איך זה מרגיש כשחיילים באים לתמונה קבוצתית על הגג שלך
סרטון קצר שמראה עשרות חיילים מטפסים על גג של משפחה מספר בקצרה חלק חשוב מהסיפור של הכיבוש כולו
37 חיילים הצלחתי לספור. לפחות 37. עולים אחד אחרי השני, כולם עם אפוד ונשק, ומטפסים בשעת צהריים על גג בית משפחת אבו-חיה בחלק של חברון שנמצא בשליטה ישירה של ישראל.
למה? לא ברור. הם לא מדברים עם בני המשפחה. או לא מסבירים, ליתר דיוק. רק זורקים "תסגור את הדלת", ו"תכבה את המצלמה". זאת בעת שחלק מהחיילים עצמם, עם חיוך על הפנים, נהנים לצלם את המשפחה מגבוה, על המדרגות המובילות לגג.
הם מתעלמים משאלות בעל הבית, מוחמד אבו-חיה, המצלם, שמנסה להבין מה קרה שפתאום עשרות חיילים מטפסים לו על הגג.
הם מגיעים למעלה, מתאספים, ואז: מסתדרים לתמונה קבוצתית עם נוף יפה של חברון שנפרס מאחוריהם. "תעלו לאינסטגרם", אומר אחד בסוף הסרטון הקצר הזה. לאחר מכן השתהו עוד כשעה בראש הגג, והלכו – כך לפי כיתוב הסרטון בערוץ היו-טיוב של "בצלם".
יש דברים נוראים בעולם מהפעולה הזאת. כלומר, יש המון דברים נוראים בעולם יותר מהפעולה הזאת. רק בהקשר הסכסוך, למשל, אפשר לדבר על אלפי ההרוגים במלחמות השנים האחרונות, או על חטיפות ורציחות ארבעת הנערים, או על אלימות ברחובות ירושלים, או על חמאס שהוציאו להורג אנשים להורג ללא משפט בחשד לשיתוף פעולה בזמן המלחמה בעזה, או אפילו סיפור אחר של אותה משפחת אבו-חיה אשר בחברון, כשחיילים איימו לעצור את הילד בן ה-14, מאהר, כשהם מודים שהוא בכלל לא עשה כלום, ואומרים שיעצרו אותו בעתיד גם אם לא יפשע בכלל.
ועדיין, יש משהו בסתמיות, ביום-יומיות של הסרטון הזה, שלוכד חלק מהותי מהסיפור של הכיבוש, של המשטר הצבאי שמליוני פלסטינים בשטחים סובלים ממנו. משהו באדנות הזאת, העיוורת, של חיילים שבלי שום סיבה נראית לעין, בלי צו, בלי להסביר מה הם עושים, פשוט עולים לגג של משפחה, חמושים מכף רגל עד ראש, ואז מביימים את עצמם בתמונה קבוצתית, מחייכים ומאושרים. ואז הולכים.
סרקתי את המבטים שלהם כשהם עולים במדרגות. כשהם מצטלמים ביחד. לא נראה היה שמישהו מהם חש אפילו אי-נוחות מהסיטואציה. לא נראה שעולה על דעתם שאולי, רק אולי, גג של משפחה, בית פרטי, הוא שטח שאמור להיות סגור בפניהם אם אין להם סיבה ואישור מיוחדים להיות שם.
הם לא חושבים בכלל, כנראה, איך זה מרגיש להיות אב למשפחה, אם למשפחה, ילד בן 14, ילדה בת שלוש, ולראות כארבעים חיילים שעולים במדרגות הבית שלך ונוהגים בגגך שלך כבשלהם. חיילים של מדינה זרה, בני עם אחר, חמושים, מאיימים, שנמצאים שם כדי לאכוף משטר שאוסר עליך ללכת ברחובות שלמים כי בני העם הנבחר רוצים אותם לעצמם, שמאפשרים לבני העם שלהם לזרוק עליך אבנים ולא מתערבים, שמקיימים בגופם וברוביהם ובשפתם הזרה מציאות שבה יש שתי מערכות חוק שונות לאנשים שונים באותו מקום.
לא, כל זה לא עובר להם בראש, כנראה. וזה בדיוק אחד מהדברים שהם דווקא כן הכי נוראים בסיפור של הכיבוש. העיוורון.
הפוסט פורסם גם באנגית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
