newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שוברים שתיקה גם ביפן

לפשיזם של יפן בזמן מלחמת העולם השניה קדמו שנים של חינוך לאומני והשתקת כל ביקורת במסווה של פטריוטיזם ודאגה לבטחון המדינה. אחרי המלחמה באה הכחשה של הפשעים ושוב השתקה של מי שמבקשים לעסוק בהם. בישראל, כמה מהמרכיבים האלה מתקיימים במקביל

מאת:

כותבת אורחת: אילת זהר

בשנים האחרונות אני עוסקת במחקר וכתיבה בנושא השתקת זיכרון המלחמה ביפן, ובהימנעותה של החברה היפנית מעיסוק בנושא מאז תום המלחמה ב-1945 ועד עתה, תוך ניסיונות מתמידים של היסטוריונים יפנים לשנות ולשכתב את ההיסטוריה הקשה.

פירות המחקר הובאו בתערוכה שעלתה לתצוגה באביב האחרון בגלריה של אוניברסיטת תל אביב תחת הכותרת "מעבר להירושימה: שובו של המודחק". בימים אלו אני מוצאת את עצמי עוסקת בדיוק באותו נושא, אלא שהפעם מבית. ניסיונות ההשתקה, הטיוח, ושכתוב המציאות שקורים כאן בישראל בזמן אמת, תוך כדי, ולא בדיעבד.

> סיפור השנה 2015: התקוממות הצעירים בירושלים המזרחית

קואיזומי מאירו, "קולו של גיבור מת", 2009 תצלום סטילס מתוך הקרנת וידאו. מתוך: "מעבר להירושימה: שובו של המודחק" באדיבות הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב

קואיזומי מאירו, "קולו של גיבור מת", 2009 תצלום סטילס מתוך הקרנת וידאו. מתוך: "מעבר להירושימה: שובו של המודחק" באדיבות הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב

הימנים והצבא

התקופה הלאומנית התוקפנית של יפן יכולה להתחלק לשני חלקים עיקריים: הראשון, בין השנים 1895-1931 בתקופה שכללה שתי מלחמות מוגבלות בהיקפן (יפן-סין 1894-5; יפן-רוסיה 1904-5), התנחלויות והקמת קולוניות ברחבי אסיה ואזור האוקיינוס השקט; והשני, בין השנים 1931 עד 1945 – שנות המלחמה הכוללת, במהלכן פלשה יפן למנצ'וריה (1931) ולשנגחאי (1933), ולאחר ההתבססות במושבה הענקית וניצול משאביה הטבעיים (פחם וברזל בעיקר), והתנחלות יפנית ברחבי האזור בחוות חקלאיות – פלישה לסין (1937), התקפה על פרל הארבור (1941) פלישה לדרום מזרח אסיה, וכניסתה של יפן למלחמה כוללת באזור אסיה והאוקיינוס השקט. ב-15 באוגוסט 1945, לאחר שהוטלו שתי פצצות אטום אמריקאיות בלב האוכלוסייה האזרחית, נכנעה יפן לכוחות בעלות הברית.

תקופת הכיבוש נמשכה שבע שנים, ומאז נכנסה למעשה יפן לתקופה של "אחרי המלחמה". יש הטוענים, כמו החוקרת אקיקו טאקנאקה למשל, כי תקופת "אחרי המלחמה" למעשה לא נגמרה, וכי חלק לא קטן מן התהפוכות הפוליטיות שיפן מתמודדת איתן בימים אלו, הן תוצר של אותו תהליך בלתי גמור. בעיות אלו כוללות את המתחים שבין יפן לבין סין וקוריאה וקריאתן הבלתי נחלשת להכרה של יפן בכיבוש בקוריאה, בעוולות המלחמה, בטבח בנאנג'ינג, ובעניין "נשות הנוחות" – הנשים שנלקחו לעסוק בזנות בכפיה.

בהיסטוריה של יפן ישנה במידה רבה הבחנה ברורה בין התקופות "קולוניאליזם", "מלחמה", ו"אחרי המלחמה". אולם בישראל, תקופת הכיבוש והאחזקה בשטחים נמשכת כבר כמעט 50 שנים, במצב של קונפליקט מתמשך באינטנסיביות נמוכה, מה ששם אותנו במין מצב מעורב בו אספקטים שונים של קולוניאליזם, זמן מלחמה, ואלמנטים של תקופת "אחרי המלחמה" נמהלים זה בזה.

> כשנתניהו יסתובב עם התג "ממומן על ידי שלדון אדסון", אז נדבר

קולוניאליסטים יפנים בעיר חארבין במנצ'וריה 1933. צלם לא ידוע

גבר יפני ונשים רוסיות בעיר חארבין במנצ'וריה 1933. צלם לא ידוע

בתקופה שהובילה אל המלחמה הכוללת ובמהלכה, אחד מן האספקטים הבולטים בתודעה הציבורית ביפן היה קשר אינטנסיבי בין פנאטים ימניים לבין הפיקוד הגבוה בצבא. זה כלל גם את צמיחתה של תודעה מלחמתית-צבאית, או מה שבאותם ימים קראו לו "סמוראי דמאשי" ("רוח הסמוראי"), מלווה בעליית דימוי הבושידו, "דרכו של הלוחם".

כך, מה שבעבר הרחוק היה מושג ערטילאי למדי שנגע בשיטות לחימה וקוד מוסרי של אנשי חרב, אורגן מחדש לשיח סדור, תוך שיכתוב של מושגים וערכים, שימוש בחצאי אמיתות והרבה מקסם שווא של אידאולוגיה לאומנית ימנית ששווקו בתוך מערכת החינוך בתור "ערכים מסורתיים", שהפכו לנחלת הכלל. אלו הזינו את האינדוקטרינציה של האזרחים שהפכו למעריצים נלהבים של כל מה שריח של "צבאיות" נשב ממנו. תהליך זה לווה בצעדים של הגבלת חופש הדיבור, צנזורה על תכנים תרבותיים, וארגון חברתי סביב קודים של הגנה על הצבא, והאינטרסים הלאומיים של יפן.

התנחלויות למען הביטחון

במקביל, יפן פעלה באופן אינטנסיבי להגדלת ההתנחלויות היפניות במושבותיה ביבשת – ובעיקר במושבה הגדולה מכולן, מנצ'וריה. הממשלה היפנית עודדה את אזרחיה לעזוב את בתיהם ולעבור לגור בהתנחלויות החדשות תוך עידוד הזדמנויות, השקעות, ויוזמות שיובילו להצלחה ושגשוג כלכלי. פעולות ההתנחלות של יפן כללו הקמת ערים וחוות חקלאיות, מקדשי שינטו ובתי ספר, מבני שלטון ורשת רכבות נרחבת – כל אלו עומדים עדיין לתפארה באזורי צפון-מזרח סין, כעדות לשנות האימפריאליזם וההתנחלות היפנית, בעיקר בערים כמו דאליאן, חארבין וצ'אנגצ'ון.

באותה תקופה נרשמו גם לא מעט אירועי טרור בהם התקיפה האוכלוסייה המקומית בקולוניות את חיילי הצבא היפני (האירוע המפורסם של "תקרית מוּקְדֶן" היה למעשה אירוע טרור מבויים על ידי הצבא היפני, כדי ליצור עילה לפלישה נרחבת) – מה שהוביל בסיכומו של דבר למלחמה הכוללת, בצד האסיאתי של מלחמת העולם השנייה.

לצבא ולממשל היפני הייתה תחושה מגלומנית של כח, של יכולת לעמוד בדד מחוץ לקהילה הבינלאומית ו"לצפצף" על העולם, תוך הסתלקות מחבר הלאומים ב-1933 (לאחר ביקורת נוקבת על התנהלותה של יפן במנצ'וריה).

חלק מעניין אחר נוגע באנשי דת פנאטיים, שתמכו במהלכים האימפריאליסטים ובהשתלטותה של יפן באסיה לשם הפצת הדת והממסד הדתי של יפן (שינטו ובודהיזם), תוך שהם מעודדים את הממשל ולוקחים חלק במאמץ המלחמה. כל מה שהיה קשור בצבאיות, מיליטריזם, ולאומיות, זכה להערצה מוחלטת מכל חלקי החברה היפנית וכל מי שהעז להביע את מורת רוחו, או התנגדותו לתהליכים האמורים נתקל בביקורת והשתקה.

הצבא היפני בבייג'ינג 1937, צלם לא ידוע

הצבא היפני בבייג'ינג 1937, צלם לא ידוע

שגשוג כלכלי והדחקה

עם תום המלחמה, החברה היפנית בושה ונכלמה מהתנהלותה בשנים הארוכות של הכיבוש, ההתנחלות, והמלחמה הכוללת. קריסת המדינה, הכניעה, הכמות העצומה של אבדות בנפש (כ-3 מיליון יפנים איבדו את חייהם), מאות אלפי האלמנות והיתומים – כל אלה היוו מכה קשה, ויפן פנתה לדרך חדשה של שלום, דמוקרטיה ושגשוג.

ב-1964, פחות מ-20 שנה לאחר תום המלחמה, חשפה יפן החדשה את הצלחתה האדירה בתהליך השיקום והשינוי התרבותי באולימפיאדת טוקיו, עם השקת רכבת הקליע, האצטדיונים המרשימים שנבנו על ידי אדריכל הצמרת טאנגֶה קֶנזוֹ, מוצרי החשמל והאלקטרוניקה האיכותיים של סוני, ותעשיות הצילום והקולנוע המרשימות. עשור מאוחר יותר התחילה פריחתה של תעשיית הרכב היפנית שסימלה את עלייתה של הכלכלה היפנית, שהפכה לשנייה בגודלה בעולם במהלך שנות ה-80.

אולם בתוך תהליך השיקום האינטנסיבי, ובניגוד לתהליך שעבר על גרמניה במקביל, ביפן בחרו לסתום את הגולל על השנים האיומות של המחצית הראשונה של המאה ה-20 ולא לעסוק בהן יותר. המידע נרשם רק באופן מוגבל בספרי הלימוד, החברה סגרה את הנושא מאחורי דלתות ברזל של בושה, והדימוי היחיד שנותר במרחב הציבורי היה דימוי ההרס הנורא של הירושימה – יפן כקורבן מוחלט של אסון גרעיני. השיח הציבורי ביפן דבק אך ורק בסיפור של הירושימה, וכל הניסיונות לדון או להעלות את השאלות הנוגעות לעבר האגרסיבי שקדם לפצצה, נמחו תחת הטענה כי זהו עיסוק מזוכיסטי, ואין לגעת בו יותר. שכנותיה של יפן לעומת זאת, סרבו (ומסרבות) לעמדה זו.

מבעד להדחקה המוחלטת גדל ביפן דור חדש אשר מכיר את העובדות ההיסטוריות רק באופן קלוש, ובתוך כך, המרחב הציבורי הפך שוב לכר פעולה של גורמים לאומניים. אלה מחפשים לעסוק באסון הירושימה, ובצורה סנטימנטלית באובדנם של "טובי בנינו" בשנות המלחמה, תוך התנערות מניסיונות חוזרים ונשנים, תביעה לצדק היסטורי והכרה בפשעי המלחמה – קריאה המגיעה מצדן של אומות אסיה השונות, בעיקר סין וקוריאה, שהיו הנפגעות העיקריות מתוקפנותה של יפן באותן שנים. רביזיוניזם היסטורי אינו נדיר, וכך הפכה תחושת הקורבנות ביחס למלחמה למוסכמה, והימנעות מלקיחת אחריות לאירועים האלימים והשתקת כל ניואנס ביקורתי, הם השיח המוביל.

> הצבא מודה בריסוס קוטלי צמחייה בתוך עזה

קואיזומי מאירו, "הקרנה כפולה #1: היכן שהשתיקה כושלת", 2013. מתוך: מעבר להירושימה: שובו של המודחק" באדיבות הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב

קואיזומי מאירו, "הקרנה כפולה #1: היכן שהשתיקה כושלת", 2013. מתוך: מעבר להירושימה: שובו של המודחק" באדיבות הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב

התערוכה "מעבר להירושימה: שובו של המודחק" שאצרתי, הביאה לתצוגה קבוצה של אמנים יפנים שכולם נולדו שנים ארוכות לאחר תום המלחמה, בני הדור השני והשלישי, שהדחקת הזיכרון של האלימות היפנית באותן שנים אינה אופציה עבורם. בניגוד לשיח השליט, האמנים האלה לקחו על עצמם לדבר ולעסוק בצורה ישירה באירועים הבעייתיים ובהיסטוריה המושתקת. העבודות בתערוכה העלו שאלות ביחס לקולוניאליזם באזור האוקיינוס השקט, ל"קרב אוקינאווה", הקרב באיווג'ימה, שנות הכיבוש האמריקאי, הקמיקאזה כמסמן האולטימטיבי של הגיבור הטראגי וההקרבה העצמית של יפנים במלחמה, השימוש ב"נשות נוחות" ועוד.

בנושא האחרון הזה לאחר שנים של סירוב יפני להכיר באחריות המדינה והצבא לשימוש בשפחות מין, נחתם שלשום (שני) הסכם היסטורי בין יפן לדרום קוריאה, שכולל התנצלות של ראש ממשלת יפן על השימוש בשפחות מין בזמן המלחמה, וכן פיצוי כספי מאוחר לכמה עשרות מהנשים האלה שעודן בחיים. זהו רגע היסטורי ומשמעותי בהחלטה של יפן לקחת אחריות ולפתור את הבעיה שהמשיכה להטריד את יחסיה עם שכנותיה באסיה מזה 70 שנה. היתכן שהוא יסמן גם שינוי ביחס להיסטוריה של יפן כולה?

נזכרתי באירועים אלו לאור ההתקפה המאסיבית על "שוברים שתיקה". לי זה נשמע מוכר – הסתייגותו של הממשל מכל צורה של הבעת דעה או ביקורת עצמית החורגת מהשיח המגונן והמסתיר את אירועי המלחמה.

ביפן למדו את השיעור בדרך הקשה מכל של פגיעה אנושה באוכלוסייה האזרחית. האם אנו נשכיל לרחוק מאשליית שכרון הכוח? פרויד כבר לימד אותנו, כי כל המודחק סופו לחזור באחד הימים, ולתבוע את מקומו ומחירו. שתיקה היא אסון קולקטיבי, ודיון אמיתי, עם כל הכאב והעוצמה, הוא הדרך היחידה לנקות את המורסה, ולשמור על בתינו ועל בנותינו ובנינו.

ד"ר אילת זהר היא מרצה בחוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל אביב. היא מתמחה בתרבות חזותית של מזרח-אסיה, ומחקרה עוסק בהיסטוריה ובתאוריה של צילום ביפן. באביב 2015 אצרה זהר את תערוכת "מעבר להירושימה: שובו של המודחק – זכרון המלחמה, פרפורמטיביות ותיעוד בצילום ווידאו ארט יפני עכשווי", שהוצגה בגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב.

הכותבת מבקשת להודות במיוחד לד"ר רן צוויגנברג מהחוג ללימודי אסיה, אוניברסיטת פנסילבניה (Pennsylvania State University), על הערותיו המועילות ועזרתו בהכנת מאמר זה.

> שוברים שתיקה מקדשים את המיליטריזם הישראלי, לא מאתגרים אותו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf