newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מאבק דוברי הרוסית אינו על איפה להיקבר, אלא על איך לחיות

ההחלטה לקבור את חללי הצבא דוברי הרוסית מעבר לגדר אכן מקוממת, אבל אם המאבק שלנו יוגבל רק לכך, נקבל עלינו בזאת גם את השכול, את המשמעויות החברתיות והמגדריות של חיים באווירת מלחמה, ואת מותם הלא פרופורציונאלי של אזרחים ואזרחיות מהצד הפלסטיני

מאת:

כותבת אורחת: מאשה אברבוך

ועדת השרים לענייני חקיקה או איך שלא קוראים להם החליטה שהממשלה לא הולכת לתמוך בהצעת החוק לקבור חיילים שיהדותם מוטלת בספק לצד חיילים יהודים, שלא היו תחת "כוכבית גיור" מעודם.

משהו בסגנון קרה השבוע ביום ראשון. אל תתפסו אותי במילה. אני אולי סטודנטית לתואר שני בפוליטיקה וממשל, אבל עוד לא הבנתי עד הסוף את כל מנגנוני החקיקה, צינורות האישורים וההבאות למליאה.

חרף כל זאת אני כותבת בגלל סטטוס שראיתי בעמוד של "דור 1.5", כי אני מרגישה שהשיח שהחל סביב הנושא לוקח בקלות רבה מדי את עובדת מותם של מי שמדברים על היכן לקבור אותם ולצד מי. אני חוששת שמא הדבר יתפתח לדיון שלוקח כמובן מאליו את מצב המלחמה בו אנחנו חיים ואת עובדת מותם של צעירים וצעירות בהקשר הישראלי כנורמלית. מעבר לכך, אני רוצה להציע שהגדרת היהדות של מדינת ישראל לא רק מפרידה בין "חברים לנשק" במותם, אלא היא שהורגת אותם.

מובן שהעובדה שחיילים שמתים בעת שירותם הצבאי, למרות שהם משרתים בצה"ל כמו שאר האזרחים והאזרחיות שחוק גיוס חובה חל עליהם, ונקברים בנפרד כאילו היו מספיק "יהודים" כדי להתגייס אבל לא מספיק כדי להיקבר באותו מקום, היא בגדר סדין אדום שמתנפנף בפניו של ציבור דוברי ודוברות הרוסית בארץ.

הדבר הזה קורה בגלל העובדה שלמדינת ישראל יש לפחות שתי הגדרות ליהדות למיטב ידיעתי: האחת אזרחית ומיובאת הישר מחוקי נירנברג, לפיה צאצאים לסב או סבתא יהודים הם בגדר "יהודים" מספיק כדי לזכות באזרחות ישראלית, והשניה הלכתית, לפיה יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה. לפי ההגדרה השנייה פועלים הגופים בארץ שלהם יש מונופול על ענייני קבורה ונישואים. בפער שבין ההגדרה ה"אזרחית" ליהדות לבין ההגדרה ההלכתית שלה נופלים אזרחים שתואמים את ההגדרה הראשונה ולא את השנייה.

> הממשלה שולחת את החללים דוברי הרוסית להקבר מחוץ לגדר

בית הקברות הצבאי בהר הרצל. (צילום: דובר צה"ל)

בית הקברות הצבאי בהר הרצל. (צילום: דובר צה"ל)

מדברת עברית? קוראים לך מריה?

בעוד שההגדרה הנירנברגית של היהדות מבטיחה לישראל יבוא נרחב של נשק דמוגרפי איכותי יחסית לגבולותיה, ההגדרה הדתית של היהדות מזכירה לנשק הדמוגרפי הזה שהוא לא שייך מדי, אבל שהוא יכול להשתייך ולבטל את האפליה הממוסדת נגדו. כלומר, יש מחד תופעה של יבוא של מי שיכולים להשתלב, ומנגד הצבת תנאים להשתלבותם כמו ברית מילה, תרחיש קבורה "מעבר לגדר", אי היכולת להינשא ושאר מופעים של הפעלת אלימות ממוסדת עד לבחירה מרצון בתהליך גיור.

כל זה עצוב, וחלקים נרחבים מציבור דוברי ודוברות הרוסית בארץ חשים את הפער הבלתי נסבל הזה בחייהם שוב ושוב בשלל הזדמנויות, אבל הסנטימנט הזה מאיים לצאת מכלל שליטה בנושא קבורתם של חיילים וחיילות שיהדותם מוטלת בספק. למה?

כי בתור אזרחים בישראל, ועל אחת כמה וכמה בתור מי שזוכרים את השנים בהן הוגדרנו כ"עולים חדשים", השקר לגבי העובדה ששירות צבאי מבטיח זכויות אזרחיות פומפם לנו הישר לתוך המוח. בפועל, כולנו הרי יודעות שאחוז ניכר ממי שמשרתים בחיילות בשר התותחים בימינו באים מציבורים פריפריאליים כלכלית, חברתית ותרבותית בישראל – ואיך זה בדיוק שיפר את מעמדם? מה הטעם לצעוק "שירתי בצה"ל ונתתי X שנים למדינה" אם אין מי שמקשיב?

בכל זאת, רטוריקה רפובליקנית שמשתמשת בעובדת הקרבה אישית למען תועלת כללית נראית כמו כלי מובן מאליו לשעוט איתו אל הסדין האדום ששלפה ממשלת ישראל ביום ראשון. במיוחד מדובר על הקשר מיליטריסטי, מאחר וישראל היא מדינת צבא. אז אני רואה את בני הציבור שלי ישר מוציאים את תעודות המילואים ושועטים, נושפות ונושפים את כל הזעם על האפליה הממוסדת שהיא מנת חלקנו כמו גם על היחס היומיומי, האלימות הסימבולית, אם תרצו.

רק לפני כמה שבועות כשבאתי לבקר בביתו של החבר, שאלה אותו אימו שניה לאחר הציג אותנו זו לזו: "היא מדברת עברית?", ויצאה בדרמטיות מהחדר. בשבוע שעבר שאל אותי אחיו אם בעצם קוראים לי "מריה" ומה המשמעות של זה. חוץ מזה, גדלתי באווירה בה שורפים כמה פעמים בשנה את החנות שבה המשפחה שלי הייתה קונה אוכל, ועוד לא הזכרתי את העובדה שלא יכולתי לענוד שרשרת של סמל החיים בתור נערה שחובבת אסתטיקה גותית בחטיבת הביניים, כי אותי, בניגוד לחובבות אסתטיקה גותית ילידות ישראל, היו מלוות צעקות של "נוצרייה" באשר הלכתי, ולא חסרות עוד דוגמאות כואבות יותר כמו גם טיפשיות פחות.

> חיים יבין, אני לא מתנצל שאני מדבר רוסית ברחוב

"הברית של דוד יאשה", זויה צ'רקסקי

"הברית של דוד יאשה", זויה צ'רקסקי

שקר השוויון

המנהג הזה של קבורת חיילים הוא ללא שום ספק בלתי נסבל. עם זאת, באופן אישי, אני לא רואה בו סיבה למחאה. לא כל סממן של אי שוויון הוא סיבה ליציאה למאבק. לפעמים צריך לאסוף כמה סממני אי שוויון ולאגד אותם יחד על מנת ליצור תביעה רחבה ומכילה לשינוי ייסודי. לכן, אני כותבת כדי להציע לציבור דוברי ודוברות הרוסית להביא בחשבון שהאפליה נגדנו על רקע יהדותנו המוטלת בספק או הלא קיימת בפועל לפי ההלכה היא רק פועל יוצא של חשיבות היהדות במדינת ישראל.

מאבק רחב יותר יהיה אולי לבטל את הפער בין ההגדרה האזרחית ליהדות לבין זו ההלכתית. עם זאת, ישנה סיבה ברורה שיש למדינה הזאת לפחות שתי הגדרות ליהדות שמתקיימות במקביל, על הצער והכאב שקיומן גורם לאזרחים ולאזרחיות רבים בחברה היהודית בישראל, או מציע דווקא "פתרון" כמו במקרה של בני הפלאשמורה. אני חושדת שמדובר בעובדה שאחד הצידוקים למיקומה של מדינת ישראל דווקא במזרח התיכון במתכונתה הנוכחית, כמצויה בסכסוך דמים עם שאר המרחב, הוא כמובן הצידוק הדתי.

לכן ל"יהדות" לעולם לא תוכל להיות פונקציה תרבותית או אזרחית בלבד. לא כל עוד הסכסוך נמשך.

למעשה, אני חשה שהגדרת היהדות של מדינת ישראל איננה אישית נגד דוברי ודוברות הרוסית, גם אם אנחנו סובלים ממנה באופן אישי. הגדרת היהדות של מדינת ישראל מבדילה קודם כל ובצורה גסה בין יהודים ללא יהודים מבחינת הסנטימנט של השתייכות לקולקטיב ומכריזה על מי שאינם יהודים ואינם מזדהים עם המטרות הציוניות כאויבים בהם יש להילחם.

הסיבה שאני קוראת לציבור דוברי ודוברות הרוסית בארץ לא לבחור באופן מיידי ברטוריקה המסורתית-מיליטריסטית של מאבקים בציבור היהודי בישראל היא שיכול להיות לנו טוב יותר אם נשנה את התנאים פה מהייסוד: לא רק שמאבק בצביון הדתי של תפיסת היהדות בישראל נידון לכישלון מראש (אפילו תחבורה ציבורית לא תהיה פה, אז ביטול המונופול של הרבנות על נישואים וקבורה?), אלא שדרישת שוויון בהסתמך על חוק גיוס חובה והסכמה למדיניות הבהמית של ישראל כלפי העם הפלסטיני, שיתוף פעולה עם גירוש ואפליה – לא רק שאינם מוסריים באופן כולל אלא שהם פוגעים בנו ישירות. כמו למשל במקרה של אי הכרה של מדינת ישראל בתארים רפואיים ממזרח אירופה.

יכול להיות שבמהלך המלחמה הקרה הגוש המזרחי לא היה מוצלח ברפואה כפי שהיה מוצלח במירוץ לחלל, אבל הרבה לפני שישראל חלמה על התמוטטותה של ברית המועצות ועל העלייה הכי טובה שתהיה לה שתגיע משם, היא החליטה שלא להכיר בתארים רפואיים ממזרח אירופה משום שאזרחיה הערבים היו מצוידים בתארים מסוג זה. זה שה"רוסים" הגיעו לפה לא שינה בדבר את המדיניות המדוברת, אפילו שרופאים ממוצא רוסי הם משתפי הפעולה העיקריים עם השב"כ מול אסירים פוליטיים בנושאים כמו הזנה בכפייה. כאמור, מי עוד מאמין לשקר ששיתוף פעולה עם הממסד והשתתפות במלחמה שהוא מנהל מועיל במשהו? בקיצור, זה שאתה יהודי זה אחלה לנו, אבל בתנאים שלנו כי שוויון זכויות מלא זה אולי ליום בו לא נחיה במצב חירום.

מיכה שטרית- גם רוסים מתים. מתוך הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר"

לא המלחמה שלנו

הדוגמה הקטנה האחרונה מציעה לדעתי שחלק לא קטן מהעוולות שמכוונות נגד קבוצה אחת בישראל פוגעות גם באחרת.

בתור קבוצה גדולה ומשמעותית בציבור הישראלי – שכלל לא השתתפה ברוב מלחמות ישראל על הבחירות החברתיות והפוליטיות, כמו גירוש האוכלוסייה הפלסטינית החל מ-47' ולאורך שנות החמישים, לא הייתה חלק מהמשטר הצבאי שחל על האוכלוסייה הערבית בתחומי ישראל עד לשנת 66', לא הייתה כאן על מנת להשמיע את קולה לגבי שליטה בשטחים הכבושים בעת כיבושם, הייתה מדוכאת, רמוסה ומוצפת בשקרי עיתון "וסטי" וערוץ 9 בעשרים ומשהו השנים האחרונות ועדיין לא בחרה בשום שלב במצב המלחמה אליו הגיעה לאורך שנות ה-90 והאלפיים – אל לנו לקבל את מצב העניינים כאן כמובן מאליו. למה לנו להילחם ולתחזק מצב מלחמה שלא בחרנו בו ושיובאנו אליו כנשק דמוגרפי תוך שישראל מונעת מאתנו אקטיבית להגר מברית המועצות לשעבר לכל מקום אחר על הגלובוס? מה ההבדל בין שדה התעופה הנעול בו הוחזקנו בדרך לארץ לבין שירות חובה בצה"ל?

התיישרות לפי הדרישה הנורמטיבית מצד המדינה תביא אולי מזור לחלק מהאפליה הממוסדת, יש מי שייראו בכך פירורים שראוי להילחם עליהם, אבל מדובר בפירורי פירורים. גם אם לכאורה ננצח במקרה של קבורתם של חיילים "מעבר לגדר", משמעות המאבק על כך תהיה הסכמה לשלוח אותם לקרב (או לתאונה באימונים או להתאבדות עקב הנסיבות הקשות של שירות צבאי), לקבל עלינו את השכול, את המשמעויות החברתיות והמגדריות של חיים באווירת מלחמה, ואת מותם הלא פרופורציונלי והלא סימטרי של אזרחים ואזרחיות מהצד הפלסטיני.

אני אסיים בתקווה כנה לשלומם של תושבי עזה שעבדו עם אבי במטבח המסעדה בחולון בשנת 91', מי שלגביהם הייתי בטוחה שהם בני המקום לא פחות משושנה, בעלת הדירה שלנו.

מאשה אברבוך, 25, סטודנטית במחלקה לפוליטיקה וממשל בבן גוריון. פמיניסטית.

> למה דוברי הרוסית מחרימים חנויות של ערבים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf