newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יהודים מדרום אפריקה בטקס התנצלות על חלקם במחיקת כפר ערבי

לאחר שגילו כי כספיהם הושקעו במחיקת הכפר הפלסטיני לוביה, קבוצת יהודים מדרום אפריקה מגיעה לחורשה הסמוכה כדי לקיים טקס התנצלות. בחירתם מגלמת את מצוות היהדות: לא על ידי שליטה ומדון ועוולה, אלא באמצעות החיפוש אחר האמת, הסליחה והפיוס

מאת:

כותבת אורחת: אראלה שדמי

קבוצת יהודים מדרום אפריקה מגיעה היום, ה-1 במאי, לחורשה הסמוכה לקיבוץ לביא המכונה "יער דרום אפריקה", כדי לקיים טקס התנצלות. יהודים אלו היו בין התורמים לקק"ל לנטיעת עצי היער. לאחר שגילו כי כספיהם הושקעו במחיקת הכפר לוביה – הכפר הפלסטיני שעל אדמתו וחורבותיו ניטע היער והוקמו גבעת אבני, לביא ואזור התעשייה גולני – הם חשים מרומים: כספם הושקע בהעלמת הזיכרון ההיסטורי של הנכבה ובהכחשת הפגיעה הקשה בעם הפלסטיני. לאור זאת, גמלה בליבם ההחלטה לבוא למקום העוול, סמוך ליום הנכבה, ולהביע את התנצלותם בפני העם הפלסטיני על תרומתם לדיכויו.

המחווה שלהם מרגשת אותי: היכולת להכיר באחריות אישית על עשיית עוול, ויתרה מזאת: להתנצל פומבית על כך – איננה דבר של מה בכך. הדבר קשה ביחסים בן-אישיים ונדיר עוד יותר ביחסים בין מדינות ואומות. עם זאת, תכיפותו עולה בשנים האחרונות: החל בהתנצלות הגרמנים בפני היהודים על השואה והמשכו בוועדות האמת והפיוס בדרום אפריקה, בהתנצלות הקנדים לפני הילידים, התנצלות נשיא אוסטרליה בפני האבוריג'ינים ובוועדת האמת לאחריות החברה הישראלית לאירועי הנכבה 1948-1960 בדרום שאני חברה בה – וזו רק רשימה חלקית. אפילו נשיא המדינה, ראובן ריבלין, הפתיע רבים מאיתנו כשהביע את צערו על הפגיעה בערביי ישראל בדבריו של נתניהו לקראת הבחירות – אולי צעד ראשון לקראת הכרה רשמית של ישראל בנכבה.

> לשחרר את הנכבה מהמרתף החשוך שכולנו מפחדים ממנו

צעדת השיבה ללוביה, 6.5.2014(צילום: ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

צעדת השיבה ללוביה, 6.5.2014(צילום: ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

אין מחילה ללא תשובה

סוגיית האחריות מלווה את כל חיי: כבת הדור הראשון למדינה, הטמיעו בי ובבני דורי את חובתנו ואחריותנו לבניין האומה ולאופי החברה. אימי נטעה בי את האחריות כלפי העני והנזקק. בתנועת הנוער וממורשת הורי ספגתי את תחושת האחריות לגורלם של הפלסטינים, בהם פגענו ועדיין פוגעים כל העת. כשהפכתי לפמיניסטית, יצאתי בזעקה כנגד אחריותם של גברים לאלימות כנגד נשים ולדיכויין. כאשכנזייה הכרתי באחריותי על דיכוי ואפליה של מזרחים. וכחברה בועדת האמת של "זוכרות" אני מבקשת לחשוף את אחריות דור הורי ודורי שלי לגירוש ודיכוי הבדואים והפלסטינים בדרום.

התנצלות ולקיחת אחריות פומבית חושפות את מסתרי הנפש ותהום הרגשות ומהוות צעד ראשון בריפוי יחסים אנושיים, במיוחד לאחר תקופות של קונפליקט ופגיעה. ביהדות בקשת סליחה היא אחת מאבני היסוד המרכזיים: יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר ביהדות, הוא היום המרכזי לסליחה, למחילה ולטהרה, שבו האל מוחל וסולח לעוונות עמו ישראל. אך מאחר שאין מחילה ללא תשובה, מוקדש יום זה להתנקות ולבקשת סליחה. התפילות הן ביטוי לסליחה וכפרה, והן מהוות תחליף לקורבנות הכפרה שהיו נהוגים בתקופת בית המקדש. אך התפילות לאלוהים לא מהוות תחליף לבקשת סליחה מחבר או מחברה. על פי ההלכה, על אדם לבקש מחילה מאדם בו פגע ולחזור על כך כמה פעמים. וזו העבודה הקשה באמת.

למרות זאת, יהודים בישראל – בדומה לקולוניאליסטים האמריקאים ביחס לילידי אמריקה וההשתהות של האוסטרלים עד שנשיאם התנצל בפני האבוריג'ינים – לרוב מסרבים בתוקף לבקש את סליחתם של הפלסטינים על העוולות שנגרמו להם ואף מנסים כל העת להעלים את זיכרון בני המקום מהזיכרון הקולקטיבי של האומה היהודית, וזאת למרות נוכחותם הממשית והקרובה של הפלסטינים, של גלותם, של הריסת בתיהם ושל מאבקם.

צדק מעברי

היהודים המגיעים מדרום אפריקה כדי להתנצל ולקחת אחריות נותנים לנו, תושבי הארץ הזו, דוגמא מאירת עיניים כיצד לממש באופן האמיתי ביותר את מצוות היהדות וערכי ההומניזם: לא על ידי שליטה ומדון ועוולה אלא באמצעות החיפוש אחר האמת, הסליחה והפיוס. זהו עוד צעד בעבודתה של "זוכרות", הפועלת כבר למעלה מעשור במטרה לחשוף את הציבור היהודי בישראל לידע על הנכבה המתמשכת. ועדת האמת לחשיפת אחריותה של החברה הישראלית לאירועי הנכבה בנגב בשנים 1948-1960 היא דוגמא נוספת לדרכים בהם יכול הציבור היהודי בישראל לקחת אחריות על אירועי הנכבה.

ועדת האמת של "זוכרות" היא גרסה מקומית של מנגנוני צדק מעברי העונים על הצורך של קהילות ומדינות מסוכסכות, הנמצאות במעבר ליחסי שלום או במעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה, להתמודד עם פגיעות שיטתיות ועוולות מבניות במטרה להביא לפיוס. בשונה מרוב מנגנוני הצדק המעברי, ייחודה של ועדת האמת הזו נעוץ בכך שהיא פועלת בעוד הסכסוך והאלימות נמשכים, על רקע התנערות השלטון מאחריות לאירועי הנכבה שהחלה ב-1948 וממשיכה גם כיום. הועדה ממשיכה ניסיונות אחרים של החברה האזרחית, ארגוני עובדים או ארגוני דת, שאימצו מנגנונים של צדק מעברי במצבים של סכסוך עיקש שיישובו אינו נראה לעין. בדומה ליוזמות אלו, גם ועדת האמת בדרום פועלת ללא גיבוי ממשלתי במטרה להביא לסיום האלימות, להכרה בנכבה ולתיקון העוולות המתמשכות.

ועדת האמת – כשמה כן היא: מנסה להגיע לחקר האמת לנוכח עדויות של לוחמי תש"ח, בדואים ופלסטינים, מסמכים היסטוריים ועדויות מומחים. לאור הידע הזה, תכתוב הועדה דוח המכוון לקבלת אחריות מצד הציבור היהודי בישראל על עוולות העבר בדרום, תוך התייחסות לנכבה הנמשכת גם היום – ולתיקונן. חברותי בוועדה היא אולי השיא של הפעילות הפוליטית שלי לתיקון עולם ולשינוי חברתי, שבמידה רבה התמקדה בסוגיית האחריות, ההתנצלות והאמת.

ד"ר אראלה שדמי היא פעילת שלום פמיניסטית.

> הריסות הבתים בלוד מראות שהנכבה לא נגמרה, רק החליפה צורה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf