ככל שההתנחלויות גדלות החופש שלנו הולך ומצטמצם

כותבת אורחת: מנאל תמימי*

כשהייתי בת שבע או שמונה, הייתי הולכת עם סבי אל אדמתו שתמיד עיבד ודאג לה. לא היה עובר יום בלי שהלך אל אדמתו ושום דבר לא היה עוצר אותו: לא גשם ולא חום כבד. תמיד הוא אמר לי: אהבי את אדמתך כדי שהיא תאהב אותך. היי לה חברה והיא תהיה לך מאהבת. ככל שהלכתי עם סבי כך אהבתי את האדמה יותר, דבקתי בה ונקשרתי בעפרה.

כשעברו תקופות ארוכות שבהן לא הלכתי עם סבי אל אדמתו, האדמה הייתה מתכווצת. הדבר שימח אותי, כי האמנתי שהאדמה קטנה מפני שאני גדלתי. בתים יפים אדומי גגות הופיעו ליד האדמה, התחילו כקרוואנים ואז גדלו. הם היו שונים מבתי כפרי. תמימותי הילדותית לא אפשרה לי לדמיין דברים רעים או את הסבל והכאב שעמדו להיות מנת חלקנו בשל אותם בתים.

ראיתי את פני סבי הולכים וזועפים עם כל בית שנוסף. עצב כיסה את פניו בכל פעם שאדמתו התכווצה. הפחד החל להתגנב אל ליבי הקטן, שהרי סבי היה אדם שחיוך וצחוק תמיד נסוכים על פניו והוא היה אדם סבלן וחזק. הוא לא היה מתעצב סתם. יום אחד אזרתי עוז ושאלתיו: "סבא, למה כל פעם שאני באה אני רואה שאדמתך קטנה? למה אנחנו כבר לא הולכים לשבת לנוח תחת העץ הגדול?" הרגשתי שדמעות חונקות את גרונו כשסובב את פניו כשהוא מעמיד פנים כעובד בשדהו, ואמר בשקט: "כי יש התנחלות שבולעת את האדמה ומונעת אותה מאתנו". מאד נבהלתי כששמעתי את דברי סבי ולא הבנתי לגמרי את גודל ההתנחלות ואת גודל ההרס וגודל האסון שהיא תגרום לנו ואיך תאכל מאדמותינו פרוסה אחרי פרוסה. זכרתי רק את הכאב שחשתי. סבי הבין מה עובר לי בראש, תפס את ידי והצביע אל הבתים אדומים הגגות ואמר לי: "את מבינה למה אני מתכוון, יקירתי?".

זמן לא רב אחר כך הלך סבי לעולמו. ליבו עצר מלכת כאשר ההתנחלות אכלה ובלעה את אדמתו, ליבו סירב לפעום אלא עבור אדמתו שכה אהב, עד כי לא יכל לסבול יותר ונקרע, כשדמו האדום משקה את האדמה הירוקה.

גדלתי ורבתה דאגתנו וגדל עצבוננו ורב כאבנו. גדלה ההתנחלות ובלעה 1,800 מ-3,000 הדונם של אדמות הכפר שלי. היא גדלה בזמן שנאסר עלינו לבנות בתים, כאשר המתנחלים בונים מדי יום ביומו. היא גדלה ונמנע מאתנו לקבל מים אלא במשך 12 שעות בשבוע, בעוד שהמתנחלים שהגיעו מקצה העולם נהנים ממימינו בכל שעות היממה. ההתנחלות גדלה עד כדי כך שהמתנחלים התחילו להרשות לעצמם לתפוס אדמות ולעקור את עצי הזית הרומיים שלנו ששורשיהם נטועים בעומק אדמתנו הפלסטינית הכנענית מזה אלפי שנים, ולזרוע עצי זית קטנים שהם קוראים להם עצי זית יהודיים. גדלה ההתנחלות וגדלו עמה כאבנו וסבלנו, רבו עמה דמעותינו ואנחותינו. התחילו הפשיטות הליליות ומעצרי אבותינו ואחינו. הרחיקו את אהובינו בתואנה שאין להם הזכות להימצא בפלסטין.

גדל הכיבוש וגדלה האהבה לפלסטין בלבבותינו והחלטנו להתקומם נגד העוול והדיכוי, נגד הכאב והבכי. או שנחיה בחירות או שנמות בכבוד. התחלנו את מאבקנו הלא אלים. בכל יום שישי אנו מנסים להגיע אל אדמתנו המופקעת ולעבד אותה כדי להפר את החוק הקובע שמותר לשלטונות הכיבוש להפקיע את האדמה אם אינה מעובדת שלוש שנים. תוך כך, יורים עלינו או מתנפלים עלינו במכות או אפילו הורגים מפגינים שמנסים להתקרב אל האדמה.

כוחות הכיבוש התחילו לסגור את הכפר ולהטיל עליו מצור מלא בתואנה של הגנה על המתנחלים למרות שהם אלה שתוקפים אותנו קודם. הם התחילו לשים להם כמטרה את הילדים והנשים, כאשר מאז תחילת ההפגנות יותר משלושים ילדים מתחת לגיל 18 נעצרו ומתוכם עשרה מתחת לגיל 15, בנוסף לחמש נשים. כמו כן נפגעו 30 בתים מרימוני גז מדמיע ונשרפו חלקית. 450 מתוך 600 תושבי הכפר נפצעו בצורות שונות מאז תחילת ההפגנות, כשליש מהם ילדים.

איננו נלחמים ביהדות כדת, שהרי האסלאם והנצרות והיהדות הן שלוש דתות המאמינות באל אחד. אנחנו נלחמים בציונות כתנועה אנטי-אנושית. אנחנו נאבקים עם ערכים ומוסר וכל הדברים היפים, שהרי הכיבוש נמצא בראשינו ואינו על הארץ. שהרי אינך רואה את האחר כאויב אלא אם אתה רוצה לראותו כך. ואם אתה רוצה לראותו כחבר, תוכל.

פלסטין הייתה מאז ומתמיד ארץ השלום, ערש שלוש הדתות, ולכל אדם הזכות לקיים בה את אמונתו הדתית. בואו נהפוך את ארץ השלום לערש השלום.

*מנאל תמימי היא תושבת הכפר נבי סלאח, ופעילה במאבק הלא אלים בכפר. תרגמה: תרגום: שושנה לונדון-ספיר