newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

באירווזיון נדב גדג' יעזור לעולם לשכוח את הכיבוש

המלים מוזרות, המוזיקה לא מתחברת והסיפור העיקרי הוא תל אביב המגניבה. "נער הזהב" של נדב גדג', שהגיע לגמר האירוויזיון, משרת את האג'נדה של הימין: תראו כמה כיף להומואים בישראל ואל תבקרו אותנו על כליאת הפלסטינים

מאת:

אני לא הראשונה שאומרת את זה, ובטח גם הייתן שמות לב בלי שיגידו, אבל "נער הזהב", השיר שמייצג את ישראל בגמר האירוויזיון השנה, הוא שיר מוזר.

ברגע הראשון השיר עושה רושם של בלדה קורעת לב על אהבה נכזבת. אבל כעבור כמה שניות העצב נעלם, נדב גדג' הופך לנער הזהב ולמלך הכיף, והשיר מתגלה כלהיט מועדונים מקפיץ עם תוכן פרסומי בוטה.

אין שום קשר מוזיקלי, תמתי או רעיוני שיחבר בצורה משכנעת את חלקי השיר. אבל, בעולמנו הפוסט-מודרני, אומרים שהמדיום הוא המסר.

ואכן, המדיום של התלישות מחביא מסר של שכחה והכחשה. נער הזהב רוצה כביכול לשכוח את מי ששברה את לבו, אבל ישראל רוצה שאירופה תשכח דברים אחרים.

זה מספר שנים שבקדמת הבמה של ההסברה הישראלית בעולם ניצבת אסטרטגיה מתוחכמת ונבזית שנקראת "פינקוושינג", או "הוורדת" פשעי הכיבוש בעזרת הבלטה מוגזמת של הזכויות שניתנות להומואים (ולעתים רחוקות גם ללסביות וטרנסג'נדרס) בישראל. זאת בתקווה שאם העולם רק יתרכז מספיק בכמה שישראל היא לכאורה מדינה ליברלית ופתוחה הוא עשוי לסלוח על הפרטים הקטנים, כמו העובדה שישראל היא גם מדינה שמדכאת ורומסת עם שלם כבר 67 שנים, כולאת שני מיליון בני אדם בכלא הגדול בעולם ומצפצפת על החוק הבינלאומי כאילו היה הצעת הגשה בלבד.

הימין הישראלי, בחיפושו אחר דרכים חדשות לתרץ לעולם את הפשעים ואת סרבנות השלום המתמשכת שלו, מצא את שועי הקהילה ההומואית, שמתפנקים כיום על שלל תמיכות וכיבודים בתמורה להשתתפותם במאמץ ההסברתי. לא השילוב הכי צפוי בעולם, נכון, אבל זמנים קשים מייצרים לפעמים בריתות מפתיעות.

נהרות של דיו וביקורת נוקבת כבר נכתבו על תעשיית הפינקוושינג, ואני לא אלאה את אתכן בעוד מאלה, אבל תובנה אחת היא כן משמעותית: בשנים האחרונות אסטרטגיית ההסברה של הפינקוושינג עברה בהדרגה מקמפיין שלילי ואיסלאמופובי, שהדגיש עד כמה הערבים הרעים הם הומופובים, לקמפיין חיובי שמתמקד בתיירות גאה, ומשווק לעולם את תל אביב כגן העדן ההומואי הראשון.

בחזרה לאירוויזיון, שכולנו מכירות ואהבות כיום חגה הצבעוני של הקהילה הלהט"בית בארץ ובעולם. אחרי שסקרנו מעט את התפתחות תעשיית הפינקוושינג (ואל תטעו, זו תעשייה לכל דבר), קל לשים לב לדמיון הרעיוני בין נער הזהב לבין המסרים ההסברתיים של הפינקוושינג. בחזית הבמה ניצבים גברבריה הלוהטים של תל אביב, שחומים וחטובים, שבתנועות ריקוד שלהם מפתים אתכם לשכוח לרגע מהדאגות שלכם ולבוא לראות את סצנת המסיבות המטורפת של תל אביב.

בזמן שהעולם כולו צופה בכעס בשביתת הרעב המחודשת של חאדר עדנאן ובחידוש מאסרו של שיאן שובתי הרעב סאמר אל-עיסאווי, במעצרה השערורייתי של חברת הפרלמנט הפלסטינית חאלדה ג'ראר, בתמונות הבלתי נתפסות מפריסת השטיח האדום בין עיי החורבות שהיו פעם שכונת שג'עיה, ובהשלמת 67 שנים של אסון מתמשך מאז 1948 ו-48 שנים של הידרדרות מתמדת מאז 1967 – ההסברה הישראלית נוטשת את סיפורי הבדים על לוחמי החמאס שמתחבאים מאחורי ילדים ועל שלל ההזדמנויות שהיו לפלסטינים להסכים לשלום.

עכשיו הם פשוט מקווים שהעולם ישכח מפלסטין – זאת שבכל יום מחדש שוברת את הלב של כל מי שעוד יש לה לב – ותבואו לרקוד.

> תחקיר: בסינמה סיטי ירושלים דרשו נהגים יהודים במקום הערבים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf