newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בדשא אצל נבזלין: ליברלים בעיני עצמם

בהשקת המגזין "ליברל" מנסה האוליגרך הרוסי לרתום את האליטה הישראלית למאבק בפוטין. מרוב הצהרות על דמוקרטיה קל לשכוח את האינטרס הכלכלי. וגם: מי החליט להרחיק את הערבים?

מאת:

ליאוניד נבזלין עומד בחולצה מכופתרת אך נינוחה על שפת הבריכה בחצר הווילה שלו בהרצליה פיתוח, שלוש דקות הליכה מהים. "אני לא עיתונאי אז אקריא את הנאום שלי מדף", הוא מתנצל באנגלית ומקריא משפטים ספורים וצפויים למדי בזכות חופש הביטוי והעיתונאות.

מה שכן מושך את תשומת הלב בנאום הוא ההתייחסות לחברו היקר והנערץ ושותפו העסקי לשעבר, מיכאיל חודורקובסקי, ולכמה שהוא שמח שהיה לעיתון החדש בבעלותו את הכבוד לקבל ראיון בלעדי עמו. עד כמה נערץ? עד כדי כך שבקומת המרתף של הווילה (לא צריך מדרגות, אפשר לרדת במעלית) עומד דיוקן ענק של האוליגרך הרוסי שלאחרונה השתחרר מעשר שנות מאסר. עד כמה גדול הכבוד? בערך כמו הכבוד על הצלחתו של עמוס רגב להשיג ראיון עם שלדון אדלסון.

הראיון עצמו (אותו ערך אודי סגל) אכן מעניין, אבל נטול שאלות מאתגרות מדי ומצד שני כולל גם כמה בסגנון "האם אחת הבעיות שלך הייתה שהיית פשוט אוליגרך עשיר מדי?" (תשובה: תכלס, כן) ו"האם אתה נלסון מנדלה של רוסיה?" (תשובה: קצת לא, קצת כן). לחשיבות הפוליטית והכלכלית של הראיון אתייחס בהרחבה בהמשך.

ליאוניד נבזלין בחצר ביתו. השקת "ליברל" (חגי מטר)

"חברי היקר מיכאיל חודורקובסקי". ליאוניד נבזלין בחצר ביתו, השקת "ליברל" (חגי מטר)

האשכנזיתון לאדם הנאור

מול נבזלין, האדם ה-14 הכי עשיר במדינה לפי דירוג מעריב משנת 2010, עומדים עם כוסיות משקה בידיהם כמה עשרות מוזמנים להשקת הגיליון הראשון של "ליברל". בין האורחים עיתונאים (לרבות ראשי חברות החדשות של ערוצים 2 ו-10 וצמרת "הארץ", שנבזלין מחזיק בכחמישית ממניותיו), פוליטיקאים (דן מרידור), עיתונאים-פוליטיקאים (ח"כ ניצן הורוביץ, ח"כ לשעבר נינו אבסדזה, אלדד יניב), ואחרים (אבי בניהו, איתמר רבינוביץ, יחצ"ן המגזין רני רהב ועוד).

בדרכם פנימה, אחרי שהפקידו את מכוניותיהם אצל אחד משמונת אנשי צוות שירותי החניה, עברו האורחים על פני משמרת מחאה קטנה וססגונית. קבוצת נשים בבגדים הדורים הציעה למוזמנים פלאיירים עם הסברים על הטרדה מינית במקום העבודה. חברות הקבוצה ביקשו למחות על קבלתו של עמנואל רוזן לשורות כותבי העיתון, ובכך הצטרפו לעיתונאים טל שניידר ואבנר הופשטיין, שהסירו את שמותיהם מרשימת הכותבים לאחר שהתברר שרוזן חבר בצוות. רוזן עצמו, אגב, לא הגיע לאירוע.

המפגינות מחו גם על ההיעדר היחסי של נשים מבין כותבי "ליברל": רק ארבע לצד 24 גברים. לדברי המפגינות עורך העיתון, רותם דנון, יצא אליהן ואמר שבמגזין אין מערכת אלא צוות, ושבצוות יש דווקא רוב נשי. גם מזרחים, אגב, סובלים מתת-ייצוג במגזין (מצאתי חמישה בלבד), ועל ערבים בכלל אין מה לדבר. לא רק שאין אף כותב ערבי, "ליברל" ממשיך מסורת עיתונאית ישראלית מפוקפקת ועורך סקר דעת קהל אך ורק בקרב "בתי אב יהודיים", ואף כתבה בכל 146 עמודי הגיליון לא עוסקת בערבים. אפילו על תהליך השלום כותבים רק שני דיפלומטים אמריקאים וצביקה האוזר, עד לאחרונה מזכיר הממשלה.

נחמיה שטרסלר עם קבוצת "מפסיקות לשתוק - עכשיו תורכם" מחוץ לבית נבזלין (חגי מטר)

נחמיה שטרסלר עם קבוצת "מפסיקות לשתוק – עכשיו תורכם" מחוץ לבית נבזלין. ברקע: צוות שירות החניה (חגי מטר)

לרוב היהודי-אשכנזי-גברי בקרב הכותבים מצטרפת התחושה שגם המעמד הכלכלי של הקוראים המיועדים הוא ממוקד למדי. דבר המערכת אמנם מדגיש שהקורא ה"ליברלי" לא משתייך לעשירון כלכלי מסוים, אבל הפרסומות לשעוני יוקרה, דירות יוקרה, מכוניות יוקרה ומסלולי השקעות הון מרמזות אחרת. ואף על פי כן: "ליברל" לא עוסק כלל בכלכלה. לפחות לא על פני השטח. דבר המערכת מגדיר את הפוליטיקה, התקשורת והתרבות בתור שלושת התחומים הרלוונטיים ביותר ל"כל פיסת חיים של האדם הנאור". כלכלה יוק. כנראה שלא מדברים על כסף בביתו של העשיר.

ליברליזם כלכלי בעטיפה של זכויות אדם

אז מה כן יש בו, ב"ליברל"? הסיפור המרכזי של הגיליון הוא ללא ספק רוסיה. מבין חמש הכתבות של החלק הפוליטי (שתופס יותר מחצי מהגיליון) שתיים עוסקות ברוסיה ישירות: הראיון עם חודורקובסקי, וכתבתה של אבסדזה על יחסי ישראל-רוסיה. לצדן נמצאת כתבת השער המקיפה על איווט ליברמן, פרויקט על בנימין נתניהו, וכתבה על הילרי קלינטון. כמו שאמר לי אחד מבאי אירוע ההשקה בהרצליה פיתוח: "כשאתה שם את הפנים של ליברמן על הגיליון, אתה מתכוון שהוא יקרא אותו". את אותו הדבר אפשר להגיד על נתניהו. במלים אחרות: הגיליון הראשון של "ליברל" קורא לנתניהו ולליברמן לשים לב לרוסיה.

ואיך לשים לב לרוסיה? פחות כבדהו, יותר חשדהו. נבזלין וחודורובסקי הם כידוע לא רק שותפים עסקיים ועשירים מופלגים אלא גם אנשי האופוזיציה לפוטין, עם מסורת ארוכה של מעורבות בפרלמנט הרוסי, וימי תהילה של קרבה לנשיא לשעבר בוריס ילצין, שתחת שלטונו עשו את הונם מגל ההפרטות הפוסט-סובייטי. התעשרות שחלקה, יש לומר, נעשתה לכאורה באמצעים מפוקפקים שנקשרו לרציחות, חשדות להעלמות מס ועוד.

"ליברל" - גיליון ראשון

"ליברל" – גיליון ראשון

פוטין הוא לא רק אויב אידיאולוגי מר של השניים. הוא לא רק מי שמדכא את האופוזיציה, מחדש את האימפריאליזם הרוסי, נלחם בהומוסקסואלים ואוסר את חברות פוסי-ריוט. הוא גם לא רק השליט האנטי-דמוקרטי שהעמיד אותם למשפט (נבזלין הורשע בקשירת קשר למספר מקרי רצח, בהיעדרו, ובתי משפט בישראל ובאירופה הטילו ספק כבד בממצאי בית המשפט הרוסי). נוסף לכל הדברים האלה פוטין הוא גם מי שהפך את מסלול ההפרטה הרוסי והעביר את הנפט מידי חברת "יוקוס" של חודורקובסקי, שגם נבזלין היה שותף בה, חזרה לשליטת המדינה. כיום הנפט מהווה כעשרה אחוז מהכנסות המדינה הרוסית, ועל הדרך מתפיח את כיסיהם האישיים של פוטין ומקורביו.

הגיליון הראשון של "ליברל" קורא לאליטה הישראלית להוקיע את פוטין הרודן, מפר זכויות האדם. הוא קורא לקוראים להגן על "הדמוקרטיה, על זכויות הפרט, על שלטון החוק" (אף מילה על שוויון או צדק חברתי). הוא קורא להנהגה הישראלית לסגת מהניטרליות שהיא נוקטת סביב המשבר באוקראינה ולחבור לשותפים "הטבעיים" שלה: ארצות הברית ואירופה (שהתרחבותה מזרחה לא מוצגת כאימפריאליזם כלל). הוא עושה את כל זה בשם הליברליזם הפוליטי, ולא אומר מילה על האופי הכלכלי של המלחמה בין האליטה של ילצין-חודווקובסקי-נבזלין לבין זו של פוטין ומקורביו.

מעבר לכך יש במגזין שורה של כתבות וטורים מעניינים, כותבים טובים וחווית הקריאה בו נעימה. במצב הקשה של התקשורת הישראלית בהחלט יש לברך על קיומה של במה חדשה ואיתנה כלכלית, אם כי יש לציין שרבים מהכותבים בה לא סובלים ממחסור בבמות ממילא. לסבך הבעלויות והאינטרסים של העיתונות הישראלית נכנס שחקן חדש-ישן, עם אינטרסים משלו, וניתן לקוות שבמקרה הטוב אלה ישמשו לאזן מעט את אלה של בעלי ההון האחרים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf