newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עבר כבר עשור מאז שהגעתי לישראל, ואני עדיין מחפש מקלט

עשר שנים בדיוק עברו מאז חציתי את הגבול לישראל. באותו יום הגשתי בקשת מקלט. תשובה עדיין לא קיבלתי. אחרי שכבר הייתי בכלא, חליתי ושוחררתי, אחרי ש-62 פעמים הארכתי את האשרה, נשלחתי שוב לכלא, הפעם ל"חולות". האם בקשת מקלט היא פשע שצריך להיענש בגללו במשך עשור?

מאת:

כותב אורח: חסן רחימה, חולות

ביום ראשון השבוע מלאו עשר שנים להמתנה שלי לתשובה ממדינת ישראל. אני ממתין מדצמבר 2005, אז הגעתי לישראל לראשונה. המסע שלי אל הלא נודע ממשיך.

הייתי נער בן 17 כאשר הותקף הכפר שלי, סמאסם, שנמצא בפרובינציה של דרום קורדופן בהרי הנובה של סודאן. מרבית בני המשפחה שלי נהרגו באותה מתקפה נוראית – תחילתו של הסבל שלי שנמשך עד היום.

במהלך אותה מתקפה נעצרתי על ידי המשטר הצפון סודאני. עמדתי בפני צורות שונות של עינויים, ובכלל זה מכות והשפלה. לאחר כל הדברים שעברתי, והעינויים, ידעתי שחיי נמצאים בסכנה, ולכן החלטתי לברוח ולמצוא מקום בטוח מחוץ למדינה.

ברחתי למצרים. כשהגעתי ראיתי מבקשי המקלט הרבים שישנים בחוץ בכיכר מוסטפא מחמוד. זה היה דצמבר 2005, והפליטים הפגינו ושבתו בדרישה לקבל מנציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) סיוע טוב יותר. מאוחר יותר בתגובה כוחות הביטחון המצרים תקפו, היכו, עצרו ושלחו את המפגינים חזרה לסודאן – המקום ממנו ברחו על חייהם. עשרות פליטים נהרגו באירוע שזכה לכינוי "טבח מוסטפא מחמוד". מאחר ובין שתי המדינות – מצרים וסודאן – היתה ברית בנושאי ביטחון, היה ברור כי אלו שגורשו עומדים בפני מוות. גם נציבות האו"ם במצרים סגרה את שעריה בפני הפליטים אז. מתוך חשש עמוק שאיעצר ואגורש חזרה לסודאן, החלטתי לעזוב את קהיר ולנסות להגיע לישראל.

הרעיון הזה היה מפחיד מאוד, ואת הדרך לעבר הגבול עשיתי כשאני מתוח מאוד ועצבני. הרבה סימני שאלה ריחפו סביב המסע הזה. מה יקרה אם לא אצליח לחצות את הגבול ואיעצר על ידי משמר הגבול המצרי? אם אהיה בר מזל, אצליח לחצות את הגבול לצד הישראלי. אבל אז, מה יקרה כשהחיילים הישראלים יבינו שמישהו חצה את הגבול שלא כדין? חששתי מכך שצפון סודאן וישראל הן אויבות שנים רבות ואין ביניהן יחסים דיפלומטיים. למרבה הצער לא היתה לי דרך חוקית להיכנס לישראל, אם הייתה דרך כזאת בהחלט שהייתי מעדיף ללכת בה, אבל אני עדיין חושב שזה היה מוצדק לעבור גם בלי אישור.

לא הייתה לי באמת ברירה. יכולתי לבחור מבין שתי אפשרויות ושתיהן היו מסוכנות – לחזור אחורה למצרים שם מחכה לי המוות בכל רגע נתון או להמשיך ולחצות את הגבול לישראל, למרות שהדבר היחיד שידעתי זה שאני הולך לעבר הלא נודע.

> מאות מבקשי מקלט שוחררו מחולות, ולא יודעים לאן ללכת

חסן עדיין מבקש מקלט. צילום: יאיר מיוחס

חסן עדיין מבקש מקלט. צילום: יאיר מיוחס

בסוף בחרתי בדרך אל הלא נודע. ב-6 בדצמבר 2005 בשעה תשע בערב חציתי את הגבול לישראל. חיילי צה"ל קיבלו אותי בצורה שונה לגמרי ממה שציפיתי וטיפלו בי בכבוד. אני מצדיע להם. אבל משם הועברתי לכלא קציעות שם ביליתי 45 ימים עם אסירים פלסטינים. האסירים תיחקרו אותי והאשימו אותי שאני מרגל עבור היהודים ושאני אויב האיסלאם. הם תקפו אותי והיכו אותי.

הבנתי ששוב הביטחון שלי בסכנה, ודיווחתי להנהלת הכלא שאני מוכה ומבודד על ידי האסירים האחרים, מסיבה זו העבירו אותי לכלא אחר, כלא "זוהר". אחרי 21 ימים שם, הועברתי לכלא "מעשיהו" ברמלה, שם שהיתי עוד 11 חודשים ו-15 ימים. מעשיהו לא היה כמו בתי הכלא האחרים. בשל התנאים הקשים במקום, נדבקתי במחלה שאני עד היום לא מצליח להתאושש ממנה, והתעלפתי בכלא.

ב-21 בדצמבר 2006 שוחררתי מהכלא תחת שלושת התנאים הבאים: לא לעזוב את המקום בו נקבעו מגוריי, קיבוץ יד חנה, אלא באישור מנהלי; לא לדבר עם התקשורת; לעבוד בחקלאות בשדה. נאמר לי שאם לא אמלא את התנאים, אוחזר לכלא.

העבודה בשדה היא עבודה פיזית קשה, הכוללת סחיבת משאות כבדים, ולא כל אחד יכול לעמוד בה. במשך שמונה חודשים התמדתי בעבודת החובה ללא הפרעות. אז הוסרו המגבלות ונאמר לי שאני יכול ללכת לאן שאני רוצה בתוך ישראל. הרשויות אפילו נתנו לי מכתב שמאשר זאת. שמרתי את המכתב הזה, והוא נמצא ברשותי עד היום. אמרו לי גם שאני צריך להתייצב בנתב"ג, ולשלם שם אגרה של 1,000 שקלים. גם את הקבלה על התשלום הזה אני שומר עד היום. אז ניגשתי למשרד נציבות האו"ם לפליטים בתל אביב, שם קיבלתי כרטיס זמני למשך שישה חודשים שהעניק לי הגנה מפני גירוש. את הרישיון הזה הייתי צריך לחדש מאז כל שישה חודשים.

למרות שקיבלתי את הכרטיס של האו"ם, עדיין נדרשתי במשך שישה חודשים להתייצב במשרדי רשות ההגירה בחולון ולחתום שם שלוש פעמים בשבוע. מאוחר יותר בוטלה הדרישה הזו. שנה וחצי אחר כך רשויות ההגירה ביטלו גם הכרטיס מטעם נציבות האו"ם והוא הוחלף בוויזה על תנאי שנדרשתי לחדש כל חודשיים. וכך הכל חזר לנקודת הפתיחה. במקום לקבל הגנה מהנציבות לפליטים נאלצתי להתמודד עם הרשויות המקומיות הישראליות בכל חודשיים כדי לשמור על הסטטוס שלי בארץ. מאז שהגעתי חידשתי את הוויזה שלי בסך הכל 62 פעמים, בקצב של כ-6 פעמים בשנה.

> חשיפה: למרות הסכנה לחייהם, ישראל החזירה אלפי מבקשי מקלט לסודן

מבקשי מקלט במתקן הכליאה "חולות" בנגב (יותם רונן/אקטיבסטילס)

מבקשי מקלט במתקן הכליאה "חולות" בנגב (יותם רונן/אקטיבסטילס)

ב-17 במאי 2014 בוטלה גם הוויזה הזמנית שלי, וזומנתי לכלא "חולות". הזימון שלי בוטל, ככל הנראה בשל מצבי הבריאותי שהיה לא יציב, אבל שנה מאוחר יותר הוא חודש. המצב הרפואי שלי עדיין רע, וכל הבדיקות הרפואיות הצביעו על כך שלא הייתי במצב מתאים להישלח לחולות, ושלשהייה שם עלולה להיות השפעה מזיקה על הגוף שלי. אבל לרשויות ההגירה לא אכפת מהבריאות שלי. לא אכפת להם אם אני הולך למות או לא.

כבר ביום הראשון שבו הגעתי לישראל, בדיוק לפני עשר שנים, הגשתי בקשה למקלט. אבל אף אחד לא התייחס אז לבקשה שלי. נאמר לי למלא טופס בקשה למעמד פליט, הגשתי אותה, אבל עבר כבר עשור ועדיין לא קיבלתי תשובה. אני תוהה מהו הפשע שביצעתי שבגללו החזירו אותי לכלא. האם הגשת בקשת מקלט היא פשע שעבורו צריך להיענש במשך עשר שנים? אם ביצעתי פשע, מדוע שוחררתי מכלא מעשיהו ב-2006? האם לא נותרה עוד אנושיות?

כנראה שכן ניתן למצוא עדיין פיסות של אנושיות, אצל אותם אנשים רבים שעזרו לי בעשר השנים האחרונות. אני רוצה להודות להם על כל מה שהם עשו ועושים עבורי. אני גם סולח לכל האנשים שעינו אותי לאורך השנים. ההתעללות והעינויים שלהם מצביעים רק על עליהם. הם לא לקחו, ולא יכולים לקחת ממני את האנושיות שלי.

* הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> פעילים ירושלמים בפעילות לילית: פליטים, ברוכים הבאים!

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf