newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"ברובים הם חזקים מאיתנו, בתקשורת אנחנו מנצחים"

משפחות שמתארגנות לפתוח גן ילדים משותף, שיפוץ בתים והקמת גינות. וגם הפגנות. בחברון מחדשים מסורת של אי-אלימות, בין האינתיפאדה הראשונה למרטין לותר קינג

מאת:

כתב: מוריאל רוטמן

יצאתי לחברון לפגוש את עיסא עמרו, בעקבות ההמולה שיצר סיפור דוד הנחלאווי. את עמרו ואת הפעילות שלו אני מכיר כבר מספר שנים, והייתה זו הקבוצה שעמרו הוא אחד ממוביליה, צעירים נגד התנחלויות (Youth Against Settlements), שהפיצה את הסרטון המדובר של חייל הנח"ל. חברי הקבוצה מארגנים הכשרות ופעולות לא-אלימות בחברון, והם גם בין המובילים המרכזיים של ההפגנה השנתית לפתיחת רחוב השוהדא, שמתקיימת ביום השנה לטבח שביצע ברוך גולדשטיין במסגד אל- איברהימי (מערת המכפלה).

פגשתי את עמרו במרכז "צעירים נגד התנחלויות". המרכז, שהיה בעבר מוצב צבאי, משמש היום מקום מפגש  לפעילויות הקבוצה. "ייתכן שזה הבית היחיד בכל שטח H2 שבו הדגל הפלסטיני תמיד מונף", אומר עמרו, כשהוא מחווה בידו כלפי מעלה "זהו כמו מלחמה, לשמור את הדגל שם, אבל פה בחברון זו נחשבת הצלחה". H2 הוא האזור בו מרוכז היישוב היהודי בחברון ונמצא בשליטת הצבא.

עמרו מסביר שהרעיון המנחה של ההתארגנות "הגיע בשנת 2003, בשיא האינתיפאדה השנייה, בשיאה של האלימות". כשאני שואל אותו מניין הוא ואחרים שאבו השראה למאבקים לא אלימים הוא מדבר קודם כל על השורשים הלא-אלימים של המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש. "בתקופת האינתיפאדה הראשונה", הוא אומר, "תשעים אחוזים מההתנגדות הייתה לא אלימה ועממית. הצבא הישראלי היה הצד האלים ברוב המקרים. למשל, הם היו תוקפים באלימות פלסטינים שביקשו לתלות את דגל פלסטין. בשנת 2003, אנחנו בחנו את המצב והחלטנו שהדרך הטובה ביותר להתקדם היא דרך מאבק עממי לא אלים, כמו באינתיפאדה הראשונה".

עיסא עמרו (שני משמאל) ופעילים בכניסה למרכז "צעירים נגד התנחלויות" (צילום: מוריאל רוטמן)

עיסא עמרו (שני משמאל) ופעילים בכניסה למרכז "צעירים נגד התנחלויות" (צילום: מוריאל רוטמן)

עיסא עמרו, יליד חברון, היה בין מייסדיה של קבוצה שהחלה לפעול כבר בשנת 2003 מתוך אסטרטגיה של מאבק לא אלים נגד הכיבוש, והפכה בשנת 2008 ל"צעירים נגד התנחלויות". אנחנו יושבים תחת עצי זית מחוץ למרכז הפעילות של הקבוצה, סביבנו קבוצה של פעילות ופעילים שמצטרפים אלינו בטפטוף הולך וגובר ככל שהערב מתאחר, ומקשיבים להסבר של עמרו מדוע סיפור "דוד הנחלאווי" ממחיש שהפעולות של הקבוצה הן הכרחיות:

בירי, בטנקים, ברובים – הם חזקים מאיתנו. אבל כשזה מגיע לנשק האמיתי – סרטים, תקשורת, מדיה חברתית – אנחנו יותר חזקים מהם. למשל, הסרטון של דוד הנחלאווי הגיע לשלוש מאות אלף צפיות ביוטיוב, וזה לא כולל צילומי מסך מהסרטון שהגיעו למאות אלפים נוספים, ואת הכתבות שנעשו על המקרה שהגיעו לרבים נוספים

עכשיו כל ישראלי – כל חייל, כל אדם שיש לו קשר לכיבוש ועוקב אחרי החדשות – יודע מיהו דוד הנחלאווי. והם יודעים גם מי צילם את הסרטון כי לכל סרטון אנו מוסיפים כתובית כל שכל שמי שיצפה בו ידע ש"צעירים נגד התנחלויות" צילמו אותו. אפילו באתרים של המתנחלים השתמשו בסרטון שלנו שעליו הלוגו של הקבוצה והמילים: Youth Against Settlements.

מאוחר יותר, כאילו כדי להדגים את דבריו של עמרו, כשאני יורד במדרגות ממרכז הצעירים, עוצרת אותי קבוצה של חיילים. הם שואלים מאיפה באתי, מה אני עושה, ומה יש לי לחפש פה. אני עונה להם שראיינתי פעילים מ"צעירים נגד התנחלויות" ואחד החיילים עונה לי: "אה, צעירים נגד התנחלויות, בדיוק עכשיו ראיתי כמה סרטונים שלהם".

יש לנו חלום

הקבוצה גם מנסה להשפיע בתוך החברה הפלסטינית ובמערכת ההשכלה הגבוהה הפלסטינית "כדי להרחיב את מעגלי התמיכה של אנשים במאבק העממי הלא אלים נגד הכיבוש". אחד הפרויקטים המקומיים המרכזיים שהם מפעילים הוא "פרויקט העמידה האיתנה"

הרעיון שעומד מאחורי הפרויקט, על פי עמרו הוא "להעצים את החברה הפלסטינית להישאר בבתיהם, משום שאת הכיבוש ניתן לסכם בשתי פעולות: עקירה, ולקיחת אדמות. אנחנו הולכים לבתים, אנחנו בוחרים בכוונה בתים שנמצאים במצב רע מאוד, אנחנו באים אל הבית, משחקים עם הילדים, אוכלים עם המשפחה, ומנקים, משפצים, מתקינים גדר, מקימים גינה, ומסייעים כמה שאנחנו יכולים למשפחה כדי להקל עליהם את החיים".

עמרו מבהיר שזוהי לא רק פעולה של שירות התנדבותי לקהילה, אלא פעולה פוליטית מפורשת שמסייעת בהתנגדות לניסיונות של הכיבוש לעקור פלסטינים מבתיהם. לא רק שחייהן של המשפחות משתפרים, עמרו מספר, "אלא שלמשל המשפחה הראשונה שעבדנו איתה? הם הצטרפו אלינו כדי לעזור למשפחה השנייה. והמשפחה השנייה הצטרפה לעזור למשפחה השלישית. זאת סולידריות מקומית". כתוצאה מהפרויקט, משפחות שמתגוררות באזור העני של H2 בחברון התאגדו כדי לפתוח גן ילדים התנדבותי משותף, שפתוח לכל ילדי המשפחות בסביבה, ומספק חינוך חינם לכשלושים ילדים.

כחלק מחוסר היכולת של הצבא להתמודד עם מאבקים בלתי אלימים, נעצרים הפעילים בחברון לעיתים תכופות. עמרו עצמו נעצר כבר מעל 25 פעמים. רק באביב שעבר נעצרו הוא וחמישה פעילים אחרים כאשר יצאו להפגין נגד ביקורו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בישראל. פעילי הקבוצה יצאו להפגין בחברון כשהם עוטים עליהם מסיכות של מרטין לותר קינג ושל אובמה עצמו, ולובשים חולצות עליהם הכיתוב "I have a dream".

עוטים מסכות של מרטין לותר קינג ושל ברק אובמה בהפגנה בחברון בזמן ביקורו של הנשיא האמריקאי בישראל (צילום: אקטיבסטילס)

עוטים מסכות של מרטין לותר קינג ושל ברק אובמה בהפגנה בחברון בזמן ביקורו של הנשיא האמריקאי בישראל (צילום: אקטיבסטילס)

משא ומתן? הם רק רוצים לתת לנו "כיבוש יותר נחמד"

"אנחנו תומכים במאמצי הפיוס והאחדות בין חמאס לפתח. למעשה, אנו קוראים לאחדות כבר מההתחלה". עמרו מסביר שיש בחלקים רבים בחברה הפלסטינית תמיכה רחבה בהתנגדות לא אלימה לכיבוש, ושאפילו יש מנהיגים בחמאס שמביעים תמיכה במאבק אסטרטגי, עממי ולא אלים, אך לדבריו "ישראל מסמנת במיוחד את מנהיגי החמאס שמתבטאים בעד מאבק לא אלים ועוצרת אותם במעצרים מנהליים. כמו חאתם קפישה, שהתבטא בעד המאבק העממי ואז נחטף. אני מציע לקרוא למעצרים האלה 'מעצרים פוליטיים' במקום 'מעצרים מנהליים'". (קפישה הוא חבר פרלמנט מטעם חמאס מחברון שנמצא כעת במעצר מנהלי, למרות שהיה אמור להשתחרר בפברואר מ.ר.).

אני בעד שלום. אני בעד משא ומתן. כל העם הפלסטיני הוא בעד משא ומתן, אפילו חמאס. אבל מה שהיה לא היה משא ומתן כלל וכלל. הישראלים טוענים שהם מנהלים משא ומתן על הארץ הזאת, ובפועל רק מרחיבים את ההתנחלויות. זה לא משא ומתן. זה ניסיון לכפות על העם הפלסטיני להיכנע ולוותר. הממשלה הישראלית לא רוצה פתרון של מדינה אחת שבה לכולנו יהיו זכויות שוות. היא לא רוצה גם פתרון של שתי מדינות שבו נקבל מדינה פלסטינית עצמאית. ואנחנו לא מוכנים לחיות כתושבים מדרגה שנייה או שלישית. לכל היותר הם רוצים לתת לנו 'כיבוש יותר נחמד'.

באנר 47 שנות כיבוש לתוך פוסט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf