newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הכי רחוק מרוניס: למה לא שמעתם על המתאבד מלשכת התעסוקה באשקלון

בשבוע שבו התאבד מנהל לשכת אוכלוסין, קפץ אדם אל מותו ממגדל משרדי הממשלה באשקלון. משפחתו מאשימה את לשכת התעסוקה בהתנכלות ורשלנות. בשירות התעסוקה מכחישים שדיבר עם פקידי המשרד. העובדים בלשכה, שמטפלים באלפי מובטלים, בטראומה. דיווח מהשטח

מאת:

"דרמה בבניין קרית הממשלה: גבר כבן 50 התאבד היום בקפיצה מחלון בבניין, ככל הנראה לאחר שהגיע לבירור בלשכת התעסוקה".

כך, ביובש, דווח בצהרי יום רביעי האחרון דבר מותו של אדם. שניים-שלושה ציוצים בטוויטר, שורה בחדשות בגל"צ, דיווח קצר באתר מקומי עם כמה תמונות מזירת הארוע, וזהו. מין הד קלוש, כזה שנועד להשכח רגע אחרי שנשמע או נקרא. לי זה הקפיא את הדם. המחשבה על עוד קורבן לייאוש הכלכלי ולעוני, עוד אדם שמת שקוף, לא יצאה לי מהראש.

אשקלון, יום שני השבוע, שעת צהריים. לשכת התעסוקה כבר סגורה. מבקשי העבודה וחותמי האבטלה התפזרו לבתיהם. גם הפקידים סיימו את היום. טלפון שלי לדוברת לשכת התעסוקה בבקשה לראיין את מנהלת הלשכה נענה בסירוב תקיף. "התשובה היא לא. אני יכולה להעביר אליך במייל את התגובה הרשמית שהוצאנו למי שפנה אלינו".

בתגובה נכתב שבניגוד לטענת המשפחה, שאומרת שהמנוח התבשר על שלילת הקצבה שלו ולאחר מכן התאבד, למעשה כלל לא הגיע תורו וקצבתו לא נשללה. עדים שהיו במקום סיפרו למשפחה שדווקא כן היה סירוב ועימות עם פקידי הלשכה.

אני מנסה לשאול בעסקים בסביבה מה יודעים על מה שהתרחש כאן אך לפני מספר ימים. מנסה למצוא קצה חוט שיוביל אותי למשפחה. שיוביל למישהו שיוכל לספר משהו על מה שקרה. "הבנאדם קפץ לחצר פנימית, לא ראינו כלום. אם לא היו צופרים כאן האמבולנסים לא היינו יודעים בכלל שמשהו קרה", אומר לי אחד העובדים בחנות חיות קרובה, שלא יודע פרטים נוספים על הקופץ. חברה אשקלונית במקור, ממנה ביקשתי עזרה, מבררת עם הוריה וחוזרת אלי: "אתה קולט שההורים שלי לא שמעו על זה אפילו? ומשרדי הממשלה זה ליד הבית שלהם. והם עוברים גם על המקומונים בשישי, איזו הזייה".

> למה באר שבע לא מצטרפת למחאת ערי הדרום נגד האבטלה?

זירת ההתאבדות, משרדי הממשלה, אשקלון (צילום באדיבות אתר "אשקלונים")

זירת ההתאבדות, משרדי הממשלה, אשקלון (צילום באדיבות אתר "אשקלונים")

 בלשכת התעסוקה בבגדי אבל

בעיריה הסכימו למסור לי את שמו. כשאני מתקרב לשכונת שקמים, שכונת שיכוני רכבת מתקלפים, אני מוצא מודעות אבל עם שמו של המנוח, שמזמינות לסעודת מצווה של סיום השבעה למחרת. מהמודעות אני לומד שהיו לו אשה, ילדים ואחים. עכשיו כבר קל למצוא את סוכת האבלים.

אין הרבה מנחמים בשעת אחר הצהרים בה אני מגיע, אבל המועקה כבדה. שניים מארבעת בניו של יוסף (שמו המלא שמור אצלנו, לבקשת המשפחה) יושבים על מזרן בפתח הסוכה ומשוחחים בשקט עם חברים. האח שמעון והאשה לשעבר תמר יושבים בפנים עם מספר שכנים. מופתעים קצת מהביקור.

"חייבים לתקן את המדינה הזאת משהו פה התקלקל", אומר לי אחד הבנים, בן 17. "איך אפשר שיקרה דבר כזה", שואלת אחת השכנות. "אבא הלך ללשכת עבודה וקפץ מהחלון. הוא השאיר ארבעה ילדים, שלושה מהם מתחת לגיל 18, ואת אשתו לשעבר, האמא שלהם. ממה הם יחיו עכשיו, מי יכול לעזור להם?"

האח שמעון מרים את ראשו מסידור התפילה בו הוא שקוע. "תראה מה עשו לאח שלי", הוא מקונן. "בנאדם בן 52, שחי מהבטחת הכנסה של 1700 שקל בחודש, וגם את זה לקחו ממנו. בגיל שלנו מתייצבים בלשכה פעם בחודש לחתימה במכשיר האוטומטי וחוזרים הביתה".

"אח שלי הוא בן אדם שסבל מבעיות. בעבר היה נרקומן והשתקם. סובל מכאבי גב. הוא לא יכול לעבוד. הוא חי בקושי מהקיצבה העלובה הזאת. מאז שהתגרש אנחנו חיים שנינו יחד בדירה קטנה שהורישה לנו אמא, כאן כמה בניינים ליד. לא קל לחיות ככה. גם אני חותם בלשכה.

"שבועיים קודם יוסף הגיע לחתום כמו שהוא עושה כל חודש, אבל אז טלפנו אליו שוב מהלשכה והזמינו אותו להתייצב שם. עזרתי לו להכין את האישורים שהוא צריך, הלכנו לרופא, עשה צילום, סידר את המסמכים כדי להראות להם שיש לו בעיות בגב. הוא הלך בבוקר ללשכה ואני הלכתי לעשות קניות.

"יוסף בנאדם רגוע,  איש טוב, נעים הליכות. בצהרים דופקים אצלי בדלת שני שוטרים ואומרים לי אתה אח של יוסף? מצטערים אבל אחיך לא בין החיים. חשבתי שאני מת באותו רגע. מי לא בין החיים? אני מחכה לו שיחזור מהלשכה".

אתם יודעים מה קרה שם?

"הוא הגיע כי הייתה להם פתאם איזו עבודה. אבל זה לא באמת, כי הבנאדם סובל מבעיות בריאות. הוא נכנס שם לאחת הפקידות והיא רשמה לו סירוב. כלומר: שלוקחים לו את הבטחת ההכנסה. הוא נשאר בלי כלום. ממה שאמרו לנו אנשים שם היה לו ויכוח איתה, הוא אמר לה 'ממה אני אחיה אם את לוקחת לי את האוכל? אני מתאבד אם זה קורה'.

"אנשים שהיו שם באו אלינו אחרי זה, סיפרו לנו שהוא יצא נסער מהחדר, היו שם צעקות במסדרון. באו מאבטחים ואנשים אמרו להם שהבנאדם מאיים לגמור את עצמו. וכלום, אף אחד לא מתייחס. למה לא עשו כלום? למה לא הוציאו אותו מהבניין? מספיק שאתה מרים את הקול שם והם לוחצים על איזה כפתור ועשרים מאבטחים מגיעים אליך, אבל כשמישהו מאיים בהתאבדות? שום דבר.

"אנחנו לא נשתוק על מה שקרה כאן. גם על איך שמתייחסים לאנשים במצב שלנו וגם על מחדל האבטחה. ביום רביעי אנחנו קמים מהשבעה ומבית הקברות, עם הבגדים של האבל, אנחנו מתכוונים להתייצב כל המשפחה בלשכת התעסוקה שיראו אותנו. לדרוש מהם תשובות".

> בין הטילים במחלקות לא ממוגנות: המלחמה בבית החולים ברזילי

כאן התאבד יוסף. מגדל משרדי הממשלה, אשקלון (אבי בלכרמן)

כאן התאבד יוסף. מגדל משרדי הממשלה, אשקלון (אבי בלכרמן)

חופש הביזוי

סיפורים ממין זה אינם זרים לרב עידית לב, מנהלת תחום צדק חברתי בארגון "רבנים לזכויות אדם". "אנחנו רואים לא מעט דילמות של מקבלי הבטחת הכנסה, שצריכים לבחור בין לא לקבל שום הכנסה לחודשיים לבין להסכים לעבודה שיש עמה סכנה בריאותית או קושי גדול אחר. נכון שאפשר לערער, אבל זה הליך ארוך ואי אפשר לדעת מה תהיה ההחלטה בסופו. המדינה מעמידה אנשים בפני בחירה בלתי אפשרית: בריאות או אוכל".

בחזרה באשקלון מספרת תמר, הגרושה, שבמשטרה הראו לה את סרטון האבטחה מהלשכה. "זה סרטון בלי קול אבל רואים את שפת הגוף של יוסף, איך הוא נסער שם. הוא מתקרב לחלון ואנשים עוצרים אותו ולוקחים אותו משם, ושוב הוא מתקרב ואנשים הולכים למאבטחים ומדברים איתם, ובסוף הוא רץ לחלון ועם הכתף פורץ אותו וקופץ".

היה איזה גורם עירוני או רשמי שיצר איתכם קשר?

"אמרו לנו שאולי ראש העיר יבוא לנחם ולדבר איתנו אבל אף אחד מהעיריה לא בא או התעניין".

התקשרתי לאחד מהעובדים בלשכת התעסוקה המקומית, שסיפר לי עד כמה המקרה השפיע גם עליהם. "מה שקרה כאן ביום רביעי הוא טראומה גם עבורנו. אנחנו מתמודדים פה עם מציאות מאוד קשה שהמלחמה בקיץ רק החריפה. באשקלון לבדה יש עכשיו כמעט ששת אלפים דורשי עבודה. רבים מהם בעלי משפחות. כל אחד מהם מגיע עם המטען שלו, ואם אתה נוגע לו במקום שרגיש אצלו זה מתפוצץ.

"העובדים פה עושים עבודת קודש. מנסים להיות אנושיים, להבין את האנשים. ולא חלילה מתנשאים עליהם. אבל  יש בעיה במדינה. יש בעיה קשה. בקיץ כולם חיבקו את הדרום אבל מההבטחות האלה לא נשאר הרבה.

"יש כאן כשל של מערכת שלמה. אתן לך דוגמה. בביטוח הלאומי מחייבים אנשים בני שישים עד גיל 67 להתייצב אצלנו בלשכה פעם בחודש כדי לקבל את הקצבה שלהם, ואתה יודע שאף אחד לא יקבל אותם לעולם לעבודה, ושאין ולא יהיה לך מה להציע להם. ואין לך מה לעשות. בסוף הכל מתנקז אלינו, לשירות התעסוקה. אף אחד חוץ מאיתנו לא מתמודד עם הנושא הזה. ועם כל הכבוד לנו אנחנו לא יכולים להיות גם העובד הסוציאלי וגם פסיכולוג וגם פקיד מתאם וגם מי שמוצא עבודה, כשכל היתר הרימו ידיים".

> נישואי בוסר: כמה קטינות ערביות נישאות בניגוד לחוק, ולמה?

שיכוני רכבת מתקלפים ואנשים קשיי יום. שכונת שקמים באשקלון. צילום: אבי בלכרמן

שיכוני רכבת מתקלפים ואנשים קשיי יום. שכונת שקמים באשקלון. צילום: אבי בלכרמן

בדרך הביתה אני חושב על כמה המקרה הזה עבר בשקט. כמעט אף אחד לא שמע עליו, הרשויות כולן מתנערות, כאילו זה לא קשור אליהן. הסיפור מקוטלג כטרגדיה אישית של איש עם בעיות, משהו שעדיף להשתיק מהר ולדפדף הלאה.

רק מספר ימים קודם לכן שלח יד בנפשו פקיד בכיר במרשם האוכלוסין בעקבות "שיימינג" אינטרנטי שעבר. ההד הציבורי היה עצום. כולם דיברו על מילים שהורגות ועל הצורך להסיק מסקנות. הממשלה התגייסה לשינויי חקיקה נדרשים ולהגבלת חופש הביטוי, "שאיננו חופש הביזוי". רק חופש הביזוי של אזרחים עניים, החופש לחיות שקוף ולמות שקוף מעוני ומייאוש, לא נפגע. שום ישיבת ממשלה לא תתכנס לדון בו.

תגובות

משירות התעסוקה נמסר: "אנחנו מביעים צער על האירוע הטרגי, שבו דורש עבודה, בעודו מחכה בתור לפגישה עם מתאם השמה, פרץ ושבר בגופו חלון חילוץ וקפץ אל מותו. הנושא נמצא בחקירת משטרה. אנו מבקשים להדגיש כי הבחור אשר התאבד התייצב בלשכה מספר שנים, ולא קיבל סירוב".

מעיריית אשקלון נמסר: "מבדיקה שערכנו אצלנו האיש אינו מוכר לאגף הרווחה ולפיכך גם איננו סבורים שיש לנו על מה להגיב".

ממשטרת מרחב לכיש נמסר כי "מטבע הדברים איננו מוסרים מידע אודות חקירות מתנהלות ובבוודאי חומרי חקירה. נציין כי משטרת אשקלון פתחה בחקירת המקרה וזו עדיין מתנהלת".

> פסיקה חדשה של בג"ץ: כמעט בלתי אפשרי שבדואי יוכיח בעלות על קרקע

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf