newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבריחה מעזה: דרכם המסוכנת של המהגרים לאירופה

בין מלחמות, מצור ועוני קשה - רבים מתושבי עזה רוצים רק לברוח ממנה. הדרך עולה אלפי דולרים, ואף אחד לא מבטיח שלא תטבע בים בדרך. שלושה סיפורי הגירה

מאת:

כותבת אורחת: אנאס פארס גנאם

הגירה, המעבר של אנשים מטריטוריה אחת לאחרת, מונעת בידי אחד משלושה צרכים אנושיים בסיסיים: להיות מוגן, להרוויח מספיק כסף כדי לפרנס את עצמך ואת המשפחה שלך, או להתאחד עם יקיריך.

ברצועת עזה סקרים מהעבר מצאו שבין 40 ל-80 אחוזים מהתושבים שוקלים לנסות להגר למקום אחר. קל להבין מדוע: איום תמידי של מלחמה; גבולות סגורים שמונעים מרוב התושבים את האפשרות לצאת ולהיכנס לרצועה; רמות אבטלה שמגיעות עד 70 אחוזים בקרב הצעירים; ועוני חמור ביותר, המשפיע על יותר מרבע ממשקי הבית.

בכל אופן, רק אחוז מזערי מתושבי רצועת עזה יכולים להגר ממנה באופן חוקי. וזו הסיבה לכך שכמו מאות אלפים מתושבי סוריה, אריתריאה, עיראק ומקומות אחרים – רבים פונים לאמצעים מסוכנים ולא חוקים. איך הם עושים זאת ומה קורה להם בדרך הארוכה – אלה דברים שמשתנים מאדם לאדם. אבל במובנים מסוימים הסיפורים שלהם זהים עד כדי דכדוך. הנה שלושה סיפורים כאלה.

> עתירה: ישראל מונעת מכלה מעזה להגיע לחתונתה

מהגרים בדרכם לאירופה (תמונה באדיבות UNHCR)

מהגרים בדרכם לאירופה (תמונה באדיבות UNHCR)

פניית פרסה ברגע האחרון

עלי בן ה-29 (שביקש שלא נפרסם את שמו האמיתי) הוא מהנדס אזרחי שסיים את לימודיו לפני ארבע שנים. בגלל הסגר הישראלי הוא לא הצליח למצוא עבודה. במהלך המלחמה של 2014 הדירה שלו ובית משפחתו נהרסו, והברירה היחידה שנותרה בידיהם הייתה לעבור לגור עם קרובי משפחה. כאשר כמה מחבריו הקרובים ביותר נהרגו במהלך המלחמה, עלי הגיע לנקודת השבירה: הוא החליט שהגיע הזמן לעזוב ולתמיד.

"למה שאני אשאר כאן? אין כאן עבודה, יש הפסקות חשמל קבועות ורציפות והטיפול הבריאותי נורא", סיפר לי. "אין כאן ביטחון. אני לא יכול להבטיח את העתיד שלי, ובטח שלא יכול להבטיח ביטחון למשפחה שאקים, וזה רק הולך ומחמיר. יש לי כמה חברים סורים שהצליחו להגר לנורבגיה והם חיים שם טוב מאוד, אז יצרתי איתם קשר והם נתנו לי מספרי טלפון של אנשים [מבריחים, אפ"ג] במצרים שאוכל ליצור איתם קשר. אחד מהם נקרא אבו-חמדה". עלי התקשר לאבו-חמדה בספטמבר בשנה שעברה. הנה סיפורו של עלי כפי שהתגלגל בהמשך:

"אחרי שקיבלתי חותמות ויזה מזויפות לפספורט שלי, גבר במכונית הונדה הגיע ולקח אותי לאזור מחוץ לרפיח [הפלסטינית]. זה היה מקום מרוחק מאנשים ומבתים. שם מצאתי הרבה צעירים ומשפחות ממתינים. היינו בערך 30. אז הם לקחו אותנו במכוניות למנהרות [שהובילו מתחת לגבול].

"היינו במנהרה מחצות ועד בערך 5 לפנות בוקר. המנהרה הייתה באורך שלושה ק"מ וזחלנו לאורך כל הדרך עד שהגענו לצד המצרי. בקפיטריה באל-עריש [עיר גבול] חיכינו לאחד מהמבריחים המצרים שיגיע לקחת אותנו. הבגדים שלנו היו מלוכלכים והאנשים מסביב התחילו לחשוד בנו. היינו 30 פלסטינים בבגדים מטונפים; למי חיכינו שם? לא היו לנו בגדים אחרים, רק הכסף שלנו והפספורטים.

"עזבנו את אל-עריש בחצות והגענו לאלכסנדריה בערך בשבע בבוקר. מבריחים חדשים קיבלו את פנינו שם. הם לקחו אותנו לבניין גדול; הוא היה מלא במהגרים פלסטינים וסורים. במהלך הימים הבאים, הרבה אנשים וקבוצות מעזה הגיעו. המבריחים לקחו 1,500 דולר מכל אחד מאתנו עבור המסע לאלכסנדריה, ואז הם לקחו עוד 1,500 דולר עבור השיט לאיטליה.

"הם אמרו לנו להכין שלושה קילו תמרים ושישה בקבוקי מים לכל אחד, בנוסף למטען שלנו. הם אמרו שהם יתנו לנו חגורות הצלה. נשארנו שם 18 ימים בהמתנה לעזיבה. אז שמענו שספינה טבעה בים. אחד המבריחים אמר שהמצב לא פשוט ואנחנו חייבים לשנות את התוכנית שלנו, מכיוון שעכשיו המשטרה מחפשת אחרינו. הוא אמר שחצי מהקבוצה תמשיך דרך לוב. בנקודה הזו אני סירבתי להמשיך והחלטתי לחזור.

"אני עובד עכשיו על הגירה חדשה שוב, הפעם בדרך חוקית לתורכיה, ואז אמשיך בדרך בלתי חוקית ליוון. אני נחוש לעזוב את עזה".

> עובדים ללא משכורת: המגזר הציבורי המורעב של עזה 

מנהרה תת קרקעית מעזה למצרים

מנהרה תת קרקעית מעזה למצרים (צילום: אנאס פארס גנאם)

איפה הגופות?

ב-15 לספטמבר 2014, יותר מ-400 מבקשי מקלט מרצועת עזה, סוריה, מצרים וסודן טבעו במים הבינלאומיים בדרכם לאיטליה. זו אותה הטביעה שגרמה לעלי לפחד ולחזור הביתה.

ב-2 לנובמבר 2015, סוכנות הפליטים של האו״ם דיווחה שיותר מ-744,000 אנשים נמלטו לאירופה השנה כדי לחפש חיים טובים יותר; כ-3,440 מהם נהרגו או נעלמו בניסיונם לחצות את הים התיכון.

משפחותיהם של הנוסעים שנעלמו ממשיכות לשאול שאלה אחת: אם הילדים שלנו מתו אז איפה נמצאות הגופות? ואם הם בחיים, אז איפה הם?

טארק סמוד, דודם של שניים מבני הנוער שנעלמו בים, מחזיק בתאוריה משלו. הוא אומר ששני אחייניו, איברהים, 15, ועאדל, 14, עברו למצרים דרך המנהרות ב-5 לספטמבר 2014. הבנים איבדו 40 מקרובי המשפחה שלהם במלחמה בקיץ, ואביהם רצה נואשות בחיים טובים יותר עבורם. ב-6 לספטמבר אחיו של טארק, האב, ראה את בניו בפעם האחרונה. כמה ימים עברו ועדיין לא הגיעו שום חדשות בנוגע למה שעלה בגורם. כל מה שאביהם ידע היה שהם עלו על אוטובוס למקום ממנו יוכלו להפליג לאיטליה.

שבועיים נוספים עברו, ואז השמועות התחילו להתפשט בנוגע לספינה שטבעה. "היינו נואשים לגלות כל פרט לגביהם, וכך ביחד עם משפחות של מהגרים נוספים יצאנו להפגין וקראנו לכל גורם בעל סמכות רשמית לעשות משהו", אומר טארק. "אבל לא הייתה שום תגובה. זה היה כמו ללכת במעגלים. אנחנו לא חושבים שהם מתו. איפה הגופות של כל האנשים האלו שנעלמו? אנחנו מאמינים שהם בחיים בבתי הכלא המצרים".

יותר משנה לאחר העלמות המהגרים המשפחות שלהם עדיין סובלות. החיים של נשותיהם וילדיהם בלתי יציבים לחלוטין. החוק בעזה לא מחשיב אנשים שנעלמו כמתים מכיוון שלא נמצאו שום גופות, ולכן בני המשפחה לא יכולים לקבל כספי ביטוח או לקבל איזושהי קצבה בגין הטביעה של אהוביהם.

> עלייה ניכרת במעצרי קטינים פלסטינים, נפתח אגף נוער חדש בכלא גבעון

עאדל (14) ואיברהים (15) שכנראה תבעו בדרכם לאירופה

עאדל (14) ואיברהים (15) שכנראה תבעו בדרכם לאירופה (צילום: אנאס פארס גנאם)

"זה כמו מוות איטי", אומר חליל אבו-שמאלה, אביהם של שני צעירים נוספים שנעלמו על אותה ספינה. "אנחנו ממשיכים לחכות לחדשות כלשהן כל הזמן. אבל אף אחד לא עוזר. נראה שלאף אחד לא אכפת מאיתנו".

אבו-שמאלה מספר שאיברהים, בנו הנעדר, נשוי עם בן ובת. הצעיר יותר מחמוד לא נשוי. הוא רצה להתחתן אבל אף אחת לא רצתה בו כי לא הייתה לו עבודה.

"בפעם האחרונה שדיברתי עם הבנים שלי הם אמרו שהם עומדים להפליג. אחרי זה איבדנו קשר איתם. האמא שלהם והאחים עדיין מאמינים שהם בחיים, אבל אני יודע שהם לא. ומה שהופך את זה לנורא עוד יותר זה שאין לנו אפילו חתיכת נייר להוכיח שהם מתים. מה יקרה לאשתו של איברהים ולילדים שלו? אני רוצה להוסיף אותם לביטוח הרפואי שלי, אבל החוק לא מאפשר לי. החיים שלהם נעצרו ואף אחד לא עושה כלום. אני רק רוצה הוכחה שהם חיים או מתים".

אנאס פארס גנאם, בת 27, היא תושבת עזה ומתרגמת עצמאית מאנגלית לערבית. היא גמרה תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת אל-אזהר והשלימה לימודי תעודה באוניברסיטה האסלאמית בעזה. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר "אנחנו לא מספרים", ותורגם על ידי מיכל מוגרבי

> הפתרון לטביעות בים התיכון: מחנה פליטים בגולן

שני בניו נעלמו במסע לאירופה. חליל אבו-שמאלה, עזה

שני בניו נעלמו במסע לאירופה. חליל אבו-שמאלה, עזה (צילום: אנאס פארס גנאם)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf