newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרויקט מיוחד: האנשים שבשבילם סוכות הן מציאות יומיומית

בחג סוכות אנחנו מצווים לזכור את החיים בלי בית. בכפרים הלא מוכרים, במאהל ארלוזורוב, בשייח' ג'ראח' בגבעת עמל ובעוד מקומות רבים מדי ברחבי הארץ - לא צריך תזכורות בשביל להבין את חשיבות הזכות לדיור. פרויקט משותף לבלוגרים של שיחה מקומית

מאת:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כ"ג פסוקים מ"ב-מ"ג).

לצד היותו חג האסיף, בו אוספים החקלאים את התבואה שנקצרה בשבועות, חג סוכות נועד גם לשמר זיכרון היסטורי: את ישיבתם של בני ישראל בסוכות עם צאתם ממצרים.

בניגוד לחגים יהודיים רבים אחרים, סוכות לא מציין זיכרון היסטורי של ניצחון או של נס, אלא דווקא זיכרון של מצב ביניים של ארעיות, של חוסר ביטחון, של נוודות; אולי כתזכורת לתעתוע שבבסיס תחושת הביטחון שמקנה הבית. אולי, כפי שכותב הרב עדין שטיינזלץ, כאזהרה מפני תחושת הבעלות שנובעת ממגורי הקבע, וההצדקות שמגיעות בעקבותיה.

מדי שנה, מיד עם צאת צום יום כיפור, מתחילות משפחות רבות בכל הארץ בבניית הסוכה. ילדים שוקדים מראש על הכנת קישוטים מקישוטים שונים, מלאי התרגשות לקראת היציאה השנתית הזאת מהשגרה שמזמן להם החג: לינה מחוץ לבית, סוג של קמפינג משודרג בחצר.

אלא שעבור משפחות רבות מדי בישראל מצב זה של ארעיות איננו יציאה מן השגרה, אלא השגרה עצמה. עבור משפחות רבות מדי, הידיעה כי המרחק בין ביטחון של בית לבין מגורים באוהל הוא קטן מאוד איננה סוג של זיכרון היסטורי, אלא מציאות חיים שנצרבת בתודעה יום-יום. במהלך השנה האחרונה ליווינו כמה מהמשפחות והקהילות הללו. לקראת חג סוכות הבא עלינו לטובה, אנחנו מבקשים לשוב ולהזכיר את סיפוריהם.

אחרי הריסה באלערקיב צילום: אורן זיו אקטיבסטילס

אפילו לא אוסף סוכות. אחרי הריסה בכפר אלערקיב בנגב. (אורן זיו אקטיבסטילס)

הכפרים הלא מוכרים: "בית" הוא מושג ארעי בהגדרה

כתבה: מיכל רותם

בימים אלה נמצאים הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים עתיר ואום אל-חיראן בסכנת הריסה ממשית. לאחר שההליכים המשפטיים כמעט מוצו, נראה כי בקרוב מאוד יוכרע גורלם, ולא לחיוב.

תושביהם של עתיר ואום אל-חיראן הם עקורי פנים: הם הועברו מאדמותיהם המקוריות הסמוכות לקיבוץ שובל לאחר מלחמת העצמאות, פעם נוספת בתחילת שנות ה-50 לאזור קיבוץ להב ולבסוף הורה להם המושל הצבאי להתיישב במקום בו הם נמצאים כיום, בשנת 1956. אלא שהבטחה זו שהגיעו למקום קבע החזיקה מעמד רק עד לתחילת שנות ה-2000. אז החליטה הממשלה לקדם את הקמתו של היישוב היהודי החדש ״חירן״ באזור הכפר אום אל-חיראן, ובמסגרת תכנית יער יתיר להגדיר את הכפר עתיר כשטח מיועד לייעור.

כך הופך הבית הבדואי לארעי, והאזרחים הבדואים לבני אדם שניתן לשנע ממקום למקום בהתאם לתכניות ממשלה שונות. הנגב מהווה שני שלישים משטחה של מדינת ישראל, ומתגוררים בו פחות מ-10% מאזרחיה, אך כל זה לא מונע מהממשלה להמשיך ולתכנן על הקרקעות המעטות עליהן נמצאים הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים יערות, יישובים, כבישים ובסיסים צבאיים חדשים. תושבי עתיר ואום אל-חיראן מבקשים להישאר במקומם, להתגורר בבתיהם, ואף מציעים להקים בסמוך לכפריהם את היישוב החדש חירן, רק לא על הריסות בתיהם. ממשלת ישראל מצידה עומדת על החלטתה להרוס את הכפרים.

> כך סופח יישוב בנגב למועצה אזורית של מתנחלים בגדה המערבית

אריה קינג מפגין נוכחות מול בית  משפחת שמאסנה (אורלי נוי)

אריה קינג מפגין נוכחות מול בית משפחת שמאסנה, שייח' ג'ראח (אורלי נוי)

שייח' ג'ראח: כשאריה קינג מגיע לפנות אותך מהבית בו גרת כל חייך

כתבה: אורלי נוי

איך זה מרגיש לנהל במשך שנים מלחמת התשה על הבית שבו גדלת? איך זה מרגיש לדעת שמדינה שלמה, על זרועותיה המשפטיות, הביטחוניות והאזרחיות מגויסת כדי לנשל אותך מהבית בו גידלת את ילדיך בדוחק? תשאלו את משפחת שמאסנה.

איתרע מזלה של משפחת שמאסנה והשכונה שבה היא מתגוררת מזה עשרות שנים, שכונת שייח' ג'ראח שבירושלים המזרחית, הפכה לאחד ממוקדי מלחמת הקודש של גופי ימין למען ייהודה של מזרח ירושלים. זאת איננה משימה קשה במיוחד: במלחמה הזו נגד המוחלשים שבתושבי העיר, עומדת לצד הימין המדינה עצמה.

הרקע למהלכי הנישול בשייח' ג'ראח, שצברו תאוצה ממשית בשנים האחרונות, מגלם בתוכו באופן כמעט פיוטי את העוולה המוסרית שבבסיס מערכת המשפט הציונית: עד למלחמת 48', המלחמה שטרפה את הקלפים וחילקה אותם מחדש, האדמה עליה יושב בית משפחת שמאסנה היתה שייכת ליהודים. בדיוק כשם ששכונות כגון טלביה ובקעה, שהפכו אחרי 48' לשכונות יהודיות, היו בבעלות פלסטינית. לאחר מלחמת 48' עברו הבתים שהיו בבעלות יהודית לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים הירדני, אשר גבה מהתושבים את דמי השכירות. לאחר כיבוש העיר המזרחית ב-67' הגיעו אדמות אלה פעם נוספת לידיים יהודיות, אלא שהפעם – עם תושביהם הפלסטיניים, אשר עברו לשלם כעת את דמי השכירות לאפוטרופוס הישראלי במקום לזה הירדני.

אלא שבניגוד לבעליהם המקוריים של "הבתים הערביים" יקרי הערך בטלביה ובבקעה שאיבדו כל גישה או זכויות תביעה על רכושם מלפני 48', מדינת ישראל מאפשרת לבעלים היהודים של האדמות בשייח' ג'ראח לתבוע מחדש את רכושם, ולמעשה לגרש את הדיירים הפלסטיניים שמתגוררים בהם כדיירים מוגנים מאז שנות החמישים. מספר גופי ימין, ובראשם "הקרן לאדמות ישראל", שהקים פעיל הימין הקיצוני ואיש "עוצמה לישראל" אריה קינג, פועלים במרץ לאתר את הבעלים המקוריים או את יורשיהם, ומגישים להם סיוע משפטי כדי לתבוע בחזרה את הבתים. האפוטרופוס הישראלי, כאמור, משתף איתם פעולה בחדווה.

באופן הזה נושלו מבתיהם כבר כמה וכמה משפחות פלסטיניות בשייח' ג'ראח, וחרב הגירוש מאיימת מעל כמה אחרות, ביניהן משפחת שמאסנה. לאחר סאגה משפטית ארוכה קיבל בית המשפט העליון, כמה מפתיע, את תביעת העותרים, ומאז חודש מרץ השנה הם עלולים לקבל בכל יום מההוצאה לפועל את המכתב המורה להם לעזוב את ביתם בתוך 21 יום. אם וכאשר יקרה הדבר, סביר להניח שמשפחת שמאסנה תיאלץ להקים אוהל – סוכה, אם תרצו – ממנו יביטו בעיניים כלות במתנחלים שייכנסו לגור בביתם. בדיוק כשם שעשו לפניהם משפחת אל-כורד, משפחת חנון ומשפחת ע'אווי. ושום טיפת חגיגיות או קישוטי חג לא יהיו בסוכה העצובה הזו.

> מלחמת הדת בירושלים היא הפתרון של נתניהו לקיפאון המדיני

משפחת דדון באוהל שלהם ביער (אורן זיו / אקטיבסטילס)

משפחת דדון באוהל שלהם ביער (אורן זיו / אקטיבסטילס)

משפחת דדון: ארעיות זה כשברכב תמיד מוכן ציוד האוהלים למקרה שתצטרך להתפנות

כתב: מיכאל סולסברי-כורך

קשה לי להתחבר לחגים. בחו"ל היה יותר קל. המשמעות שלהם מאבדת מעצמה במרחב הישראלי. יום כיפור שעבר הגיע כשגופות החללים ממלחמת צוק איתן עדיין חמות. בלילות יכולנו לשמוע את זעקות השבר של אם שאיבדה בן ברחוב ליד. מבית הספר שבשכונה נהרגו רבים בעזה והעיתונים ונציגי הממסד קראו לזה "גאווה", אבל כולנו ידענו ששוב העניים מתים במלחמות מיותרות. ושברחביה, בגימנסיה, הסיכויים הם שתגיע ל-8200 ומשם למשרת היי-טק. זו הייתה מלחמת בחירות ששיתקה סופית את המאבק החברתי, והייתה יכולה להימנע אם הממשלה הייתה מפסיקה את המצור על עזה.

מבתי הכנסת העיראקים והכורדים בשכונה השופרות של תפילת נעילה נשמעו כמו שקוראים לעוד מלחמה, זו שתגיע באחד הקיצים הבאים, ושבה יוקרבו שוב ילדים. חשבון הנפש הציבורי של החגים הנוראים לא אפשר ביקורת על אותה מלחמה. בקשות הסליחה לא ניתנו למשפחות המתים.

סוכות הוא עוד חג כזה. ארעיות של דיור אינה בחירה למיליוני ישראלים שחיות ממשכורת למשכורת. בעבר כתבתי על בני משפחת דדון, שעברו להתגורר ביער מחוסר ברירה, ובגלל איום בפינוי והחרמה של כל חפציהם הדלים, עברה המשפחה לבית בקריית מנחם. לכבוד החג דיברתי עם יניב דדון, אב המשפחה שסיפר לי שמצבם לא ממש השתפר:

"כל העזרה הכספית שאנחנו מקבלים מהמדינה הולכת לשכר דירה. הבטחת הכנסה, סיוע בשכר דירה, הכל. זה לא מספיק ויש לנו חבר שעוזר לנו להשלים את מה שחסר כדי לשלם את ה-2,900 שקל שאנחנו משלמים על דירת שלושה חדרים. לפני כמה חודשים הודיעו לנו בביטוח הלאומי שאנחנו חייבים 4,000 ש"ח, אז הם מקזזים את זה מהקצבאות ילדים. לא קיבלנו עדיין חשבונות שוטפים של הדירה ואין לי מושג איך נשלם את זה".

לגבי הארעיות בדיור, יניב טוען שהוא מרגיש זאת כל הזמן. "הרכב תמיד מוכן עם ציוד האוהלים למקרה שנצטרך להתפנות מהדירה. כל הכסף שאני מרוויח מהעבודה שלי כמורה הולך על אוכל, וגם זה בצמצום. למזלנו קיבלנו חבילה של אוכל מהרווחה שעזרה לנו לעבור את החגים. זאת שאלה שאנחנו כל הזמן מתמודדים איתה, האם לקנות בכסף הדל שנשאר לנו אוכל או לשלם חשבונות. לפני כמה ימים הלכנו לקנות ירקות, והכל עלה פי שניים, אז ויתרנו. קנינו בסוף רק כרוב. למה שיהיה חסר בתזונה שלי ושל הילדים ירקות רק בגלל יוקר המחייה? זה מטורף לגמרי".

"אני מכיר עוד המון משפחות שחיות ככה, שלא מצליחות לשרוד. אנחנו חייבם להתאגד כולם ביחד ולעלות על קרקעות ולהקים מין קיבוצים שכונתיים ולספק לעצמנו אוכל. לשחרר את החשמל מחברת החשמל באמצעות פנלים סולריים. אנשי צריכים להפסיק להסתמך על המערכת שתספק להם פתרונות ולהיאבק בצורה חוקית כדי לקבל את מה שמגיע להם".

> הגיע הזמן שהשמאל ייפרד מהקיבוצים

בצד הדרך, מאהל ארלוזורוב - נמיר, ומגדלי עזריאלי (דן חיימוביץ')

בצד הדרך, מאהל ארלוזורוב – נמיר, ומגדלי עזריאלי (דן חיימוביץ')

מאהל ארלוזורוב: פסיפס אנושי של אנשים שנותרו בלי רשת ביטחון

כתב: אבי בלכרמן

מאהל ארלוזרוב-נמיר הוא משכנם של הנשכחים. אלה שקל כל כך לא לראות. עבורם סוכות נמשך כל השנה והארעי הוא כבר סוג של קבע. על אחת הצמתים הסואנות במדינה, בדרך אלרלוזרוב שבתל אביב, עומד מאהל מחוסרי דיור מאז קיץ 2012. כמה עשרות דייריו – חלקם קבועים, חלקם מתחלפים – חיים שם בעיקר כי אין להם מקום אחר ללכת אליו. במציאות החברתית כלכלית הנוכחית, כשקורת גג הפכה למותרות ולא עוד זכות יסוד של האדם, מי שהרים ידיים ואינו מסוגל עוד לדאוג לה בעצמו נותר מופקר בצד הדרך.

כך תמצאו שם את א', מהנדסת בניין מרוסיה, בת 55 שחיה באוהל עם חתול, עם טרנזיסטור קטן שמנגן מוסיקה, עם ספרים ובגדים וגינה קטנה בחוץ. מצד אחד מעורר כבוד על ההתעקשות לא לוותר על כלום גם בתנאים הקשים הללו ומצד שני בושה גדולה עלינו שמוכנים שכך יחיו אנשים כמונו. לידה גר מ', גרוש בן 50 שנזרק מדירת עמידר והוחלף בעני אחר, וגם א' בן ה-35, שהיתה לו עבודה ודירה ותאונה שעבר הספיקה כדי שהכל יתמוטט ויגיע לכאן. כי ככה זה כאן. האנשים שחיים כאן לא שונים מכם או ממני. ההבדל היחידי שכנראה בכל זאת עושה את ההבדל הוא שלחלקנו יש רשת ביטחון של משפחה וחברים שלרוב תגן עלינו ביום סגריר. כשאין לך כזו, די במשבר גירושין, מחלה זמנית, חוב שנקלעת אליו, פיטורין והתמהמהות של חודש חודשיים במציאת עבודה חדשה, והופ – אתה בגן, נכנס למעגל שלך תצא ממנו עכשיו.

כבר שלוש שנים שאני פעיל שם. לפעמים יותר ולפעמים פחות. המפגש עם המאהל ואנשיו יכול בו זמנית גם להרים אותך וגם להשקיע אותך עמוק במצולות היאוש. המקום הזה מצליח גם להעניק ביטחון ליושביו וגם לאיים עליו ולאתגר אותו בו זמנית. זו קהילה שמצד אחד לא רוצים להשתייך אליה ומצד שני על כל חסרונותיה ופורענותה לא אחת, בלעדיה נותר רק הספסל או הקרטון בקרן רחוב חשוף לבעיטות הפקחים.

עכשיו גם הארעי הזה מאויים. עבודות הרכבת הקלה נוגסות עוד ועוד מפיסת הגן הקטנה בה חיים האנשים. אף אחד שם לא מעז לחשוב על היום שאחרי. היום בו יקבלו צוי פינוי מהרחוב לרחוב. הדרך היחידה לשרוד היא פשוט לא לחשוב מעבר לכאן ולעכשיו. לעבור יום ועוד יום, ולקוות שכך ימשיך. שמישהו יביא אוכל, שאעבור גם את היום הזה בריא, שלא יגנבו לי, שלא אותקף, שלא אתפוצץ אני על מישהו, שהמשטרה לא תטריד, שהעיריה לא תתעמר, שאוכל לסייע למישהו שזקוק לי. שמישהו מכל האלפים שעוברים יראה אותי רגע. שאף אחד לא יראה אותי. שאהיה שקוף וחופשי, ומוגן ומתריס כלפי אלה ששכחו אותי כאן.

> חיים בצד הדרך: שנה בתמונות עם קהילת מאהל נמיר-ארלוזורוב

תושבים על הריסות בתים בכפר דהמש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

תושבים על הריסות בתים בכפר דהמש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

דהמש: כפר לא מוכר על נדל"ן נחשק בין לוד לרמלה

כתב: רמי יונס

מדי כמה חודשים אתם עשויים להיתקל בכותרות (בעיקר בשיחה מקומית) בנוגע לכוונה להרוס בתים, או דיווחים על הריסות בתים בכפר הלא מוכר דהמש, הממוקם כפנינה נדל״נית בין לוד לרמלה וקיים עוד מלפני הכיבוש (״קום המדינה״ בציונית מדוברת).

בדרך כלל לדיווחים אלו נלוות ידיעות על אירועי מחאה יצירתיים המתוכננים כתמיכה בתושבי הכפר. וזה לא חדש. המאבק המשפטי למען הכרה בכפר מתנהל כבר מעל ל- 14 שנים. במקביל, התפתחה לה בשנים האחרונות קהילת אקטיביזם מגוונת – פעילים חברתיים, אמנים, פוליטיקאים ומה לא – בליל של פלסטינים ויהודים (בהובלה פלסטינית כמובן), המצליחים לארגן מפגני תמיכה בתושבים והתנגדות להריסות.

ב-2010, קבוצת הפעילים הפלסטינית המקומית ח׳וטווה, ביחד עם פעילים יהודים, ארגנה מחנה קיץ אומנותי-מחאתי לילדי הכפר, שבסיומו הילדים הובילו הפגנה גדולה ברחוב הראשי ברמלה – כל זאת יום לפני דיון מכריע בבית משפט בו השופטת החליטה לבסוף להמשיך ולהקפיא 13 צווי הריסה שעמדו תלויים נגד מספר בתים, עניין שבשגרה בדהמש, ולתת לתושבים עוד אוויר לנשימה, הנחוץ למאבקם במשרד הפנים למען הכרה מלאה.

לצד הצלחות במניעת ההריסות נרשמו גם כישלונות. רק חודש לאחר הבחירות האחרונות ולאחר מפגן תמיכה מרשים נוסף בתושבי הכפר, המדינה הרסה שלושה בתים לאחר דיון עקר בבג״ץ בעתירתם של התושבים למען הכרה, בו ניתן למדינה אור ירוק למעשה לבצע חלק מההריסות המתוכננות. תושבי הכפר הספיקו לבנות על אדמתם שוב (כלומר על ההריסות), והמדינה הרסה שוב.

כרגע איום צווי ההריסה אמור להיות מופעל כנגד 16 בתים נוספים. זירת הקרב המשפטי עברה לאחרונה לבג״ץ, והתושבים יודעים כי זו תהיה כנראה מערכתם האחרונה במלחמה בלתי נגמרת זו. הכרה בכפר דרך בג״ץ תסיר את חרב ההריסות. אי הכרה, משמעה סיומו של המאבק המשפטי ומשם הסתמכות על אקטיביזם נטו, כמפלט אחרון וכפוי, להצלת הכפר.

> הבולדוזרים שהרסו את בתי דהמש שברו גם את החלומות לחיים משותפים

בני משפחת כדורי ואשרם יושבים לשולחן שבת על חורבות ביתם ההרוס, גבעת עמל, 19 ספטמבר, 2014. שירז גרינבאום/אקטיבסטילס

בני משפחת כדורי ואשרם יושבים לשולחן שבת על חורבות ביתם ההרוס, גבעת עמל, 19 ספטמבר, 2014. שירז גרינבאום/אקטיבסטילס

גבעת עמל: כשיצחק תשובה מעוניין בשטח שבו אתה גר

כתבה: ספיר סלוצקר-עמראן

מתחת למגדלי יו המפוארים ובצמוד לשכונת בבלי היוקרתית שוכנת שכונת גבעת עמל המוזנחת, שהוקמה בשנת 1947. ארגון ההגנה שלח את המשפחות הראשונות ליישב את הכפר הערבי הנטוש ג'מוסין כדי להגן בנוכחותם על גבולות תל-אביב. ב-1948 נשלחו לשכונה גם פליטים מאזורי קרבות בתל-אביב (שבזי, נווה צדק).

תושבי השכונה, עולים מארצות ערב, ביקשו בשנות ה- 50 לקנות את הקרקע ולהסדיר את מעמדם בשטח, אך מנהל מקרקעי ישראל ניצל את מעמדם המוחלש של העולים, סרב לאפשר את קניית השטח והסתיר מהתושבים שלפי החוק חובה על המדינה להציע ליושבים בנכסי נפקדים לקנות את הנכס כזכות ראשונים.

מאבקם של תושבי ותושבות השכונה על קורת הגג שלהם הוא היום אחד מהסמלים הבולטים ביותר של קשרי ההון-שלטון בישראל ושל מאבק מזרחי לצדק. בשנה וחצי האחרונות, בשיתוף פעולה הדוק עם עיריית תל אביב, הטייקון יצחק תשובה ומשפחות אברמוביץ-כוזהינוף פינו שליש מתושבי השכונה מבתיהם באיומים וללא פיצוי ראוי על הנכס. בחלק מהפינויים פונו התושבים בכוח מבתיהם לאחר שהתבצרו יחד עם פעילים חברתיים ופעילות חברתיות, וכל צו פינוי מזמן התארגנות מצד השכונה לכמו מבצע צבאי כדי להגן על הבית.

במרץ האחרון במהלך שערורייתי וחשוד ביותר, קידם סגן ראש העיר מטעם ש"ס, נתן אלנתן, מהלך בעירייה להטבות בנייה לאחים כוזהינוף ששווין מוערך ב-160 מיליון שקל, מבלי לחייב את האחים כוזהינוף להגיע להסכם פינוי-פיצוי עם כל המשפחות המתגוררות בשטחם. בתחילת חודש ספטמבר עמד להתקיים פינוי בכוח ללא פיצוי וללא קורת גג חליפית של משפחת ג'אן, שנדחה ברגע האחרון על ידי המשטרה מחשש לחיי אדם ובזכות התמיכה הציבורית והתארגנות פעילים ופעילות להגיע ליום הפינוי ולנסות למנוע אותו בגופם.

יצחק תשובה, שדווח כי הלך לבקש ברכה לשנה החדשה אצל הגר"ח קנייבסקי מבני ברק, חצה את השכונה לשני חלקים באמצעות כביש גישה חדש לתוך האתר ובנה גדרות גבוהות שלא מאפשרות לתושבים להיכנס לבתי הכנסת בשכונה. לפני ראש השנה חברת הבנייה של תשובה פתחה "מחצבה" לגריסת אבנים, ככל הנראה ללא היתר, שיצרה מפגע רעש וגורמת להפסקות מים רבות לתושבי השכונה.

תושבי ותושבות השכונה המוזנחת, שהעיריה מונעת ממנה במתכוון שירותי ניקיון ותברואה שנים רבות, מארגנים יום שיפוץ וגינון ביום חמישי הקרוב (1.10) וזו הזדמנות טובה להגיע לעזור וגם לפגוש את המשפחות מאחורי המאבק.

> אפשר גם אחרת: כך קולטים את מבקשי המקלט בברלין

סוכות (אילוסטרציה: zeevveez CC BY 2.0)

סוכות (אילוסטרציה: zeevveez CC BY 2.0)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf