מה מפריע לי בסדרה מגש הכסף

היא קוראת למחאה חברתית אבל מתעלמת מכשלונות המחאה הקודמת, היא מעלימה נשים ופלסטינים, והפתרונות שהיא מציעה לא מספיק ברורים. מגש הכסף היא נכס חשוב במאבק לשינוי החברה בישראל, אבל יש בה כמה פגמים שאסור להתעלם מהם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

נתחיל מהסוף: מגש הכסף היא סדרה טובה, וממש חשוב שתראו אותה. תפזרו את שלושת הפרקים על פני שלושה ערבים או שתקחו זמן בסופ"ש ותבלעו אותה במלואה. ואחרי זה, תראו את זה לילדים, תפיצו לשכנים, תקרינו במתנ"ס ובתנועת הנוער.

לא קיימים בארץ מסמכים טלוויזיוניים כאלה, שמרכזים בצורה כל כך ברורה רשימה כל כך מפורטת של כמה מהבעיות הכלכליות והחברתיות הבוערות של החברה הישראלית. גם מי שכבר מכיר את הנתונים, יודע עד כמה עצומים (וממשיכים לגדול) הפערים הכלכליים פה, כמה גדול האי-שוויון, כמה נפוצה השחיתות הציבורית הסמויה, כמה ומי הם המעטים מאוד שמתעשרים כמו מטורפים על חשבון כולנו ואיזה נזקים עצומים זה גורם לנו – עדיין כדאי לו לראות את הסדרה. על אחת כמה מי שפחות בקיא.

כמו שכתב פה נתן שקרצ'י, קשה לראות את מגש הכסף ולא להתקומם. לא לרצות לבעוט במשהו, לשנות משהו, להפוך עולמות – העיקר שהמצב כפי שהוא מתואר בסדרה, המצב של החברה והכלכלה הישראלית, לא יישאר כמו שהוא. וזה לא רגש מובן מאליו.

אבל מה צריך לעשות?

כאן מתחילות הבעיות של מגש הכסף. אחרי שעה של הרצאה אומר לנו גיא רולניק בפרק הראשון שאנחנו (אבל לא הוא, "אתם", הוא אומר, לכם ולא לו) לצאת למחאה, וברקע מופיעות תמונות מהמחאה החברתית של 2011.

בפרק השני אומר לנו ירון זליכה שאנחנו (שוב, לא הוא משום מה) אשמים כי הצבענו לאנשים הלא נכונים, וצריך להצביע לאנשים הכן נכונים בבחירות. מי אלה? לא ברור. כמו מחאת 2011, גם זליכה וגם הסדרה יודעים להפנות אצבע ביקורתית-מרומזת לנתניהו כרגע, אבל לא אומרים מי ומה החלופה. הסדרה יכולה לתת לנו את כל השמות של בכירי משרד האוצר שעברו מייצוג הציבור לכאורה לעבודה אצל טייקונים, אבל היא לא יכולה לתת דוגמא אחת לפוליטיקאי שפועל בערכיה?

> מגש הכסף: לצאת מהכלים ואז לצאת לרחובות

בפרק השלישי חוזר דני גוטווין להמלצה של רולניק. "אף פעם אל תמעיטו בכוחם של האזרחים להתארגן ולפעול יחד לכינון של עתיד משותף וטוב יותר. במי זה תלוי? רק בנו", הוא אומר – היחיד שאומר "בנו", "אנחנו" – ולא "אתם". ברקע מוקרנות תמונות מהמחאה לפני ארבע שנים ותמונות עדכניות יותר ממחאת האתיופים של השנה האחרונה.

לא להמעיט בכוחם של האזרחים? חלילה. אבל כל הגיבורים-המרצים, ובעיקר יוצר הסדרה, דורון צברי, מתעלמים מכך שהשלטון דווקא כן מתעלם מכוחם של האזרחים. התמונות מאותו קיץ של אופטימיות ומחאה ותחושת תסיסה וכמעט-שינוי מעלות חיוך, אבל יותר משהוא חיוך של התרגשות ורוממות רוח הוא חיוך מריר. כי באותו קיץ התארגנו ויצאנו לרחובות. חצי מיליון איש יצאו לרחובות. יותר משמונים אחוז מהאזרחים במדינה הסכימו עם המסרים הבסיסיים של המחאה: צדק חברתי, דיור ציבורי ובר השגה, מדינת רווחה, מאבק למען שוויון בין האזרחים. וזה שינה משהו? לא כל כך.

כלומר כן, זה יצר שינויים. היו מאז שינויים מסוימים בחקיקה ובתקציב, היו שינויים גם בשפה של התקשורת, והיו שינויים בעיקר בחברה עצמה – עם יותר ויותר עובדים שבוחרים להתאגד ולהגן על האינטרסים שלהם מול המעסיקים (רולניק, אגב, ידוע כמתנגד ועדים ועבודה מאורגנת, ומציג אותם לא פעם כחלק מהבעיה – בדיוק כמו פוליטיקאים מושחתים וטייקונים), ועוד יוזמות קהילתיות לשינוי. אבל השינוי הגדול לא קרה פה.

זו נשארה צלקת כמעט לא מדוברת בחיים של כולנו, איך שלמדנו על בשרנו שגם מאות אלפים ברחובות לא משנים לנתניהו ולכנופיית ההון. שבגדול – עולם כמנהגו נוהג. וזה מייאש, ומוציא כל חשק לצאת לרחוב להפגנה של מאה איש, אלף, או אפילו עשרת אלפים – כי למה שהפעם זה יעזור? וזה מצריך חשבון נפש, וזה מצריך ביקורת רצינית על המחאה, על עצמנו, על איך מנהלים מאבק, על איך כן הופכים אותו לפוליטי, לספציפי, עם דרישות מדידות וברורות, עם כוח בכנסת, ועוד.

כל אלה לא קיימים אצל שלושת הנואמים, ולא אצל צברי. כאילו שאם רק נצא לרחוב שוב, כמו שעשינו אז, הכל יסתדר. למה שנאמין לזה?

בעיה זמנית בלבד

ויש עוד כמה דברים בעייתיים במגש הכסף ששווה להתייחס אליהם, ולו בקצרה:

קודם כל אי אפשר להתעלם מהמחיקה המוחלטת של נשים מהסדרה הזאת. לא רק שלושת הדמויות המרכזיות הם גברים, יהודים וחילונים, גם המפגשים שלהם עם דמויות שונות בפוליטיקה ובכלכלה, למעין ראיונות או עימותים, גם הם נעשים כולם אך ורק עם גברים (ורובם המכריע גם הם יהודים וחילונים, כמעט ללא יוצא מן הכלל).

דווקא אחרי המחאה החברתית, שמובילותיה המוכרות ביותר היו נשים, והמחאה האתיופית, שגם היא הובלה על ידי נשים, ומחאות הדיור הציבורי שצברי תיעד בסרטו הקודם, שגם הן ברובן מחאות נשיות – צורמת במיוחד ההדרה של נשים מהסדרה. כאילו שהן כשירות להוביל מאבקים בשטח, אבל אם צריך דמויות סמכותיות שיתנו רקע תיאורטי למחאה – רק גברים כשירים לכך.

> דרעי מבין כמה מסוכן מתווה הגז, ובכל זאת בוחר להתחמק

עניין נוסף הוא הפתרונות המוצעים, או הנרמזים, בסדרה. רוגל אלפר כבר עמד על כך שדני גוטווין הוא אחד ממבקריו הקולניים של גיא רולניק, ומאשים אותו לא פחות ולא ויותר בהיותו תאום סיאמי של נתניהו, שעצותיו לשינוי הכלכלה לא יתרמו דבר לשכבות החלשות. זו סתירה פנימית קשה בכל הסיפור של הסדרה, שלא זוכה להבהרה או אפילו להתייחסות.

עמדותיו של רולניק, כפי שמתפרסמות מדי שבוע בדה-מרקר, הן אכן קפיטליסטיות-ליברליות קלאסיות, ועוסקות בעיקר בחיסול הריכוזיות ובקידום תחרותיות, כאמור לצד התנגדות נחרצת לוועדים הגדולים ולהסתדרות (לא שאין פגמים בהסתדרות, אבל עצם ההשוואה בינה לבין הטייקונים היא גישה נוראית ומסוכנת לאחד הכלים המרכזיים של עובדים להגן על עצמם). האם המתכון שרולניק מציע לנו, ברוח כחלון (שמפציע להופעת אורח מפרגנת ביותר), היא הדרך להגברת השוויון בחברה? ספק רב.

ומה בעצם מציע זליכה, חוץ מהצבעה "נכונה" בבחירות? איך מתמודדים עם השחיתות המובנית של פקידי ציבור, ומונעים מהם לעבור לעבודה אצל טייקונים, ומלשרת את הטייקונים עוד לפני שהם עוברים?

ודבר אחרון, שכמובן אי אפשר בלעדיו: הכיבוש. מדינת ישראל שולטת במליוני נתינים חסרי אזרחות, שחיים תחת משטר צבאי ולא נהנים אפילו מקמצוץ מההשקעות הציבוריות בחינוך, בתשתיות, בדיור, בבריאות וכן הלאה שמהן נהנים אזרחי ישראל – גם ובמיוחד אלה שחיים בקרבם בהתנחלויות.

האנשים האלה, והמבנה הכלכלי העצום שסביבם – מתעשיית הביטחון הענקית, דרך משאבי הטבע שישראל גוזלת בשטחים, דרך ההסכמים שנחתמו בין ישראל לאש"ף ושכללו נספחים כלכליים שלמים שנועדו להנציח את כוחם של בעלי ההון הישראלים, ועד השוק השבוי וכוח העבודה הזול והנגיש – שקופים לגמרי בסדרה. כשמדברים על אי-שוויון, הם בכלל לא נספרים. כאילו שאחרי 48 שנים, רוב שנות קיומה של המדינה, הם עדיין לא זכאים להחשב ליותר מבעיה מדינית זמנית שתפתר בהכרח באופן שלא קשור בכלל לכל הסוגיות שמציגים הדוברים בסדרה.

ההתנחלויות כן מוזכרות בפרק של גוטווין, ומוצגות (בצדק, בעיניי) כפרויקט שמטרתו בין היתר לגייס מצביעים לימין – את אותם אלה שנפגעו מהרס מדינת הרווחה בישראל עצמה וקיבלו מדינת רווחה קטנה בשטחים. אבל זה הכל. כאילו שלא היו להתנחלויות שכנים שמדינת רווחה זו נבנית על ראשם ועל אדמתם. כאילו שזו סוגיה פנימית לגמרי לחברה היהודית.

ולמרות כל מה שאמרתי – אני עדיין חושב שזו סדרה שחשוב מאוד לראות. היא אולי לא נותנת לנו מספיק פתרונות, ואולי את חלק מאלה שהיא מציעה כבר ניסינו וזה לא עבד, ואולי חלק מהפתרונות סותרים זה את זה. אבל מגש הכסף מציפה בצורה ברורה מאוד חלק גדול מהבעיות הקשות ביותר של החברה הישראלית, והיא מקור מידע עצום ומשובח לכל מי שכן היה רוצה לדמיין פה חברה אחרת.

את הסדרה "מגש הכסף" אפשר לראות במלואה גם כאן.

> לעד נחיה על החרב: נתניהו נתן במתנה קמפיין בחירות לשמאל

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מפגינים פלסטינים ויהודים, מפגינים בכיכר רבין נגד חוק הלאום (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

מפגינים פלסטינים ויהודים, מפגינים בכיכר רבין נגד חוק הלאום (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

התשובה לחוק הלאום: אוטונומיה פלסטינית

חוק הלאום מציב מולנו הפלסטינים אזרחי ישראל מכשול ברור ומאתגר. כדי לצלוח אותו, עלינו לחשוב בדרכים יצירתיות ולנסות דברים שלא ניסינו בעבר. במילים אחרות, הגיע הזמן להתחיל לחשוב על אוטונומיה משל עצמנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf