newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שיבת הפליטים לא מתנגשת בזכות היהודים להגדרה עצמית

כמו שתשעה באב מוקדש לאבל יהודי ופחות לאימפריה הרומית כך גם יום הנכבה מוקדש לאבל על האסון הפלסטיני ופחות לישראל. הששון והאבל אינם משחק סכום אפס - יש גם נוסחת ביניים

מאת:

כותב אורח: מירון רפופורט

ביום חמישי ישבתי עם ידיד פלסטיני במלון "אוורסט" בבית ג'אלה, אחת הנקודות הגבוהות בהרי ירושלים, שביום בהיר רואים ממנה את אשדוד מצד אחד ואת רבת עמון מהצד האחר. בשתיים עשרה בדיוק נשמעה ברקע צפירה. בגב המלון יש מגדל תצפית של צה"ל, לרגלי המלון יש בסיס צבאי, כך שחשבתי שזו איזו קריאת כוננות צה"לית. טעיתי. זו הייתה הצפירה השנתית לזכר הנכבה, 66 שניות אורכה, לזכר 66 שנה שחלפו מאז.

הידיד שלי נולד במחנה הפליטים דהיישה, תשע שנים אחרי שהוריו ברחו מכפר בשם אל-קבּוּ, היום נקודת חן מוצלת בפארק בגין, בין צור הדסה למבוא ביתר, המוכרת לטיילים יודעי חן. ניגשנו למרפסת. הוא הראה לי את דהיישה. קרוב לעשרת אלפים תושבים. הגדול במחנות באזור בית לחם, אבל קטן יחסית למחנה כמו בלטה ליד שכם עם כמאה כ-24 אלף תושבים. בסך הכל רק בגדה המערבית חיים כמיליון פליטים, עוד כמיליון חיים ברצועת עזה. חצי מתושבי הרשות הפלסטינית הם פליטים.

אנחנו לא לב הסיפור

בדרך חזרה, ברכב, שמעתי את סגנית השר פאינה קירשנבאום דורשת לשלול תקציבים מאוניברסיטאות שלא מנעו קיום הפגנות לציון יום הנכבה, כי הן הרי שלחו מאבטחים להפגנות ובכך הפרו את החוק לאיסור ציון הנכבה. בערב שמעתי את ראש הממשלה בנימין נתניהו עומד לצדו של ראש עיריית ירושלים ומסביר שכמה קילומטרים מכאן, מאחורי הגבעות, הפלסטינים מציינים כאסון את לידת מדינת ישראל, את תחיית העם היהודי בארצו.

מה שנתניהו ואתו רוב מוחלט של הישראלים, או יותר נכון רוב של היהודים בישראל, מסרבים להבין הוא שהפלסטינים מציינים את הנכבה קודם כל כאסון. כשמחצית מבני העם שלך מאבדים את כל מה שהיה להם, את בתיהם, את שדותיהם, את כפריהם, את עריהם, את התרבות שלהם, את ההיסטוריה שלהם, את הזיכרון שלהם – אין לך מלה אחרת לתאר את המאורע הזה אלא כאסון, כחורבן.

נכון שאסון הנכבה הזה כרוך בלידת מדינת ישראל. נכון שאלמלא קמה מדינת ישראל, לא הייתה נכבה. אבל האסון הזה קודם כל עומד בפני עצמו. ביום הזיכרון הישראלים עומדים לזכר הנופלים בקרבות, לאו דווקא לזכר הקרבות עצמם. תשעה באב עוסק קודם כל בחורבן, בגלות שנכפתה על עם ישראל. הוא פחות עוסק בהיסטוריה של האימפריה הרומית. כך גם יום הנכבה. צריך לקרוא את "באב א-שאמס" של אליאס ח'ורי כדי לקלוט את עוצמת האסון, את גודל הטראומה.

> מה רוצים הפליטים הפלסטינים? ראיונות עם פליטים במחנות בירדן

בשנים האחרונות, בתהליך שהתחיל אחרי צאתם לעולם של ה"היסטוריונים החדשים" בשנות ה-80, האסון הזה כבר לא ממש מוכחש. המלה "נכבה", שפעם הייתה אלמונית לחלוטין לציבור היהודי, נכנסה ללקסיקון הישראלי. כמו המלה "אינתיפאדה". מעטים היום הישראלים, אפילו בימין, שטוענים שהנכבה היא המצאה. יש רבים הטוענים שהאסון הזה הגיע לפלסטינים כי הם פתחו במלחמה להשמדת היהודים. יש הטוענים, כמו בני מוריס עצמו, ההיסטוריון ש"גילה" את הנכבה לישראלים והפך למצדיק שלה, שליהודים לא הייתה ברירה אם הם רצו מדינה יהודית אפקטיבית. ויש הטוענים, כמו בן דרור ימיני, שאכן הייתה נכבה, אבל היא לא הייתה מאורע יוצא דופן ביחס לחילופי אוכלוסייה שהתחוללו באותה תקופה בעולם.

גם בשמאל הישראלי חל שינוי משמעותי בשנים האחרונות ביחס לנכבה. עובדה: השמאל התנגד לחוק הנכבה שעבר בכנסת הקודמת. הגישה המקובלת היום בשמאל היא שצריך להבין ללבם של הפלסטינים הזוכרים את יום אסונם. צריך אפילו "להכיר" בנכבה. מרחיקי הלכת מדברים אפילו על קבלת אחריות על האסון שגרמה לפלסטינים הקמת מדינת ישראל. "יום ששוננו הוא יום אסונם", הוא המשפט המסכם את הגישה הזו.

דרוש פתרון ממשי – לא רק סימבולי

אבל לא בטוח שהסיסמה הזו אכן מקדמת את הישראלים והפלסטינים לקראת הבנה היסטורית, לקראת פיוס. משום שמשתמע ממנה סוג של משחק סכום אפס. אם הששון של הישראלים הוא האסון של הפלסטינים, הרי הששון של הפלסטינים חייב להיות האסון של הישראלים. כלומר, כל פתרון ממשי של בעיית הפליטים, כל ניסיון ליישם בדרך כלשהי את זכות השיבה, כל מאמץ להביא ל"יום ששון" אצל הפלסטינים, יביא בהכרח לאסון אצל הישראלים, ולכן הוא בלתי אפשרי.

זו בעצם הסיבה שבעשרים שנות המשא ומתן שבאו אחרי אוסלו כמעט התעלמו מהשאלה הזו. דנו על גבולות, דנו על מתנחלים, דנו על הסדרי ביטחון, דנו על ירושלים. על פליטים לא התקיים דיון של ממש. גם הנושאים הנותנים הישראלים וגם הפלסטינים ברחו מהשאלה הזו כמו מאש. אבל ההתעלמות הזו לא עזרה. להפך. צל הנכבה ממשיך לרדוף את הסכסוך, הנכבה לא נעלמה, זכר האסון לא נמחק. במידה רבה שהוא אפילו התעצם. ראו את המספר ההולך וגדל של פלסטינים ישראלים המשתתפים מדי שנה בתהלוכות השיבה.

צריך להפנים: בלי פתרון לשאלת הפליטים הפלסטינים, לשאלת הפליטוּת הפלסטינית, לא יהיה לנו כאן הסדר יציב, לא יהיה כאן סיכוי לפיוס עם הפלסטינים. לכן הגיע הזמן ללכת עוד צעד אחד משמעותי מעבר ל"הכרה" באסון הפלסטיני. צריך להתחיל לחשוב על מענה פוליטי ממשי לשאלה הזו, לא רק מענה סימבולי. בעמותת "זוכרות" עושים דיונים כאלה, אבל הם עדיין נמצאים בשולי השיח הישראלי-יהודי. גם השיח הפלסטיני לא מאוד משוכלל, לא מציע פתרונות מעשיים, מסתפק בדיבורים על צדק.

מה שחשוב הוא שההצעה המעשית הזו תצא מהמשוואה של משחק סכום אפס. זו צריכה להיות הצעה שלא תביא לחיסול היכולת והזכות של היהודים להגדרה עצמית במדינת ישראל, הצעה שלא תערער את מה שנבנה כאן ב-66 שנה, אבל תיתן מקום גם לחוזרים. הצעה שתיתן ששון לפלסטינים, בלי להמיט אסון על ישראל. אם נבין שזה חיוני, אני מאמין שאפשר למצוא נוסחה כזו.

* מירון רפופורט הוא עיתונאי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf