יש מין אחר: לדבר בפתיחות ובכבוד על אינטרסקס

אם תחפשו היום מידע באינטרנט על אינטרסקס תקבלו לא מעט חומר מגוון. פעם, לפני כשבע שנים, כשנתקלתי לראשונה במונח, ההגדרה היחידה שהיתה זמינה (וגם זה רק אם ממש חיפשת) הייתה מנוסחת פחות או יותר ככה: "תופעה רפואית, תינוק שנולד עם פגם במערכת המין והרביה שלו, המכילה גם חלקים ממערכת נקבית וגם ממערכת זכרית. דרכי טיפול: הרופא יבצע בדיקות לקביעת המין, יבצע ניתוחים להסרת האברים המיותרים וירשום טיפול הורמונלי ארוך טווח".

גם היום קיים סביב הנושא קשר שתיקה, הסתרה ובושה. ילדים רבים, רבים מדי, מנותחים לאחר שמינם נקבע על ידי הצוות הרפואי. מחלקם האמת מוסתרת וחלקם נדרשים לשמור על הסוד מפני בני משפחה וחברים. רבים מגלים את הסוד בגיל מאוחר יותר, כאשר סממנים גופניים או מנטלים שאינם תואמים את מינם מתחילים להופיע.

השינוי שהתרחש בזמינות המידע הפך את הדיון בנושא למורכב יותר – כזה ששואל שאלות, שמסרב לקבל כעובדה מוגמרת את המילה "פגם" או את ההכרח להכריע לטובת מין אחד או שני (בוודאי לא על ידי אדם אחר) בגיל ינקות. שינוי זה הוא תוצאה של עבודה קשה ורגישה של אנשים אינטרסקס ברחבי העולם, שיצאו למאבק על העלאת המודעות ולשינוי הנוהל הרפואי של ניתוח הסרת איברים בתינוקות.

סוזן בסול, אשה מוסלמית מחיפה, היא אחת מאלה שיצאו לשנות את השיח, להושיט יד לאנשים שהחברה והממסד הרפואי דחפו אותם בכוח לתוך ארון חשוך במיוחד, ושעזרו להם לצאת מהארון לאט ובזהירות. בסול עומדת במרכז הסרט החדש והיפיפה "גוף שלישי", שביימה שרון לוזון, שיוקרן מחר (שישי) במסגרת פסטיבל דוקאביב.

צפו בקטע מהסרט "גוף שלישי":

נתקלתי כבר בכמה טקסטים וסרטים על אינטרסקס בחיי. הם תמיד נעים בין מידע מדעי, הרואה באנשים אובייקטים למחקר, לבין חורי הצצה צהובים וחודרניים, שכל מטרתם לספק לצופה בידור וזעזוע. אבל הסרט הזה היה שונה בתכלית. "גוף שלישי" מספר את סיפורם של סוזן בסול, שגילתה שנולדה כאינטרסקס בגיל מבוגר, ושל בחור דתי בשם עופר, שהוריו החליטו לא לנתח אותו ולאפשר לו לבחור (או שלא לבחור) בעצמו. עופר משתף במסע הלבטים והתחושות שלו לאורך שנות חייו תוך שיח פתוח עם עצמו על זהות מורכבת, שלא מחוייבת לכללים מסורתיים, גם לא בחברה דתית.

הסרט נותן כבוד, זמן מחשבה ומצע נקי עבור שתי הדמויות בסרט להביא את עצמן. ללא העמסה בפרטים, ללא צורך לנקוט עמדה ברורה או להביא קול חיצוני ויודע כל. פשוט לספר סיפור קטן-גדול, אישי-ציבורי, עצוב-שמח.

הדרך להכרה ומתן כבוד והגנה לגופם ונפשם של אנשים אינטרסקס עוד ארוכה מאוד, כפי שאפשר לראות בכתבה הזאת, שפורסמה רק שלשום בווינט, המספרת על ניתוח שבוצע להסרת פין מילדה בת שנתיים. הפרופסור המנתח שמצוטט בכתבה מתייחס לילדה כסובלת ממחלה גנטית שיש לרפא, ואף מתייחס בשיוויון נפש לבחירה הנעשית בדרך כלל במקרים כאלה: כריתת האברים הזכריים. הדבר היחיד המסגיר את האבסורד הוא המלים המוגדשות הפותחות את הכתבה: ניתוח שינוי מין בפעוטה.

לסרט קוראים "גוף שלישי" ובמהלך הסרט עולה השאלה האם ישנו מין שלישי, מין שהוא גם וגם או בעצם לא זה ולא זה, והאם החברה בשלה לקבל ולהכיר במין נוסף. שאלה פחות מדוברת בסרט היא שאלת קיומם של שני מגדרים ברורים.

האם כל אישה היא רק אישה וכל גבר הוא גבר? האם המין הביולוגי קובע את המגדר וכולנו נאלצים – אלא במקרים של קושי מובהק – לקבל את ההכרעה הביולוגית הזאת ולפעול בהתאם לה? או שאולי המגדר הוא קשת רחבה של תחושות, מבעים, התנהגויות וחשקים, שבהעדר הכלא החברתי והמחשבתי שיצרנו לעצמנו היינו כולנו מתמקמים ומטיילים עליה בטבעיות? לא רק בקצוות אלא גם ואולי בעיקר, איפשהו באמצע.

הסרט "גוף שלישי" של שרון לוזון יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב בסינמטק תל אביב ביום 15.5 בשעה 12:45, ובהמשך ישודר ב-yes דוקו

> גבר עם לק: שלושה ימים של ג'נדרפאק