הפטור המוסרי שמציעה "היהדות המתחדשת" לחייל במחסום

כותבת אורחת: תמר בן דוד

כל חנוכה מחדש הדיון הזה עולה – מעוז צור, איזה שיר נורא. בתום לב ובכלל בלי ידיעתם, רבים מזמרים לאלהים ומתפללים לבניית בית-המקדש השלישי, לטבח באויבים ולנקמה. במסגרת הדיון סביב השיר עולות קריאות רבות (ומוצדקות) לחדול מהשיר ולהוקיע מהתרבות שלנו את הנגעים האלה, ברוח יהדות "מתקדמת" ומעודכנת יותר. אך ישנם נגעים, חלקם סמויים יותר, גם בזרמים הרואים את עצמם חלק מ"ההתחדשות היהודית" – ההתגלמות הישראלית של מגמת ההתרחקות האירופאית מהאורתודוקסיה תוך טעינת היהדות במשמעויות חדשות ומעודכנות יותר.

אחד המאפיינים הבולטים של הזרמים הללו הינו פתיחות תרבותית – שמירת המסורת תוך השפעה דו-כיוונית בינה לבין התרבויות שסביבה. אוסף הזרמים הזה שנקרא פעמים רבות "ההתחדשות היהודית" מצא לו גלגול חדש במדינת ישראל והושפע מהציונות, אשר מתפארת בעליונות המחשבתית שלה באמצעות חשיבה מערבית, כדי לשמר ולהצדיק מערכות ישנות (בראשן קולוניאליזם).

השפעה זו יצרה בלילה משונה ובעייתית, שאחת מהשלכותיה החמורות היא הכלאה בין "אני חושב משמע אני קיים" של דקארט ובין "תלמוד המביא לידי מעשה", מונח מסוגיה בגמרא (קידושין מב) סביב המחלוקת על חשיבות הלמידה או התורה אל מול חשיבות המעשה או המצווה. בגמרא הסוגיה מיושבת בכך ש"תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה", כלומר שחשיבותו של הלימוד עולה על זו של המעש. ההכלאה בין שתי הגישות האלה, האחת פילוסופית-קיומית והשניה מוסרית-חברתית, מולידה את המחשבה שאם אני מכירה בפני עצמי ובעיקר מול אחרים במורכבות של מעשה, הרי שגאלתי עצמי מהאחריות שנלווית בהכרח לעשייתו בפועל. זוהי כמובן אינה הכוונה בדברי הפילוסוף או בדברי החכמים, לפיהם המעשה הוא זה שנותן את התוקף ואת התכלית לתלמוד.

> אילו חיה היום, רות המואביה היתה כנראה כלואה במתקן חולות

שיח חדש, פרקטיקות ישנות

החשיבה הזו נפוצה וגוברת בתנועות נוער, בשנות-שירות ובמכינות השייכות לתנועות ולארגוני ההתחדשות, ומתגשמת בשיאה עם הגיוס לצה"ל. החייל ה"מתחדש" מתיימר להיות שונה מחברו, שמציית והולך כשה תמים אחר העדר. הוא הרי בא לעשות "שירות משמעותי" ולשנות את המקום הזה לטובה. אך חייל הוא חייל – הן בעיני הפלסטינית שרוצה לעבור את המחסום והן בעיני הרמטכ"ל שרוצה נער שיאייש אותו. גם כלב-רועים מהזן המשובח ביותר עושה מה שהרועה בעל המקל מצווה עליו, בין אם הוא מתרץ זאת בשמירה על העדר, בחיזוקו או במניעת סטיות וחתירה למטרה. כך לפני הכל, תפקידו של החייל הוא לבצע את מה שאומרים לו, אך גם ניתן לו חופש בחירה מזערי שיספיק לו לשקוד במעשיו, להתניע את ההצדקה העצמית ולחשוב שהוא שונה מחבריו לשירות. מבחינת הפלסטינית, הוא הולך לעכב אותה במחסום. החיוך שלו, הסיבות שלו וכל מה שהוא מחזיק מעצמו נמחקים אל-מול התפקיד שלו – לשמר את השליטה בה.

אותו הרעיון מהותי לציונות, ובולט גם בשיר "אנו נושאים לפידים", שם "אנו" מתפארים בהישגינו ובעוצם ידינו ומשליכים את מסורת הניסים והנרות של הורינו בתמורה לכוח וללפידים. שלא כמוהם, אנו נחושים ופעילים, ערים ומודעים – בניגוד לנוסחה המוכרת של הדתי, הדוס, הניגוד המושלם אלינו, האחר שטוף המוח והלב. אל מולו, הנאורות שלנו זורחת ומאירה ממעל. אולי משם באה ההשראה להפרדה בין החייל המתחדש לחברו?

אם נחזור לפלסטינית אל מול סוף השיר – "בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור" – האם בסלע הם חצבו? ושל מי בעצם הדם הזה?

כאמור, צורת החשיבה הזו אינה מחדשת דבר. הרי רוב המשתייכים לזרמים האלו, כמו רוב אזרחי ואזרחיות המדינה, לא היו מתגייסים כלל אם הדבר היה תלוי בהם. מדובר במציאות ובמעשה, והם אלו אשר מובילים לידי תלמוד. המציאות היא הכיבוש והמעשה הוא "השירות המשמעותי" בצבא, על שניהם מסובך לערער, ובעיקר לא משתלם. אולי מתוך חשיבה הישרדותית, הרבה יותר קל לטעון לחידוש, לרפורמה או לרענון ולהמשיך עם אותה הפרקטיקה בדיוק; העיקר שנדון בכך עם הגרעין או בבית-המדרש. זה נשמע יפה בקריאה פשטנית של דברי חז"ל, אך מדובר בהפך הגמור לכוונתם – בידי רבים הלימוד הפך להכשרת השרץ ולהלבנת המעשה הנגוע.

לקחת אחריות, להשתחרר מכבלי הציונות

זרמי היהדות המתחדשת צריכים להשליך מעליהם את שלשלאות הציונות, וזוהי הגאולה היחידה מהמלכוד אליו מדינת ישראל הכניסה אותם. חשוב לציין כי זרמים אלה שגשגו במיוחד דווקא בארה"ב, ובהרבה מובנים הציונות מהווה להם אנטי-תזה, המאויימת מההבנה הגלותית שהיהדות יכולה לפרוח גם באדמה אחרת. בכל רחבי העולם רפורמים, קונסרבטיבים ואחרים מושכים את ידיהם מהמפעל הזה, שבנוסף לדיכוי עם שלם גם ניכס לעצמו את היהדות ושדד את שפתותיה. בתור מזרחית, אני חרדה מכך שאלה השוקדים על החייאת המסורת שלנו ייכנעו גם הם לאותה הציונות שגזלה את זהותנו.

כיהודיות וכיהודים, בחג המציין ניצחון מעטים על רבים, חלשים על חזקים ונכבשים על כובשים, אסור לנו להסיר מעצמנו את האחריות כלפי המוחלשים שלצדנו וכלפי התרבות שלנו.

חג אורים שמח.

תמר בן דוד היא אשה קווירית ירושלמית, יהודיה ומזרחית. בוגרת מכינת בינ"ה של הישיבה החילונית בת"א.

> חיילים הכו נהג במחסום בזמן שבאוטו תינוק גסס למוות: איש לא נשפט