האיש שהציל את כפרו מהריסה ושם אותו על המפה של ווייז

בגיל 49, קשה למנות את כל התפקידים של ח'ליל אלעמור. הוא חבר בוועד הכפר אלסרה, נציג עמותת "עדאלה" בנגב וחוקר השטח של הארגון באזור, מורה בתיכון, מגדיר את עצמו כשר החוץ של אלסרה שנוסע לפגישות באו"ם, מדריך הסיורים של הכפר, חבר מזכירות פורום דו-קיום בנגב, חבר במועצה האזורית לכפרים בלתי מוכרים, והוא לא שוכח להוסיף שבכובע נוסף הוא גם ח'ליל הסטאז'ר, הסטודנט המתחיל.

כל מפגש איתו הוא מפגש מלא בהומור. בהרצאה בבית השגריר השוויצרי בפני שגרירים מרחבי העולם לפני מספר שנים הוא הציג את סיפורו של הכפר אלסרה כמו שרק הוא יודע ומסוגל לעשות, בהומור ובצחוק, למרות התכנים הקשים עליהם דיבר. השגרירים בקהל נעו בין צחוק לבכי כשהציג את הבתים שעתידים להיהרס ואת תוכניות המדינה שמאיימות על הכפר שלו.

כפר ותיק, צווי הריסה חדשים 

הכפר אלסרה הוא כפר בדואי בלתי מוכר שממוקם דרומית לכביש 31, בסמוך לבסיס נבטים. הוא הוקם בתקופה העותמאנית על אדמות שרכשו תושביו וניצב במקומו עד היום. בידי תושביו מצויים מסמכי הרכישה המקוריים המעידים על רכישת הקרקע. בשנות השבעים, כשאפשרה המדינה לאזרחיה הבדואים לתבוע בעלות על קרקעותיהם, הגישו גם תושבי אלסרה תביעות על 400 הדונמים עליהם נמצא הכפר. בשל החלטת המדינה להקפיא את הליך תביעות הבעלות, תביעתם של תושבי הכפר טרם נידונה.

בשנת 2006 הוציאה המדינה צווי הריסה לכל בתי הכפר, במטרה להרוס אותו לחלוטין. לאחר מאבק נרחב בזירה המשפטית והאזרחית, בשנת 2011 קבע שופט בית משפט השלום בקריית גת, ישראל אקסלרוד, כי יש לבטל את כל הצווים. המדינה, שערערה על החלטתו של בית משפט השלום, הפסידה גם במערכה השנייה, כששופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע טלי חיימוביץ' קיבלה את עמדתו של השופט אקסלרוד ודחתה את הערעור. בסיכום החלטתה כתבה השופטת חיימוביץ': ״מדובר בכפר שלם עתיק יומין, שנבנה לפני קום המדינה, ומאז ניצב במקומו ללא הפרעה… על מנת לעקור 350 איש מבתיהם ולהפוך אותם לחסרי בית, האינטרס הציבורי צריך להיות ממשי וחזק״. אם המדינה לא תערער על ההחלטה לבית המשפט העליון, הכפר ניצל מהריסה. לכבוד הניצחון פגשתי את אלעמור לשיחה.

קודם כל מזל טוב על דחיית הערעור.

"תודה, תודה רבה, זאת שמחה גדולה לי, למשפחתי, לכל הכפר. מבחינתנו זה אומר שיש אלוהים, יש מזל ויש קצת צדק במדינה. טחנות הצדק טוחנות אמנם לאט, אבל טוחנות. למרות זאת, קשה לי להגיד לך אם אני מרגיש בטוח היום, כי השמחה היא חלקית. אני מקווה שהשמחה הזאת תתממש ותהיה שלמה, כשהצווים האלה יהיו חלוטים לגמרי, ולא ניתן יהיה לערער עליהם יותר. בינתיים קיים הסיכון שהמדינה תערער לבית המשפט העליון. אני מרגיש הקלה, כי שתי ערכאות – בית משפט שלום ומחוזי – דחו את הצווים האלה, אז בשבילי זה ניצחון".

אתה פעיל במאבק בנגב הרבה שנים, בנגב בכלל ובאלסרה בפרט, איך אתה מרגיש היום?

"זה גורם לי לאנחת רווחה ולתחושת סיפוק, קצת יותר אופטימיות. זה אומר שהמאבק שלנו לא הלך לאיבוד ויש תקווה שמה שעשינו ונעשה בעתיד לא היה ולא יהיה לשווא. זה נותן לי עידוד, זאת זריקת מרץ, אבל הייתי רוצה מנה יותר גדולה".

לתושבי אלסרה יש מסמכים שמעידים על בעלות על הקרקע?

"יש בידינו הסכם מכר בינינו לבין הבעלים של הקרקע, משפחה בדואית אחרת. המסמך הזה הוא לדעתי חתיכת היסטוריה בעלת חשיבות עליונה, ואני לא מבין איך מדינת ישראל מתעלמת מדבר כזה. הוא נחתם בשנת 1921, נושא בולים מאותה תקופה וחתימות של השייח'ים. בתי המשפט של הטורקים ושל האנגלים קיבלו את הסמכות ואת ההחלטות של בית המשפט השבטי לענייני קרקעות ואדמות וכל ההסכמים בין השבטים.

"המדינה מחפשת חורים ברשת כדי לצאת ממנה – כדי לקחת את האדמות, כמו אי ההכרה במסמכים. הרבה אדמות נרכשו על ידי יהודים באמצעות מסמכים דומים לאלה ובהם המדינה כן הכירה, פיתחה את הקרקעות ובנתה עליהם קיבוצים ומושבים, אבל מבחינתם זאת סוגיה אחרת. אני לא מבין את אמות המידה הכפולות הללו. לא מתאים למדינה דמוקרטית להתנהל ככה, כולם צריכים להתנער מזה, אזרחיה היהודים והערבים של המדינה. לעמוד לצד הצדק, לעמוד לצד הבדואים, כי מאבקם צודק. ואם לא יהיה צדק איתם לא יהיה צדק בנגב, הנגב לא יתפתח, הכל יתעכב.

"מדינת ישראל מסתכלת על הדברים האלה בביטול לצערי, כי הם לא משרתים את המטרה – נישול הקרקעות של הבדואים ושל הערבים בכלל. יום אחד תהיה תעוזה במערכת המשפט, במערכת הצדק הישראלית, יסתכלו עלינו בשוויון ועל בסיס המסמכים יכירו בבעלות שלנו על הקרקע וייתנו לנו לפתח את היישוב על הקרקעות שלנו".

למרות ההחלטה המוצלחת, הממשלה עדיין לא החליטה על הכרה בכפר אלסרה. מה הצעד הבא?

"הם עדיין לא הכירו בכפר, אבל זה פתח לא רע כדי לקדם עוד את המאבק שלנו להכרה בכפר. אם באמת יוסרו צווי ההריסה מעל בתי הכפר, ייפתח בפנינו החלון לקידום ההכרה. הכנו תוכנית אלטרנטיבית יחד עם המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, ואנחנו עובדים בשיתוף עם העמותות במקום, עדאלה, פורום דו-קיום בנגב, האגודה לזכויות אזרח ועוד ארגונים. אני מקווה שאם נמנף את כל הכוחות האלה, נצליח לקדם ביחד תוכנית להכרה בכפר. אנחנו רוצים להציב אלטרנטיבה למצב הקיים היום – קיפאון או חידלון של הכפר, מצב שהורג אותנו, מתסכל אותנו".

הכרעת המחוזי עוסקת רק בבתים, אבל לא בקרקעות עליהן הם בנויים, איך תוסדר סוגיית הקרקעות?

"אם המדינה תכיר בכפר, האדמות שלנו היום [400 דונם שתושבי הכפר תובעים עליהם בעלות. מ.ר.] בקושי יספיקו לפיתוח הכפר, לבניית הבתים של הכפר, לשירותים הנלווים הציבוריים שיש לספק כדי לענות על צורכי הכפר. אין לנו אדמות לתת למדינה, המדינה צריכה לספק אדמות לאלסרה היום. 450 תושבים, 70 משפחות על 400 דונם, זה לא הרבה בכל קנה מידה".

המדינה עדיין יכולה להגיש תביעות נוגדות לתביעות שלכם על הקרקע ולהשתלט עליה. אתה חושש מהאפשרות הזו?

"האופציה של תביעות נוגדות גם קיימת לצערי. זה נעשה בהרבה מקומות. אנחנו מקווים שזה לא יהיה המצב, אלא שהמדינה תלך לכיוון ההפוך והטבעי של הסדרת הכפר. אנחנו תבענו לא כדי לתבוע את המדינה סתם, אנחנו תבענו כדי להסדיר את הקרקע הזאת, לרשום אותה בבעלותנו בטאבו ולפתח את היישוב על אדמתם הפרטית של תושבי הכפר. זאת התקווה שלנו, זה הרצון שלנו. אני מקווה שגם את זה נפתור, זה לא מסובך.

"אני רואה את הסדרת הקרקע וההכרה ביישוב כרוכים זה בזה. אי אפשר לפתח יישוב על הירח, צריך לפתח אותו על הקרקע".

הכפר הבלתי מוכר הראשון בווייז

הראיון התחיל קצת באיחור, כי אלעמור התקשה להסביר לאדם שניסה להגיע אל אלסרה איך להגיע. משמיעת צד אחד של השיחה, היה די ברור שבלי ווייז, כשלא ברור איפה אותו אדם נמצא בכלל ברחבי המדבר, הוא לא יגיע אל הכפר. אבל המאבק של אלעמור להכרה עבר גם דרך ווייז.

איך הצלחת לגרום לווייז להציב כפר בלתי מוכר על המפה שלהם?

"העקשנות והשיגעון של ח'ליל אלעמור הביאו את אלסרה לווייז. שלחתי להם המון מיילים ועדכנתי את המפה וביקשתי, הם דחו אותי כמה פעמים. בסוף כנראה שהעקשנות שלי עוד פעם השתלמה, והם הוסיפו את הכפר. הם רשמו את השם לא נכון – אל סרה – אבל אני מאוד שמח שהכפר נמצא בווייז. לכל אחד שמגיע אני נותן את השם והוא מגיע עד הבית שלי".

היית מורה 30 שנה, איך החלטת להתחיל ללמוד משפטים לפני שלוש שנים?

"המאבק סביב הכפר הוא מאבק מאוד מוזר, משוגע. לפני עשר שנים המדינה החליטה להיאבק נגדנו דרך מערכת המשפט. נכנס לי הג'וק הזה לראש והתחלתי ללמוד משפטים, סיימתי השנה. בחרתי להשקיע את הזמן שנשאר לי בעשייה למען הקהילה שלי בדרך אחרת, בדרך שאני מאמין בה, בדרך שאני חושב שאסייע בה למאבק הרבה יותר. אז בחרתי לעבור מהוראה לעיסוק במשפט.

"העבודה שמרכז עדאלה עושה עוררה בי הרבה השראה, לעבור למקצוע הזה ולעסוק בו. ההכרות האמיתית שלי עם מרכז עדאלה והעבודה המשותפת איתו החלה בשנת 2006, דרך המקרה הפרטי שלי, כשקיבלנו את צווי ההריסה על בתי הכפר. הקשר הזה הלך והתהדק לאורך השנים. במשך שנתיים הייתי חבר הנהלה במרכז, והיום אני חוקר שטח בארגון, בשנה הבאה אשלים שם את הסטאז', אהיה עורך דין, ואולי בכובע הזה אצליח לעשות את מה שלא הצלחתי בעבר".

שמונה שנים של מאבק מגיעות אל קיצן

אלעמור, שהפך לאחד הדוברים המרכזיים של הקהילה הבדואית בנגב בשנים האחרונות, העדיף לספר בהומור על הסכנה שמרחפת מעל אלסרה לקהלים הרבים והמגוונים מולם הופיע ודיבר. ברוח הזו, לא מפתיע למצוא בכניסה לאלסרה תמרור אזהרה שהומצא בכפר, ציור של בולדוזר הורס בית בתוך משולש. על דלת ביתו מתנוסס צו הריסה שהודבק על ידי פקחים, ואותו הוא מציג לעשרות הקבוצות שמגיעות לסיורים בכפר מדי שנה. החשש שהביע אלעמור מאפשרות הערעור של המדינה לעליון עולה גם כאן, אבל הוא מבטיח להזמין את כל השותפים למאבק לטקס הסרת הצו והורדת התמרור כשההחלטה תהיה סופית.

אז הצומוד עובד?

"הצומוד [התנגדות דרך אחיזה בקרקע והמשך מגורים בכפרים הבלתי מוכרים. מ.ר.] עובד ומשתלם, ואני חושב שרק דרכו אפשר להתקדם. צומוד רלוונטי לא רק במאבק המשפטי, הוא חיוני בכל החזיתות".

אביך נפטר בנובמבר האחרון ולא שמע את ההחלטה האחרונה, מה הוא היה אומר לדעתך? איך הוא היה מגיב?

"הוא בטוח היה שואל הרבה שאלות כי הוא לא מבין את השפה המשפטית הזאת. אבל הוא היה אומר – ממילא לא היה צודק וטוב שנפל, והיה מאוד שמח ומספר לכל החברים שלו. היה שוב מחזק אותי, את המשפחה, את החברים, ואומר וואלה, שוב צדקנו, שוב צדקת ח'ליל שהמשכת במאבק. הוא היה מאוד שמח".

המאבק בנגב רחוק מסיום

נראה שהמאבק של הכפר אלסרה קרוב אל סיומו, בניצחון יוצא דופן שעשוי להשליך גם על עתידם של כפרים נוספים בנגב. מבחינתו של אלעמור מדובר רק בעוד שלב במאבק רחב וממושך, הכפר שלו ניצל, אבל יש עוד הרבה כפרים שיש להציל מאיומים שונים ומגוונים שמרחפים עליהם בימים אלה.

מה ההחלטה הזאת אומרת לגבי שאר הנגב, אלסרה היא מקרה ייחודי?

"למרות הדמיון בין הכפרים והאיומים עליהם, אנחנו קצת שונים מחלק מן הכפרים. לא עברנו ממקום למקום, אנחנו נמצאים היסטורית במקום הזה, זה מה שהשופטת חיימוביץ' ציינה בפסק הדין האחרון: שהכפר היה קיים לפני קום המדינה, עמד שנים במקום, ללא הפרעה לאף אחד.

"אם תחלוף תקופת הערעור, נראה בהחלטה ניצחון לא רק לאנשי אלסרה אלא לכל תושבי הכפרים הבלי מוכרים, והיא תהווה דוגמא לכפרים האחרים ומקור השראה למאבקם הצודק".

מאבק ערבי-יהודי משותף יכול לתרום למאבק בנגב?

"המאבק המשותף הוא קטליזטור לא נורמלי, בלעדיו אי אפשר לקדם הרבה דברים, פותח הרבה דלתות ומסיר חסמים. אבל הוא לא ביחס פרופורציונלי למדינה ולגודל שלה, המדינה בת 66, הוא נראה בן שנתיים, הוא חלש והוא צריך להתחזק. אני רואה את זה כשליחות, לעבות ולחזק את המאבק הזה כי הוא חיוני ונחוץ להצלחות שלנו.

"יש לי תחושה רעה, לפעמים ממש תסכול, כי נראה שהשכנים שלנו לא מבינים אותנו פה, חלק עדיין מנגנים בחליל אחר לגמרי – תופסים אותנו כפולשים, פרוטקשן, עבריינים, לא חוקיים. רק קמצוץ באמת עומדים איתנו ואני מקווה שזה ישתפר".

איך ייראה העתיד של הנגב?

"אני חושב שהשר הממונה החדש צריך להבין שאי אפשר לטפל בכל הנגב כמקשה אחת. צריך לבדוק כל כפר וכפר לגופו. איפה שאפשר להכיר, צריך להכיר בכפרים הבלתי מוכרים, לפתח אותם. לא לעסוק בהעברות מסיביות ובריכוזים. זה לא פיתרון. גם נושא העיור חלף מזמן. הבדואים לא רוצים עיור, הבדואים רוצים יישובים בעלי אופי חקלאי וכפרי".

איזו עצה היית נותן לכפרים בלתי מוכרים אחרים שנאבקים כיום על קיומם?

"הייתי אומר להם דבר אחד: אין לנו את הפריווילגיה להתייאש. צריך לפעול, להיאבק, להשתמש בכל הכלים החוקיים שעומדים לרשותנו. המאבק המשפטי הוא אחד מהם, הוא לא הכל. צריך ללמוד מהניסיון שלנו, ההתארגנות, המאבק, גיוס התקשורת, הסיורים בכפר והלובי הבינלאומי – את כל אלה אפשר לגייס ויחד נוכל להתקדם גם בכפרים האחרים ולקדם את עניינם. אסור להתייאש".