התשובה לפחד: פטיש שניצלים להגנה עצמית

כותבת אורחת: אסתי ג. חיים

ובתוך עיסת האלימות, השנאה, הפחד והתסכול, הצלחתי להצחיק עד דמעות את ידידתי, מרינה, הקופאית בסופר הקרוב לביתי.

עם בשורות הזוועות האחרונות באחד מימי השבוע טרם צאתי מהבית לאזורי ספר מסוכנים ברחובות העיר ובאוטובוסים, התקשרו אבי ואמי להזהיר אותי פן לא אזהר ואצא לשיטוטי חסרי האחריות, ובתמימותי אאמין באדם, וברוחו – רוח עז.

אמי ציוותה עלי ליטול עמי דבר מה להגנה עצמית. כבת להורים ניצולי שואה (אשכנזים, אך לחלוטין לא אליטה – אבל זה סיפור אחר) איני יכולה להרשות לעצמי להיות ברווז או כבשה, ואת מבטחי בראש הממשלה וחבר מרעיו הרי לא אשים.

עם זאת, כמי שכל רמז לאלימות גורם לה חולשת גוף ונפש, ולו בסרט טלוויזיה סוג ה' שעיני צפתה בפסיק ממנו באקראי, ברור כי אין בידי נשק חם. בשל אותה חולשה, לא יכולתי ליטול את סכין הלחם, שהרי היא בעלת פוטנציאל לשימוש אלים העלול, חלילה, לפגוע במישהו.

על מנת להרגיע את הורי הפוסט-טראומטיים ממילא, ואולי גם את עצמי, התחלתי בחיפושים אחר כלי להגנה עצמית.

לאחר התלבטות בין מערוך ישן לבין פטיש שניצלים שיצא זה מכבר משימוש, תחבתי לתיקי את פטיש העץ. הוא היה קטן וניתן בקלות לנשיאה בתיק. לאורך היום, בדרכים, ברכב הציבורי וברגל, עלו בדמיוני מצבי תקיפה והתגוננות, וכיצד בדיוק יסייע לי פטיש העץ לשיטוח שניצלים. למותר לציין כי התוצאה הייתה כאב בטן וחולשת רגליים, ובעיקר אי אמון ואי השלמה עם המצב החדש, עם השנאה, עם התסכול ועם העיוורון. התחושה הנוראה כי לא נעשה כל מאמץ להרגיע, להתקדם לקראת הפתרון היחיד, לפני הקטסטרופה. כל אפשרות של דיבור נזנחה מזמן. ובאין כל ניסיון אפילו, למשא ומתן, לפתרון משותף למען כל בני האדם החיים כאן, הזכאים לחיים נורמאליים, נותר רק האבסורד של אלימות נוראה.

בעודי צועדת ברחוב ומדמיינת מה עלול לקרות, אני מבינה כי הדבר הנורא מכל בשבילי יהיה לגרום לי להשתמש באמצעי ההגנה הטיפשי שלי, לגרום לי לפגוע באדם אחר. אני משתדלת לסלק מראשי את התמונות המפחידות ואת תחושת הסכנה. סתם יום של חול, אדם צועד לסידוריו. אדם שוחר שלום. אדם שוחר נורמאליות. זה פשוט, לא?

לקראת סוף מסעי, בקופת הסופר, התפתחה שיחה ערה אודות התגוננות אזרחית. אחת הנשים בתור טענה בתוקף כי יש "לנטרל" כל מי שנראה מאיים באמצעות בעיטה באשכיו, ולהימלט. אחרת הניחה על דלפק הקופה את העגבניות והסלרי ומלמלה פסוקי תהילים… מרינה עשתה את עבודתה בשתיקה. השעה הייתה שבע בערב, והיא הייתה עייפה מכדי לחשוב על הסכנות האורבות לה בדרכה הארוכה הביתה. נו, קבעה-שאלה, יהיה רע, מה? אין מי שיוציא אותנו, את כולנו, יהודים וערבים, מכל הבלגן הנוראי הזה. אין מי שיעזור לנו.

ואני שלפתי את כלי הנשק הסודי שלי. כולנו פרצנו בצחוק. לא מפני שהפחד מפני אלימות מצחיק. אלא האבסורד. או כפי שנהגה סבתי לומר – אם לא נצחק, נבכה.

באין חזון, באין רצון, באין שלום, באין הגיון, באין פתרון, באין תקווה, לא נותר אלא להישען על פטיש שניצלים רצוץ.

אסתי ג' חיים היא סופרת, ילידת חיפה, זוכת פרס ברנר לספרות על ספרה החמישי, הרומן "אנשי פינות", ופרס היצירה ע"ש לוי אשכול לשנת 2003. סיפוריה פורסמו בתרגומים לשפות שונות. מלמדת באוני' באר-שבע, סמינר הקיבוצים ובבית אריאלה.

> להסתובב בתל אביב עם תינוקת יהודיה-פלסטינית בבטן בימי דקירות