת הכפר, היד המלטפת שלה, כולם מרחפים בראשי כמו מנסים למלא את החלל. היא סיפרה לי שהרגע הכי קשה היה לראות את כל המשפחות מוציאות את ראשן מהחלונות בפחד, מתבוננות בהרס שהבולדוזרים מבצעים בביתן. חסרות אונים.

מאות שוטרים הגיעו לכפר דהמש ביום רביעי בארבע לפנות בוקר, חסמו את הכניסה והיציאה לכפר ונעלו את התושבים בבתיהם. על כל דלת חמישה שוטרים. אין יוצא ואין נכנס. הילדים לא יכולים לצאת לבית הספר. מי שהעז להרים את ראשו קיבל גז לעיניים. רובוטים צועדים אחד אחד לתוך הכפר. איפה הלב שלהם? אני מנסה לחשוב על בני המשפחה שלהם, של אותם שוטרים ואני לא מצליחה. יש לי בחילה איומה.

> צפו: בניגוד להמלצת בג"ץ המשטרה הרסה בתים בכפר דהמש

ילדים על הריסות בתים, דהמש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

היו כלואים בבית בזמן ההריסה. ילדים על הריסות בתים, דהמש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

להיות לבנה ביפו

אני נזכרת בבוקר של היום לפני ההריסה. יום שלישי. הולכת במורד הרחוב שאני גרה בו ביפו. אני שומעת צעקות ומסובבת את ראשי, רואה שלושה עובדי חברת חשמל. שניים מהם עומדים על סולם, לבושי כפפות, מתעסקים בחוטי חשמל. שני שוטרים מיחידת ברק, לבושים מדים ירוקים, מלווים אותם. שלושה שכנים שלי צועקים עליהם שיראו להם את המסמכים הנדרשים: "למה אתם מנתקים לנו את החשמל? אין לנו חוב, אולי לשכנים שלנו יש אבל אין לנו חוב! כל פעם אתם באים ומנתקים את החשמל לכל הרחוב".

השוטר, לבוש מדים ירוקים, מתקרב לשכן שלי ומאיים עליו שיירגע. אני מתקרבת אליהם. אישה יהודייה לבנה, שכנה, מנסה להבין מה קורה ואם אני יכולה לעזור. השוטרים מבקשים מהשכן שלי להראות להם את מונה החשמל שלו. הוא צועק בקול גדול: "המשפחה שלי עדיין ישנה, אני לא אכניס אתכם לבית".

אני, שחלק לא קטן מילדותי העברתי בשכונות צפון תל אביב, פניתי לשוטרים: "ברמת אביב הייתם באים לנתק ככה? עם ליווי משטרתי? בלי להראות את המסמכים הראויים?". השכנים הסכימו איתי מיד. השוטר הסתכל עליי, החליף את המבט הקשוח בעדינות פתאומית, מנסה להסביר לי שהוא רק עושה את עבודתו. בזמן הזה השכנים נכנסו לביתם, להוציא מסמכים.

הסתכלתי על השוטרים וניסיתי להסביר להם את המורכבות: "אתה מבין את המשמעות של המדים שלך ברחוב הזה? אתה יודע למה הם לא מוכנים שתכנס אליהם הביתה?" לא רציתי להיכנס למורכבות כולה, להסביר להם איך מדינת ישראל הצליחה לפורר קהילות שלמות באמצעות גיוס משתפי פעולה וכמה כולם חשדנים וחסרי אמונה כלפי כוחות הביטחון. הסתפקתי בלהסביר להם אמת אחרת, "אתם יודעים כמה מכות ילדים חוטפים פה משוטרים? למה שמישהו פה ירצה להכניס אתכם לבית שלהם בהתנדבות?"

השוטרים הגיבו בחדות: "אין שום בעיה עם המדים שלנו, שוטרים אף פעם לא מביאים מכות לילדים". "באמת?" הסתכלתי עליו בזעם "אני ראיתי אלימות כזו במו עיני".

> השוטר חנק, והמפגינים הואשמו בנגיעה בפניו

עשרות שוטרים מחוץ לבית אל-נאקיב, לוד (אורן זיו / אקטיבסטילס)

איפה הלב? עשרות שוטרים מחוץ לבית אל-נאקיב, לוד (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לרכב על אופניים רק עם קבלה

לפני כמה חודשים הייתי עדה לאלימות קטסטרופלית ברחוב שלי. שוטרים פרצו לביתם של שכנים (שכנים אחרים) בעודם מעיפים נערה דתיה על הרצפה. בעלי הבית לא רצו לפתוח את הדלת, הם רצו לתת לנשים הזדמנות לשים על עצמן את כיסויי הראש. למשטרה לא היה זמן לכל זה. הם שברו את הדלת והעיפו אותה על הרצפה.

כששמעתי את הקולות, ניגשתי לראות מה קורה. ניידות חסמו את הרחוב. הכנסתי את עצמי בין כל האנשים איכשהו לבית ומצאתי ילדה חבוטה על הרצפה בהתקף חרדה. מפרכסת כולה. עם דמעות בעיניים ניסיתי להרגיע אותה, מרחיקה את כולם. יצאתי החוצה בזעם בעודי מצלמת את השוטרים שרואים אותי, יהודייה לבנה, ומספקים לי תשובות. אני מחזיקה את המצלמה מולם, שתתעד את הפנים שלהם. והם מגיבים אליי. אני יהודייה. הם עונים לי כמו שלא ענו לאף אחד משכניי.

התחושה הזו, של הלובן שלי, של היהודיות שלי, של הכוח שזה נותן לי במקום הזה עושה לי בחילה. כשאני נכנסת לסיטואציות אלימות כאלו טון המשטרה משתנה מיד.

אחזור לאותו בוקר יום שלישי. לשכנים שלי ניתקו את החשמל באותו היום והם נאלצו להיגרר לחברת החשמל ולהסדיר את העניין. טרדה בירוקרטית יומיומית. הם שילמו את החשבונות בזמן, אבל הם צריכים להוכיח את זה. ההנחה הראשונה היא שהם פושעים. עליהם האחריות להוכיח אחרת.

אני גרה ביפו כבר חמש שנים. האצבעות שלי לא יספיקו לספירת הפעמים שראיתי ברחובות אלימות והטרדה מצד השוטרים כלפי השכנים שלי. ככה סתם ביום יום. כל אחד מהם, גם אם יקראו למשטרה בעת משבר (מה שיקרה לעיתים רחוקות מאוד) יחווה השפלה עמוקה, זלזול, חשדנות, אגרסיביות. אין ספור תמונות של שוטרים בשלל צבעי המדים – ירוק, כחול, שחור – נכנסים לבתים, עושים חיפושים, יורקים על אנשים בעיניים. עוצרים ילדים רנדומליים ברחוב ומבקשים קבלה על האופניים שלהם. ילדים צריכים להסתובב עם קבלות בכיסים. ככה ילדים גדלים. תמיד חשודים. רואים את הבתים שלהם נהרסים, את ההורים שלהם מושפלים.

> אני רוצה ללמוד ולזכור את השואה בלי שיקשרו אותה לנכבה

שוטרים רעולי פנים, הריסת בית, לוד, 2010 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אני ראיתי את האלימות בעיניים שלי. שוטרים רעולי פנים, הריסת בית, לוד, 2010 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אין עתיד משותף

לפני כחודש אלף אנשים הגיעו לפסטיבל דהמש על מנת לתמוך בתושבי הכפר. אומנים מכל הארץ הופיעו, ילדים מקבוצות נוער מהצפון ומהדרום הגיעו באוטובוסים על מנת שיוכלו לעמוד לצד חבריהם. האירוע היה מרגש כל כך. כולנו הרמנו את ראשינו בערב הזה.

פחות מחודש ימים לאחר מכן הגיעו כוחות הבולדוזרים להרוס את הבתים. עניינם של תושבי הכפר דהמש עומד בדיון בבג"ץ. זה לא גרם לאף אחד מהגורמים להשהות את ההריסות. קודם הורסים ואז מדברים, זו הטקטיקה של ממשלת ישראל. אבל עם מי נשאר לדבר אחרי שהורסים? עם מחוסרי הבית הזועמים? עם הילדים שנדחפו על ידי שוטרים, שראו את הוריהם מקבלים גז פלפל לעיניים כשביקשו להתקרב לביתם ההרוס?

הכפר דהמש מלא באנשים טובי לב. הם פתחו את דלת ביתם בפני אין ספור פעמים. תכננו יחד דברים גדולים וקטנים, קייטנות לילדים, אירועי מחאה למען ההכרה בכפר, שיחות אל תוך הלילה. בערב אחרי ההריסה דברתי עם אנשים שונים לגמרי. הפרצופים אחרים, הדמעות בעיניים. אחרי שהם ראו את כוחות ההרס, אחרי שביתם הפך לשארית אבק ופסולת פזורה, כל החלומות שבורים, חצויים כמו תקוות דהויות.

> בישראל מותר להחרים הכל – רק לא את הכיבוש

המאבק בדהמש, 2010 (צילום: אקטיבסטילס)

מאבק עם אופטימיות ושמחה. הפגנה בדהמש, 2010 (צילום: אקטיבסטילס)

כבר יותר מעשור שתושבי הכפר נלחמים בצווי הריסה. ההריסות האחרונות היו ב-2003 ומאז צווים הוקפאו, דיונים נדחו, החלטות מעטות מאוד התקבלו. מאות אלפי שקלים הלכו לטובת תוכניות תכנון אלטרנטיביות, וייצוג משפטי. מאות לילות ללא שינה. בכל פעם שהיה איום הריסה הגענו, פעילים וחברים מכל קצוות הארץ, לישון בכפר. להיות איתם במקרה של הריסה.

ביום רביעי בבוקר לא היינו שם. הדיון מתנהל בבג"ץ הרי. חיכינו לתשובה בנוגע להקפאת צווי ההריסה עד שתתקבל החלטה, ואף אחד מאיתנו לא שיער שמדינת ישראל והמועצה האזורית עמק לוד יבואו להרוס. אנחנו טעינו. תושבי הכפר דהמש היו שם בבוקר לבד. בלי פעיל אחד לצידם.

"היום בבוקר קמתי וחשבתי, די. אנחנו לא יכולים לחיות ביחד. בחיים לא נוכל לחיות ביחד. זה נורא שאני אומרת לך את זה?" שואלת אותי היבא כשהיא מסתכלת עלי עם העיניים הגדולות והטובות שלה. "לא" אני עונה לה, "זה לא נורא בכלל".

אחרי כמה רגעים היא מסבירה לי שהיא הייתה רוצה שכל מי שיכול לחיות ביחד יישאר פה. נכנסנו לשיחה על פלסטין ועל ישראל, על הפליטים שפזורים בעולם ובמחנות פליטים, על המשפחה שלה בעזה שרוצה כל כך להגיע למג'דל ולראות את נופי ילדותם, את המשפחה שלהם. "לפעמים פשוט עדיף לא לחשוב על זה" היבא אומרת לי. חזקה כל כך.

כמה רגעים אחרי זה היא מסתכלת עליי שוב ואומרת "את יודעת, דבר אחד טוב יצא מכל זה, אני מבינה שזה לא רק המאבק שלנו, הבתים שלנו נהרסו כבר. אבל המאבק לא הסתיים". חיבקתי אותה חזק כל כך, אולי אפילו יותר חזק בלב שלי. אני אוהבת אותה. הלוואי והאהבה הזו לא הייתה מורכבת כל כך. הלוואי ויכולנו פשוט לאהוב.

עלמה כץ היא משוררת, מאסטרנטית בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א, פעילה בכפר דהמש מזה ארבע שנים. מתגוררת ביפו

 > מה שאפשר לעשות על במה אחת בחצר של בית בכפר לא מוכר

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הרב משה יהודאי, חבר הוועד המנהל של ארגון רבנים לזכויות אדם, שנפצע בראש ובגפיו לאחר שמתנחלים התקיפו מסיק זיתים באזור בורין (צילום: תחקירן ׳יש דין)

מתנחלים תקפו במוטות ובאבנים פעילים שסייעו במסיק בגדה המערבית

רעולי פנים מההתנחלות יצהר תקפו ופצעו פעילים מארגון "רבנים לזכויות אדם" שהגיעו לסייע לחקלאי הכפר בורין בעונת המסיק, וכן הציתו והשחיתו עצים רבים במטע. "הצבא חוסם גישה של הפלסטינים לאדמותיהם בעוד שמתנחלים קיצונים מצליחים להיכנס ולהסב נזק", נמסר מהארגון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf