בעזה אמנים משתמשים בתבלינים ובאיפור כדי לפצות על המחסור בצבע

כותב אורח: אסמעיל אבו-עיטה, עזה

שום דבר לא יכול למנוע מאמנים אמיתיים מליצור, אפילו לא מחסור חמור בציוד בסיסי כמו צבע, עפרונות וגיר. בעזה, סובלת מהמצור הישראלי המתמשך ומתוצאות שלוש מלחמות בשש שנים, פלסטינים משתמשים בכלים לא שגרתיים כדי ליצור אמנות – כולל מוצרי קוסמטיקה ותבלינים.

כמעט שני מיליון תושבי עזה דחוסים ברצועה צרה של כ-360 קמ"ר, שמעברי הגבול שלה לרוב סגורים בפני אנשים וסחורות כאחד, למעט אלה שמאושרים למעבר על ידי הצבא הישראלי. אחת התוצאות של המצור היא עוני גובר, שמצמצם את הביקוש ליצירות אמנות, וחומרי הגלם המעטים שמגיעים לכאן נמכרים במחירים גבוהים.

בשכונת אל-אמאל בעיר חאן יונס התחילה חולוד אלדסוקי להשתמש בציוד איפור ובספריי לשיער כתחליף לצבעים, שהיא לא יכולה לקנות בשום מקום. "כשהתחלתי לחפש צבעים לציור לא מצאתי כאלה בשוק", מספרת חולוד, שלמדה אמנות באוניברסיטת אל-אקצא.

"לכל צבע יש מגוון רחב של תתי-גוונים, ובמדינות כמו מצרים או איראן אפשר תמיד למצוא אינספור גוונים לשימוש. אבל בעזה אין ציוד בסיסי כמו גיר או צבעי פסט. הצלחתי רק למצוא קופסאות צבעים במחירים שנעים בין 250 ל-300 דולר. כשעוד היה אפשר הייתי מבקשת מקרובת משפחה להביא לי צבעים ממצרים, שם הם הרבה יותר זולים".

> מנותקים: האינטרנט נמצא בכל מקום, אבל לא בעזה

היו אלה המחירים הגבוהים שהובילו את חולוד לפשפש בערכת איפור ישנה שקיבלה מאמה, שכללה שפתון, אייליינר, פודרה וצלליות לעיניים, ולהתחיל להשתמש בתמרוקים כצבע בציורים. בהמשך היא גילתה שספריי לשיער יכול לשמש כמייצב כשמוסיפים צבע על רישום פחם, שמונע מהחומרים להתערבב. לדבריה, המרקם של התמרוקים גומה לזה של צבעי פסטל ושל גיר.

לציור של אדם מבוגר, עם פנים חרושות קמטים, היא משתמשת בעפרון פחם מצופה ספריי. לציורי נשים היא משתמשת בליפסטיק חום ערמוני בשביל הפנים, אייליינר ופודרה לקווי המתאר, וצלליות בז' לפרטים נוספים. נשים מהוות חלק מרכזי מציוריה של חולוד, יותר ממושאים אחרים, בגלל שהן "סובלות מאלימות ומהדרה, והחברה לא מעריכה מספיק את הקורבנות שלהן".

מכשולים פנימיים

המחסור בחומרים הוא לא הבעיה היחידה שבה נתקלה. "האסלאם אוסר לפסל דמויות של אנשים, אבל בעוד שהוא מרשה לצייר אותם – יש מי שמאמינים גם ציור או אפילו צילום הם אסורים. לכן אני מעוותת מעט את התמונות: משמיטה אישון, או מוסיפה לאישה קמטים כדי לייצג את הדבקות במאבק הפלסטיני דרך סבלנותה".

אביה של חולוד, מחמוד אלדסוקי בן ה-66, מתגאה בכישרון של בתו. "מאז ילדותה חולוד גילתה כישרון מיוחד, וטיפחנו אותו דרך לימודים. אני מאמין בחינוך לנשים. יש לי שש בנות, וכולן עם תארים אוניברסיטאיים".

אבל הדרך לחינוך אינה פשוטה. "אנחנו חיים בחברה פטריארכלית שלא מכבדת נשים, שנותנת עדיפות אפילו לגברים אנאלפביתים על פני נשים", אומר מחמוד. "לכן תואר אקדמי לנשים לא עוזר יותר מדי מעבר לאפשרות לעבוד ולחנך את ילדיהן שלהן".

למרות שהחברה בעזה לא מספקת הרבה חיזוקים לאמנים, בני משפחתה וחבריה של חולוד אלסדוקי מספקים לה את התמיכה שהיא צריכה. "יש לי כמה חברים אמנים בגדה המערבית ובעזה שתמיד עוזרים לי, כמו מוחמד אל-חווארי ומוחמד אל-דאירי, שהגיע לגמר תחרות Arabs Got Talent של 2013". אל-חווארי התנסה גם הוא במציאת תחליפים לצבע החסר כל כך, ושילב בציוריו תבלינים ועצמות חיות.

השאיפה של חולוד היא להשיג תואר שני בטיפול באמנות. "זו שיטה שעוזרת להקל על הפרעות נפשיות, ומספקת פתרונות פיזיים ופסיכולוגיים. מבוגרים וילדים כאחד סובלים מבעיות נפשיות ומטראומות שמצריכות תשומת לב. לחצים נפשיים כאלה יכולים לגרום גם למחלות פיזיות".

המצב הכלכלי הקשה ברצועה וההתקפות החוזרות ונשנות עליה אמנם מקשים על האמנים של עזה, אבל לא עוצרים אותם. הכורח הוא אם כל ההמצאות.

אסמעיל אבו-עיטה הוא בעל תואר ראשון בשפה ובספרות אנגלית מאוניבסריטת אל-אזהר. כמו צעירים רבים בעזה הוא מחפש עבודה. הוא סבל רבות במבצע "צוק איתן", שבמסגרתו איבד את שני הוריו, שני אחים ואחיין בן ארבע. כיום הוא המפרנס היחיד של שלוש אחיותיו הקטנות. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר "אנחנו לא מספרים", ותורגם על ידי חגי מטר.

> שדה תעופה בעזה שלא יסכן את ישראל? כך זה אפשרי