newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מי באמת הרג את הבטום זרהום בבאר שבע

"חשוב להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא ישאר בחיים", כתב ינון מגל. אנשי ציבור אחרים אמרו דברים דומים. וההמון בבאר שבע השתדל באמת. והטיח את ראשו של הבטום זרהום האומלל ברצפה שוב ושוב. לפחות היה גם מי שהגן עליו

מאת:

כותבת אורחת: רונה ברנס

אני רוצה לדבר מעט על הבטום זרהום.

ביום ראשון היה פיגוע בתחנה המרכזית של באר שבע. מחבל ירה והרג את עמרי לוי, שהיה בן 19 בלבד, ופצע עוד למעלה מעשרה אנשים. מבצע הפיגוע נורה ונהרג בסמוך לאחר מכן. בתוך כל זה זוהה בטעות הבטום זהרום – אזרח אריתראה בן 29 –כמחבל, ומיד נורה, הותקף במכות אכזריות על ידי המון אקראי ולבסוף נפח נשמתו.

ואני רוצה לדבר על הבטום זרהום.

למה דווקא על הבטום זרהום ולא על סמל עמרי לוי ז"ל? למה לא על הפצועים שנפצעו בפיגוע? כי את מותם של עמרי לוי, ואת פציעתם של הפצועים לא יכולנו למנוע. אנו – האזרחים, לא יכולנו למנוע. לא יכולנו למנוע מן הרוצח המפגע, מלהיכנס לרצוח ולפצוע. למצב זה יכולנו רק להגיב.

יהיו שיעצרוני ויאמרו לי: "מותו של הבטום זהרום היה תאונה. טעות בזיהוי". אולי. אך זו באמת הייתה תאונה ידועה מראש, וזוהי ודאי תאונה שאנשים, סתם אנשים,יכלו למנוע, או לפחות להפחית מנזקה (למשל לא לתקוף אותו במכות כשהוא מוטל חסר ישע לרגליהם).

רבים התריעו על מקרים דומים שעלולים לקרות בעקבות הדיבורים על נשיאת נשקים והריגת מחבלים בלי משפט. אך רבים אחרים בחרו ובוחרים ללבות את היצרים החשוכים ולטעת בהמונים השומעים לדבריהם תקוות שווא כאילו ברגע האמת הם יוכלו לזהות בין יהודי ללא יהודי, בין מחבל פוטנציאלי לאזרח זר. שהרי, כבר ימים רבים אנו שומעים מפוליטיקאים ומאישי ציבור אחרים כי ב"מחבל" צריך לירות כדי להרוג, או חמור מזה להמית, כלומר להרוג בכוונה תחילה, לרצוח.

זהו עידוד לטמטום, לבהמיות: מעודדים בני אדם לא לחשוב פעמיים.

> עדות מבאר שבע: יהודים, ערבים, פליטים וזוג הורים חירשים תחת אש

הלינץ' שעושים עוברי אורח בפליט מאריתריאה שנחשד כי היה מעורב באירוע הירי בתחנה המרכזית בבאר שבע. צילום מסך

הלינץ' שעושים עוברי אורח בהבטום זרהום שנחשד כי היה מעורב באירוע הירי בתחנה המרכזית בבאר שבע. צילום מסך

וכך אמר שמואל אליהו, רבה של צפת וחבר הרבנות הראשית לישראל: "אסור להשאיר מחבל בחיים אחרי פיגוע". ראש זק"א, יהודה משי זהב התבטא כך לפני מספר ימים: "אנחנו מנחים את המתנדבים שלנו לטפל קודם כל ביהודים, מאחר והם נפגעו רק בגלל שהם יהודים והמחבל רוצח ומגיעה לו מיתה על פי כל דין. למרות הקוד האתי שלפיו אמורים לטפל קודם בו במידה והוא נפצע קשה, אבל צריך לדעת שגם למוסריות יש גבול. אם לא נעשה את ההבחנה נאבד את הכיוון". ואחרון בדוגמאות שנביא – חילוני: ינון מגל, שכתב לאוהדיו בפייסבוק: "חשוב להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא ישאר בחיים".

עכשיו דמיינו בראשכם את הסיטואציה הבאה:

פיגוע ירי בתחנה המרכזית בבאר שבע: בין הפצועים – ערבים, יהודים, בלתי מזוהים. אנשים רצים לכל כיוון, צורחים, מבוהלים. פיגוע. מה עושים? מהו סדר הדברים?

אחד רואה גבר צעיר ולא-בהיר, שנראה כאילו הוא לחוץ במיוחד.

"מחבל! מחבל!" מישהו צועק.

מישהו יורה.

אבל לאן מישהו יורה? לרגליים? לראש? – למרכז המסה כמו שאומרים. ואז מה?

מגל אמר "להשתדל" שהוא לא יישאר בחיים. אז מה עושים?

משתדלים!

מכות! להטיח את הראש בקרקע! עד שלא יראה בעיניים הבנזונה.

אנשים פועלים כמו אנשים. וקהל פועל כמו קהל. באווירה הנוכחית, המגובה לחלוטין על ידי אנשי ציבור משפיעים, אנשים מרגישים שאיש לא ידרוש מהם לתת דין וחשבון על פעולתם אם הכוונה הייתה כביכול  כזו שאפשר לתייג כפטריוטית. העיקר הכוונה והכוונה הייתה להשתדל ש"הוא" – מי שהרגע זוהה על ידי מישהו כמחבל – לא יישאר בחיים. במצבים כאלה פורחים הפחדנים, האלימים ביותר, הלאומניים ביותר. מי שצועק חזק יותר.

כל זה מתנקז להטחת ראשו של הבטום זרהום האומלל שוב ושוב בריצפה (לפי הדיווחים), ותקיפתו על ידי אנשים שבלי לפקפק ובלי לערער על צדקת זיהויו כמחבל תקפו אדם חסר ישע, חסר אונים, בעודו מוטל לרגליהם. וזוהי לא פחות מתועבה.

האם עמדו מסביב וצעקו לו תכניס לו? תדרוך לו על הפרצוף? אני מניחה שכן. שמעתי גם שהיה מי שניסה להגן עליו. כן ירבו כמותם. במצבי סדום שכאלה אדם נסמך על יוצאי הדופן הצדיקים, שהרי החברה כולה, כך נדמה, כבר הפנתה גבה אליו.

רונה ברנס היא מבקרת וסופרת. מתפרנסת בעיקר מתרגום ועריכה. חיה בירושלים, וכותבת באופן קבוע באתר אשפתון.

> סאטירה: "המסתנן האריתראי שנרצח יועלה לדרגת עובד זר לאחר מותו"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf