newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הטרגדיה של משפחת הנקין היא הטרגדיה של הכיבוש

כל עוד אנחנו מחזיקים מליונים נטולי זכויות תחת משטר צבאי, אין לנו זכות לדרוש מהפלסטינים להפוך את המאבק שלהם לנחמד יותר, או "לגנות את הקיצוניים משני הצדדים". אנחנו נמצאים במלחמה, ומלחמה מביאה לעוד הרוגים. בשני העמים. בלי להכיר בעוולות נמשיך לקבור עוד הורים וילדים

מאת:

שלשום נורו למוות בני הזוג הנקין בשעה שנסעו במכוניתם בכבישי הגדה המערבית. המוות שלהם הוא טרגי, כמו כל מוות אלים אחר, וכמו כל מוות אלים אחר הטרגדיה הזו היא חורבן של עולם שלם. ארבעה ילדים נותרו ללא הוריהם שנורו לנגד עיניהם, ארבעה יתומים יגדלו ללא אביהם ואימם.

המוות של בני הזוג הנקין לא הגיע משום מקום. הוא לא מנותק מההקשר הרחב יותר של השנאה והאלימות נגד אזרחים השוטפת את הגדה מזה כמעט חמישים שנה, וזה מה שהופך את ההתמודדות איתו למורכבת הרבה יותר. הטרגדיה של משפחת הנקין היא המשך ישיר לטרגדיה גדולה יותר, המקיפה עשרות ומאות אלפי בני אדם שלכל אחד מהם טרגדיה דומה, וכל טרגדיה כזו שונה כל כך מחברתה, יחודית, עולם ומלואו.

התגובה הישראלית לירי היתה מיידית: כיתור מספר כפרים באזור, עונש קולקטיבי המושת על עשרות אלפי בני אדם שלא היו מעורבים בהרג בני הזוג, גיוס ארבעה גדודי מילואים, וביצוע מספר מעצרים כאשר מידת מעורבותם של העצורים באירוע טרם התבררה עד הסוף. צעדים מסוג זה ננקטים אחרי פגיעה באזרחים ישראלים, אך לעולם לא אחרי פגיעה בפלסטינים. לעיתים מביעה המדינה צער על פגיעה בתושבים המוגנים נטולי הזכויות שתחת חסותה והגנתה, אך צעדים אופרטיבים למניעת פגיעה בהם או למציאת האשמים במקרים האלה – זה לא.

אכיפה סלקטיבית כזו של החוק, הכוללת פגיעה קולקטיבית בעשרות ומאות בני אדם (כמו במקרה של רצח שלושת הנערים בחודש יוני של השנה שעברה אז הושמו מאות אלפי בני אדם תחת עוצר) היא המשך ישיר לאפליה המתמשכת נגד התושבים הלא-יהודים בגדה המערבית. צעדים כאלה מעולם לא ננקטו במקרים בהם נפגעו פלסטינים על ידי יהודים; המקרה האחרון לפני שבועות לא רבים כאשר משפחת דוואבשה נשרפה בביתה באישון לילה. אלפים רבים חיילים חמושים מוצבים דרך קבע בשטחים שנכבשו במלחמת 67', כח לוחם הרואה באוכלוסיה האזרחית אויב, והתושבים המקומיים יודעים שאין מי שיגן עליהם.

כל מוות הוא נורא, כל מוות הוא חורבן. כך גם מותם של אלפי הפלסטינים, מהם מאות רבות של ילדים, וזה בשנתיים האחרונות בלבד. אלה המגנים את האלימות "משני הצדדים" מייצרים סימטריה מלאכותית במאבק הזה. לדרוש מהפלסטינים לזנוח את דרך המאבק זו אינה פריווילגיה שיש לנו, כישראלים, בשעה שאנחנו מחזיקים אותם תחת משטר צבאי נטולי זכויות ותחת איום מתמיד. כוחות ישראלים עצרו מאות אלפים מהם בעשרות השנים שהם נמצאים תחת חסות המדינה, והרגו אלפים רבים. המחשבה שעליהם להרכין את ראשם ולקבל את המכות זו אחר זו, פעם אחר פעם, היא נאיבית במקרה הטוב ומרושעת במקרה הפחות טוב. אי אפשר לומר כי ההתנגדות לשלטון הישראלי השולל את זכויות העם והאדם הפלסטיני אינה לגיטימית, כי לכל אדם ישנה זכות להיות חופשי, ולכל עם יש זכות למשול בעצמו, אם הוא חפץ בכך.

אנחנו נמצאים במלחמה, ומלחמה היא דבר נורא. היא מביאה מוות, חורבן, ושכול, כי זהו טבעה. גם אם יקרה איזה נס והיא תסתיים ברגע זה, אלפי המתים של השנים האחרונות כבר לא יקומו. הילדים שנטבחו לא יתבגרו, והאבות והאימהות כבר לא יחבקו את ילדיהם שנותרו בחיים. הדבר היחיד שנמצא בידינו הוא להציל את אלה שעדיין חיים, אלה שימותו אם לא נשים קץ למלחמה הארורה הזו. בשביל שזה יקרה, עלינו קודם כל לראות את הסבל, להכיר בעוולות, ולרצות לפעול כדי לסיימן. שאם לא נעשה זאת, אלפים רבים עוד יצטרפו לצד של המתים.

> ה-4 בנובמבר: היום שבו העציר המנהלי עלאן יהפוך ללא מסוכן

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf