newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"חזרה מרצון": מבקש מקלט שגורש מישראל תקוע בשדה התעופה באתיופיה

סאדיק, מבקש מקלט מדארפור, עזב את ישראל כשהובטחה לו שהות במדינה שלישית. כשהגיע לאתיופיה גילה שהוא נדרש לשוב לסודאן. מאז הוא כבר שבוע לכוד בשדה התעופה. רשות ההגירה: הוא הסכים לחזור לסודאן

מאת:

כשדפנה ליכטמן, מנהלת ספריית לוינסקי בגינת לוינסקי בתל אביב, המתינה שלשום לטיסה ארצה משדה התעופה באדיס אבבה היא לא ציפתה לפגוש שם את סאדיק, עד לאחרונה פעיל מרכזי בקהילת מבקשי המקלט הדארפורים בישראל. לפני כחודשיים נדרש סאדיק להתייצב בכלא חולות, נמנע מכך, וכשנעצר הוצעו לו שתי אפשרויות: להכלא בחולות ללא הגבלת זמן או לחתום על טופס "חזרה מרצון" ולטוס למדינה שתערוב לשלומו.

אלא שברגע שהגיע לאדיס אבבה גילה סאדיק שהאתיופים לא היו צד להתחייבות, והם דורשים ממנו לעזוב חזרה לדארפור, שבימים אלה מתברר עד כמה עדיין מסוכן שם, במיוחד למי שהיו בישראל.  מאז כבר שבוע שהוא תקוע בשדה התעופה, מסרב לעלות על טיסת המשך לסודאן, למקום בו הוא נרדף ובו חייו בסכנה.

הפוסט שפרסמה אתמול דפנה בפייסבוק עם תמונתו של סאדיק בשדה התעופה זכה מאז למאות שיתופים ועורר זעזוע ותגובות קשות. גם דף פייסבוק בשם "להציל את סאדק" כבר נפתח:

כך היא כותבת:

את סאדיק פגשתי לפני שלוש שנים בעבודתי עם הקהילה הדארפורית בת"א, הוא היה אז ילד צעיר בן 21, רק שנתיים בישראל, הוא היה בחור מרשים מאוד ולמרות גילו הצעיר והחיים הקשים כפליט שמחפש הגנה היה סאדיק פעיל ואקטיביסט בקהילת הפליטים (הוא פעל בארגון דארפורי שנקרא 'חלומות הנוער', הארגון תמך בילדי הפליטים בתל אביב ובאילת) והיה ממובילי מחאת הפליטים האחרונה. מאז אנחנו מכירים ופועלים זה לצד זה בשנים האחרונות בפרויקטים שונים. […]

ביום רביעי שעבר (30.4) התלווה לפקחי רשות ההגירה אשר הגיעו לאסוף אותו מביתו לשדה התעופה. לא נאמר לו השם של המדינה השלישית אליה הוא מגורש, הפקחים ליוו אותו עד דלת המטוס ושם בישרו לו שהמדינה היא אתיופיה. כאשר הגיע סאדיק לשדה התעופה באתיופיה וביקש לעזוב את השדה לעיר ולהתחיל את חייו החדשים בישרו לו פקידי ההגירה האתיופים שהוא איננו מורשה לצאת מהשדה ושבעוד מספר שעות יש לו טיסת המשך לסודאן. סאדיק לא הסכים לעלות על הטיסה ומאז, כבר שישה ימים, הוא מתגורר בשדה התעופה באתיופיה. המזוודה שלו, עם מעט הדברים שארז איתו, כבר הגיעה לסודאן (מכיוון שהייתה ממוענת עוד מישראל לטיסת ההמשך לחרטום).

אינני יכולה להתחיל לתאר את התחושה הזאת, בעודי מסתובבת בדיוטי פריי באתיופיה, מחכה לטיסת ההמשך שלי לישראל, פתאום לשמוע קול מוכר קורא בשמי, להסתובב ולראות את סאדיק, תוך מספר שניות להבין שאם הוא נמצא בשדה התעופה הזה משהו רע מאוד קרה. כמובן, שגם סאדיק, כמו מרבית הדארפורים שאני מכירה, הוא אדם אציל ועדין, מתחשב ודואג ובעוד אני מתיישבת על הרצפה באמצע השדה ומתחילה להתייפח בבכי הוא יושב לצידי ומרגיע אותי ואומר לי 'אל תדאגי, הכל יהיה בסדר', 'את לא צריכה לבכות, בעזרת השם, הכל יסתדר'. לקח לי שעה להירגע ולשמוע ממנו את הסיפור ולהבין מה קרה, לאחר מכן תיעדתי אותו מספר הכל בווידיאו, אני מקווה לעלות את זה בימים הקרובים.

אני בטוחה שסיפורו של סאדיק הוא לא סיפור יחיד, יש עוד מאות דארפורים שמסכימים לעזוב ל'מדינה שלישית' בהנחה שמשרד ממשלתי במדינת ישראל לא ירמה אותם ויוליך אותם שולל ובסופו של דבר ירכוש להם כרטיס טיסה למדינה היחידה בעולם אליה הם אינם יכולים לחזור – סודאן. שמעתי הרבה שמועות על אנשים שזה קרה להם, אמרו להם שהם נוסעים לאוגנדה ובסוף הם מצאו את עצמם על מטוס לסודאן, עם חלקם אבד הקשר לאחר שהגיעו לסודאן ולא ברור מה עלה בגורלם. אך המפגש הזה עם סאדיק בשדה התעופה, לראות במו עיניי שזה באמת קורה, בלי שום בושה מדינת ישראל משקרת לפליטים במצח נחושה ואז שולחת אותם למותם, היה אחד הדברים הנוראיים שנחשפתי אליהם בחיי. זאת המדינה שלי שחוגגת עצמאות היום וזה פשע שגם אני וגם אתם שותפים לו.

סאדיק הדארפורי מגורש לסודן במרמה

סאדיק מסמן בידיו חופש בשדה התעופה באדיס אבבה. צילום: דפנה ליכטמן

בשיחת טלפון הבוקר סיפרה לי דפנה: "התקשרתי אליו שוב אתמול כששבתי לישראל. הוא עדיין נאחז בתקווה שאנשי נציבות הפליטים של האו"ם באתיופיה יגיעו לפגוש אותו וידאגו לו. בינתיים אף אחד לא הגיע. אתיופיה הרי מוצפת פליטים והוא רק עוד אחד מרבים שם. לא מדגדג לאיש. כולם נורא רוצים לעזור. הצענו לו לעתור ולפעול לחזרתו לישראל. הוא לא מוכן לשמוע על זה. 'אני רוצה להלחם על החופש שלי', הוא מתעקש, 'אם אחזור לישראל ישימו אותי בחולות. אני לא מוכן להיות בכלא יותר'".

[עדכון מאוחר]: מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר כי הנושא הובא לידיעתם רק אתמול בלילה והוא נמצא בבדיקה. לטענת דוברת הרשות, סבין חדד, סאדיק הוחתם על מסמכים של חזרה לסודאן עצמה, ולא למדינה שלישית, ועל כן אין פגם בכך שהועבר לאתיופיה כתחנת ביניים.

דפנה ליכטמן בהתיחסות לתגובת רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים: "זה פשוט שקר. סאדיק טען בפני במפורש שהוחתם רק על מסמך המאשר את קבלת דמי עידוד העזיבה בסך 3500$.  הוא לא חתם על שום מסמך בו הוא מבקש או מסכים לחזור לסודאן בה בני עמו נרדפים. ביקשתי לראות את המסמך אבל לא היו לו עותק ממנו. אני בספק אם המסמך שהוגש לו לחתימה היה בשפה שהבין".

מהמוקד לפליטים ולמהגרים מסרו לנו: "ניסויים בבני אדם היא דרך עדינה לתאר את התנהלותה של מדינת ישראל, שמעלה על מטוסים מבקשי מקלט שנשקפת להם סכנה מבלי כל ערובה לביטחונם. סיפורו של סאדיק ממחיש כי המדינה כ"כ ממהרת להיפטר מהאנשים השוהים כאן בהסכמה, שהיא גם לא מבהירה להם במדויק על מה הם חותמים; כך, לא רק שעקב הלחץ לא מתאפשרת להם קבלת החלטה מושכלת בנוגע לעתידם ושלא מבהירים מה צפוי להם –  על פי מקרה זה נראה שהמדינה גם מוליכה אותם שולל".

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf