newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מי מרחם על הילדים שיצאו לחופש הגדול?

כל השנה נתונים הילדים לשליטה מוחלטת של מערכת החינוך, ואז הם נזרקים לחופש מוחלט. אפילו מבוגרים חוששים לשהות לבד עם עצמם יותר מדי ללא פעילות, אז למה אנחנו דורשים זאת מהילדים?

מאת:

החלוקה בין לימודים לבין חופשה היא מלאכותית. למידה מתקיימת כל יום, כל היום, וחופש מהווה זכות יסוד, שראוי לאפשר ולטפח תמיד. מערכת החינוך מתאפיינת בשליטה אגרסיבית במרחב, בזמן ובפעילות של הילדים, מבלי שיש להם הזדמנות ללמוד כיצד לשלוט בדברים בעצמם. ואז, ללא שום הכנה, זורקים אותם לחופש מוחלט, שמעטים מהם מסוגלים להתמודד איתו.

שני המצבים הקיצוניים הם שגויים – השליטה המוחלטת והחופשה המוחלטת. הדרך הנכונה היא זאת שמאזנת ומטשטשת את ההבדלים ביניהם.

ההפסקה היא בשביל המורים

דעה רווחת היא שחופשת הקיץ (החופש הגדול) היא חופש לילדים, ואתגר קשה להוריהם. אבל אם מסתכלים דרך עיני הילדים, מתברר שהחופש הוא מעמסה קשה, דווקא להם. מבט כזה, מגובה העיניים של הילדים, נחשף בסרט דוקומנטרי מקסים של קלייר סימון שנקרא Récréation. התרגום הישיר של שם הסרט הוא פנאי או נופש, אבל כאן הכוונה היא להפסקה בין השיעורים בבית הספר. הסרט הוא תיעוד ערוך של התרחשויות בהפסקות, כפי שקלטו מצלמות שהוצבו בחצר בית ספר יסודי (כיתות גן-ב') בפריז.

כך כתבה סימון אודות סרטה: "יש סוג של ארצות, קטנות מאוד. הארצות האלה מתקיימות פעמיים או שלוש ביום. התושבים הם קטנים בגודל. אם יש להם חוקים, הם לא מפסיקים לחקור אותם, ואף להלחם באלימות על הגדרתם. לארצות האלה קוראים 'חצר בית הספר', ותושביהן הם 'תלמידים'. כאשר התלמידים יוצאים לחצר בית הספר הם מגלים את חוויית 'שעבוד האדם או כוחן של רגשות' [חיבור מאת ברוך שפינוזה]. לזה קוראים הפסקה (recreation)".

הסרט הופך את המשמעות של המונחים שיעור והפסקה, כפי שאנחנו נוהגים לחשוב עליהם. במהלך שיעור הילדים נינוחים ושקטים. לכל אחד מהם יש מקום מוגדר משלו (כסא ושולחן), יש חוקים ברורים מה מותר ומה אסור, ובעיקר – יש מורה שאומרת מה לעשות ושומרת על החוקים, ובכך יוצרת מרחב מוגן לכל ילדה וילד.

בהפסקה, לעומת זאת, אין חוקים – או לפחות אין שמירה קפדנית עליהם באמצעות המורות. הילד צריך להחליט מה לעשות. לשם כך הוא צריך להלחם על המקום שלו: על ישיבה בצד בשקט או על שימוש באחד ממתקני המשחק שבחצר. הוא צריך גם להגדיר את מקומו החברתי: לאיזה קבוצה הוא שייך. הוא צריך לדכא את האחרים סביבו ולהכריח אותם לפעול איתו, או להיות מדוכא על ידי האחרים ולעשות את מה שהם דורשים. אין רגע של שקט, שבו באמת ניתן לנוח. מנקודת מבטם של הילדים, הצלצול הגואל הוא דווקא זה שמכריז על כניסה מחדש לכיתות. רואים זאת יפה על פניהם של הילדים.

בקישור כאן תוכלו לראות קטע קצר שבו הבנים משחקים בשולטים ונשלטים, כשאחד מהם מוכרז פושע ומוכנס בכוח לכלא. בקטע להלן מיוטיוב תוכלו לראות את הבנות מתעמרות באחת מהן, שמרוב פחד ואובדן שליטה משתינה בחצאיתה.

גם להתבטל צריך לדעת

הפסקה היא זמן קצר, 20 דקות לערך. כשאני מכפיל את זה לחודשיים תמימים – אני מרחם על הילדים. אנחנו חוטאים לילדים שלנו פעמיים:

תחילה בכך שהלמידה, במרבית בתי הספר, מתקיימת תחת שליטה ופיקוח הדוקים. הילדים מחולקים לקבוצות אחידות. המרחב מחולק לחדרים ומסדרונות, לטורים ולשורות. הזמן מחולק לשיעורים והפסקות קצובים מראש. התכנים הנלמדים קבועים מראש, וכך גם ההישגים שאליהם הילדים אמורים להגיע. יש חובה לשבת, ובשקט. יש חובת נוכחות וחובת השתתפות, חובה להביא מחברות וספרים וחובה להכין שיעורים. יש מבחנים, מדידות וציונים. בתוך המערכת הסגורה הזאת, אין לילדים אפשרות להתנסות בשליטה שלהם על הזמן, המרחב, התוכן והפעילות. כמעט ואין.

ואז אנחנו זורקים אותם להפסקה או לחופשה, מקיצונות אחת לאחרת. אין זמן, אין מרחב, אין תוכן ואין פעילות. אני אישית מעריך מאוד בטלה, אבל צריך לדעת להתבטל. אחרי הכל, גם רבים מהמבוגרים מפחדים מזמן ממושך של שהות עם עצמם, ללא שום פעילות חיצונית. אז כיצד ניתן לדרוש זאת מהילדים?

התשובה היא כמובן באיזון. בטשטוש ההפרדה המלאכותית שבין למידה לבין החיים עצמם. למשל, שמסגרות הלימוד בבית ספר יהיו גמישות יותר ויכללו בחירה בין קבוצות לימוד העוסקות בנושאים שונים, למידה עצמאית בצוותים, יחידות פעילות שנמשכות ככל שיש עניין ולא לפי יחידות קבועות של 45 דקות, חופש לנוע וחופש לדבר. ובמקביל, שחופשת הקיץ תכלול פעילות מתווה כלשהי. למשל, שפעם בשבוע הילדים יגיעו לבית ספר ויקבלו משימה לימודית לשבוע הקרוב.

> ועדת הקליטה הגיעה לפגוש עולים אתיופים, אבל העולים נותרו בחוץ

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf