newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החינוך בישראל לאומי, עוד לפני בנט

הילדים נדרשים לאהוב את המדינה, המורים נדרשים ללמד רעיונות מוכתבים וההורים נדרשים לא להפריע. קשה לראות כיצד ניתן להפוך את החינוך ללאומי יותר, גם אם בנט יוסיף עוד שעת "זהות יהודית" לתוכנית שכבר פועלת

מאת:

נפתלי בנט, שכפי הנראה יהיה שר החינוך הבא, יפעל לחנך את ילדנו ברוח עמדותיו הדתיות לאומיות. זהבה גלאון ביטאה את חששה מכך, בפוסט היסטרי למדי. כן נפתלי בנט הוא דתי לאומי, ומצע החינוך של מפלגתו לא מותיר ספקות לגבי מה שיעשה במשרד החינוך: "המשימה הדחופה ביותר היא הקמת יחידה לחינוך יהודי-ציוני בבתי ספר הממלכתיים במדינת ישראל". כל ילדי המדינה כמקשה אחת.

אלא שהחינוך בישראל הוא חינוך לאומי מראשית דרכו, ואני לא מוצא כיצד יוכל בנט, בכל הכבוד, לעשותו לאומי יותר. האוי-אוי-אוי הנוכחי נע בין היתממות להתחסדות, שהרי אנחנו כבר שם.

החינוך הלאומי הוגדר לראשונה בידי יוהאן גוטליב פיכטה, פילוסוף גרמני, בשנת 1806, בספרו "אגרות לעם הגרמני" (Addresses to the German Nation ). על פי פיכטה, חייו של האדם הבודד הם קצרי מועד, ולכן המשמעות של חיי נצח והגשמה עצמית תיתכן רק באמצעות החברה המשמרת את הרוח האנושית מדור לדור. מכאן הוא הסיק שאין להסתפק בהתפתחות של היחיד, אלא: "הוא [היחיד] גם נועד על ידי החינוך להיות חוליה בשרשרת האין סופית של חיים רוחניים בסדר חברתי גבוה יותר". בעברית פשוטה: החברה חשובה יותר מהיחידים המרכיבים אותה, ועל כן מסקנתו של פיכטה: "היסוד לכל המוסר הוא שליטה עצמית, השעבוד של דחף האנוכיות לאידיאל של הקהילה".

> לשחרר את קולם של המורים מעבדות לחירות

נפתלי בנט (אקטיבסטילס)

נפתלי בנט. גם הוא לא יכול להפוך את החינוך ללאומי יותר ממה שהוא. (אקטיבסטילס)

איך משעבדים את דחף האנוכיות לאידיאל של הקהילה? הנה שלושה מהכלים שהציע פיכטה:

1. מי אוהב את מי?

חינוך הממוקד בהתפתחותו של היחיד קורא למורים לאהוב את תלמידיהם. אנחנו מכירים זאת ממשנת החינוך של קורצ'אק, אולם זהו רעיון ותיק הרבה יותר. בקצרה: רק מורה שאוהב את הילדים, במשמעות של מכבד את מקומם, יהיה מסוגל "לרדת" מרום מעמדו של המבוגר היודע, ולהתקדם עם הילדים (שאינם יודעים), מהמקום בו הם נמצאים.

בחינוך הלאומי אהבת הילד היא פסולה, משום שהיא עלולה להעצים את האנוכיות של היחיד. הילד אינו במרכז ואין סיבה שירגיש כך. מי שבמרכז זה החברה, ומכאן – זה הילד שצריך לאהוב את: הלאום / המדינה / הארץ / המורשת / המורים / ההורים, ואם אפשר שיאהב גם את הלימודים. בלשונו של פיכטה:

כאן מוצע שיש לכונן בלבבות כולם, באופן עמוק ובלתי מחיק, באמצעות החינוך, את אהבת המולדת האמיתית והחזקה, את ההכרה בכך שעמנו הוא עם נצחי, ואת ההבטחה לנצחיות של כל אחד מאיתנו.

אתם חייבים להודות שהטקסט הזה נשמע ישראלי לגמרי. באוגוסט 1953 קיבלה הכנסת לראשונה את חוק חינוך ממלכתי. בסעיף השני נקבע כי "מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה, על הכשרה חלוצית, ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות".

בשנת 2000 הוכנס תיקון חמישי לחוק ובו שונתה המטרה היחידה לעיל ל-11 מטרות. הראשונה שבהן: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו."

ספרתם כמה פעמים הילד צריך לאהוב, לכבד ולהיות נאמן?

> שביתה כללית: למה הערבים באו להפגין בתל אביב, ולמה זה חשוב

צעדת הדגלים של יום ירושלים במזרח העיר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בני נוער בצעדת הדגלים של יום ירושלים במזרח העיר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

2. מה בין המוחשי למופשט?

חינוך הממוקד בהתפתחותו של היחיד מתקדם מהמוחשי למופשט, בהתאם לדרך בה מתפתחת ההכרה (הקוגניציה). השלב המוחשי מקבל ביטוי, למשל, במשחק בקוביות או בניסויים במעבדה, והמופשט מקבל ביטוי בהמשגה, בהסבר או בדיון. החינוך הלאומי אינו מקבל זאת משום שיש חשש שהילד יפרש את המציאות בדרך שונה מזאת של המבוגרים. למשל, אם ניקח תלמידים לסיור בחברון, הם עלולים לפרש את מה שהם יראו שלא על פי עמדת שר החינוך.

כדי למנוע מהילדים פרשנות עצמאית של העולם, הציע פיכטה להפוך את הסדר, וללמד מהמופשט למוחשי:

העולם המוחשי […] הוגש לראשונה בפני התלמיד במסגרת החינוך. ממנו לבד הובל התלמיד הלאה לחשיבה. החינוך החדש [הלאומי] הופך את הסדר. עבורו העולם שנתפס באמצעות המחשבה הוא האמת היחידה והקיום האמיתי של העולם, ואותו הוא שואף להכיר לתלמיד ממש מן ההתחלה.

ואיזה מחשבה תוצג לתלמיד? פיכטה לא השאיר את זה פתוח, ובפנייה למורים הוא כתב:

אם אתה [המורה] רוצה להשפיע עליו [על התלמיד], אתה צריך לעצב אותו, ולעצב אותו בדרך כזו, שהוא לא יוכל לרצות אחרת מאשר מה שאתה רוצה ממנו לרצות.

קשוח הפיכטה הזה! בישראל יודעים טוב מאוד מה רוצים שהתלמידים ירצו. כבר אמרנו – לאהוב את העם, המדינה והמולדת. את זה עושים באמצעות תוכניות לימודים מוכתבות ובאמצעות הסטנדרטים המחייבים את כל המורות והמורים ואת כל התלמידים.

כך מבין זאת משרד החינוך: סטנדרטים קבועים הם מכשיר חשוב ויעיל ללמידה טובה משום שהדבר מבטא ציפיות ברורות לגבי מה שכל התלמידים צריכים לדעת ולהיות מסוגלים לבצע.

אם נחזור לדוגמה של הסיור לחברון, הוא לא נועד לאפשר לתלמידים לבחון את המציאות בעצמם, אלא: "בתוכנית זו הכוונה להציג את המאחד בין חלקי העם השונים תוך קיום שיח ערכי – תרבותי על מקורות עם ישראל, מורשתו, ותרבותו וחיזוק 'הזהות וההזדהות' של בני הנוער במדינת ישראל".

בעצם כתוב פה: כול התלמידים צריכים לחשוב באחידות כמו שר החינוך, וכך תתחזק הזדהותם עם העם והמדינה.

3. הרחקת ההורים

חינוך הממוקד בהתפתחותו של היחיד מכיר בהורים (בחינוך של ההורים) כמדרגה הכרחית. מכיוון שהילד מתפתח, ומכיוון שבשנות חייו הראשונות הוא מבלה בחיק המשפחה (יותר או פחות), הרי שכל מסד אישיותו נקבע על ידי חינוך ההורים ולא על ידי החינוך הממלכתי. פיכטה לא סמך על ההורים שידעו לחנך את ילדיהם בדרך הלאומית. הרי אין לו שליטה ישירה על כל אחת ואחד מהם. ולכן הוא קבע:

החינוך לא יכול להתחיל, להמשיך או להסתיים בבית ההורים, ואף לא בלי הפרדה מוחלטת של הילדים מהוריהם. [הורים:] אינכם נדרשים לסייע, אולם רק הפעם הזו אל תתערבו […] תלמדו סוף סוף להכיר בערך עצמכם ותשתקו.

פיכטה הציע להוציא את הילדים מבתי הוריהם, כבר בגיל 6, ולחנכם בפנימיות של המדינה. ואכן, בישראל של שנות החמישים, הוצעו אלפי ילדים צעירים מבתי הריהם ועברו להתחנך במחנות נוער, בפנימיות ובהכשרות נוער בקיבוצים. קראו לזה אז מדיניות כור ההיתוך.

כיום מורחקים ההורים בדרך מתוחכמת יותר: חינוך חובה – שמחייב את ההורים לוותר על ילדיהם לטובת החינוך הממלכתי – נמצא במגמת הרחבה והוא כיום מגיל 4 עד 18. יום הלימודים הרגיל הפך ליום לימודים ארוך, ולאחריו יש שירותי צהרונית, מועדונית וחוגים. פירון אף האריך את שנת הלימודים בחודש נוסף תחת הסיסמה "מחנכים סביב השעון". ואם נותרה איזו שעה פנויה שבה המשפחה יכולה לתפקד כמשפחה, בתי הספר דואגים לשאוב גם אותה באמצעות שיעורי בית.

וכך זה בישראל: בלי הורים, עם הכתבה ברורה של מה הילד צריך לדעת ועם דרישה ברורה שיעוצב על פי צורכי החברה הלאומית. אז מה בנט כבר יכול הוסיף לזה? לכל היותר הוא יוסיף עוד שעה בשבוע לתוכנית הלימודים לזהות יהודית לאומית שכבר קיימת.

* הציטוטים מכתבי פיכטה מתוך ספרי: גיל גרטל, דרך הטבע – הפדגוגיה הטבעית והטיול החינוכי, ספרית פועלים, 2010.

> "הדם שלנו טוב כנראה רק בשביל מלחמות"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf