newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פגשתי את עזרא נאווי כשהייתי שתולה, וזה מה שראיתי

יש לי ביקורת על עזרא נאווי, על דברים שאמר ואולי גם עשה. יש לי גם אהבה לעזרא, על המסירות שלו. יש לי גם מחילה, כלפי מי שהורשע ושילם את חובו לחברה. חלק מלהיות שמאל זה גם להשתמש בשפה שחורגת מטובים ורעים

מאת:

כותבת אורחת: מיכל סימונט כורך

הרדיו דלוק, הוא תמיד דלוק. אנחנו מבשלים. פתאום שומעת את המילים "פעיל שמאל נעצר בשדה התעופה". דמעות עולות בעיניים. מאור, בני, נמצא עלי. הוא מביט, עם כל העשרה וחצי חודשים שלו, ומסיט את השיער מהעיניים לנחם אותי ומקרב את פניו. מבין שמשהו קרה. אני מחבקת אותו ומבטיחה שיהיה בסדר. לא יודעת מה אוכל לקיים. אבל דבר אחד ברור, שצריך לומר את האמת ובלי פחד.

אז אם כך הדבר, אני חייבת לכתוב על עזרא נאווי. את עזרא הכרתי ממשימה עיתונאית שלי בתור שתולה, בשנת 2005. זה היה אחרי שעבדתי שלושה שבועות בתור קופאית ברשת של נוחי דנקנר, וכתבתי על איך זה לעבוד בעמידה. המשימה הבאה ששמתי לעצמי הייתה ללכת לגור בכפר בדרום הר חברון, ולתעד מנקודת המבט הזו את התקיפות של המתנחלים על הכפר א-טווני, בעיקר על הילדים בדרך לבית הספר. הגעתי למקום שבוע אחרי שרעל כחול טורקיז פוזר בכל הסביבה כדי להרעיל את העדרים. התלבשתי כפלסטינית וגרתי בבית אחת המשפחות בכפר. ישנתי עם הנשים, בשלתי איתן. שבוע ימים. מי שהביא אותי למקום היה עזרא נאווי, מי שלקח אותי, מי שהגיע כל יום על כל בעיה שהייתה במקום, אם צריך היה לדאוג לציוד רפואי, או כל דבר אחר.

השבוע ההוא מילא אותי בתובנות, בחלקן של ביקורת כלפי השמאל, שהוא חלק מבשרי ואני חלק מבשרו (גם על עצמי אגב לא חסרה לי ביקורת, כלפי התנהלותי בכל אחת מהפעילויות הפוליטיות שלי). אחת התובנות הייתה כעס גדול על פעילות השמאל הבינלאומיות, שפתאום ראיתי אותן מנקודת המבט של הנשים הפלסטיניות. כיצד יושבות הבינלאומיות עם הגברים ומתכננות פעולה, כאשר הנשים הפלסטיניות מגישות את האוכל. הכאב שכאבתי איתן באותו רגע לא מנע ממני לעשות את אותה הטעות שוב כמה שנים אחרי. וגם לא להצטער עליה שוב. היו לי עוד ביקורות, על מבני כוח, ואחרות, ביניהן בטח גם על עזרא נאווי, זאת לצד ההערכה והאהבה.

> הדברים שבתחקיר עובדה על עזרא נאווי לא טרחו לשאול

עזרא נאווי נכנס לתקופת מאסר, 2010 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עזרא נאווי נכנס לתקופת מאסר, 2010 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

השפה היום היא של שחור ולבן. צריך או להוקיע או לתמוך. לימין אין בעיה לדעתי ליצר מציאות ושפה חד צדדיים. אבל זה סותר את השאיפה של השמאל. המחשבה לומר את האמת בעידן של כותרות וסטטוסים קצרים בכלל נשמעת מופרכת.

אבל אין לנו יכולת לייצר בעיני חזון חלופי בלי לומר אמת מורכבת, ולעולם לא נוכל לייצר אלטרנטיבה שלטונית אמיתית בלי למצוא את אותה השפה. ואני רוצה לומר את האמת שלי על עזרא נאווי. יש בי אהבה לעזרא. היא קשורה לשיחות שניהלנו על כביש 60, ליום שלקח אותי לאכול אצל אמו. היא קשורה למסירות שלו, ואולי גם לדברים הקשים יותר שאני לא מסוגלת להבין, כמו ההזדהות עם הפלסטינים, לפעמים יותר מאשר עם בני עמו. שעליה הוא משלם מחיר כבר.

יש בי גם ביקורת על עזרא, שאין לי בעיה לומר לו אותה, ויש סיכוי שאמרתי, וכעת מקומה בעולם ובנראות. זו ביקורת על התנהלות מאוד גברית, ובכלל השמאל סובל לא מעט מגברים ששולטים בו, לרוב לבנים. אני סולדת מהביטויים שלו כלפי סוחר הקרקעות, ואם אכן יש בשר לאישומים כלפיו לפיהם אולי המלים היו גם מעשים של ממש, גם אותם אגנה. ובאותה נשימה אגנה גם את סוחר הקרקעות. וזה למרות שאני בכלל לא מאמינה בקרקע כרכוש פרטי. ואגב קונטקסט יכול להיות שאותו סוחר בכלל רק רוצה למכור קרקע ולעוף מפה, להציל את עורו ואת משפחתו. כמו שנאמר. המציאות מורכבת, ומתוכה יש לנו חובה לומר את האמת, לא רק את זו שאיזה אסטרטג פוליטי, שמאלני ככל שיהיה, יחליט עליה.

שפה אחרת לשמאל

ואין בררה אלא להגיע לעניין האישום בגין אונס/שידול קטין, אותו היטיבה לדייק עמירה הס. מן הסתם אני מגנה גם את זה. ועם זאת מי שהורשע, מי ששילם את חובו לחברה, האם אנחנו לא מאפשרים לו מחילה? ואם לא, באיזה אופן אנחנו מהווים חלופה לימין? אם לא נעבוד עם מי שעשו דברים מאוד לא פשוטים, מי יהיו השותפים שלנו לשינוי חברתי? ואם אנשים לא יוכלו להתוודות על חטאיהם, איך נאפשר תיקון? כן, אם חלילה הייתי אמו של אותו קטין הייתי מתבטאת אחרת. אבל אין הדין על התפיסה החברתית שלנו, כמו הכאב האישי הנורא. והאחריות היא אחרת.

יש לנו חובה עכשיו. הימין דוחק אותנו לפינה, להשתמש בשפתו. של הרעים והטובים. מי לנו ומי לצרינו. הימין משתלט לנו על השפה, שעל אחר אות. מגדיר את עצמו כשייך, אותנו כלא שייכים. יש לנו חובה לא להידחק לפינה. לא להקריב איש לזבחם, אלא לייצר שפה. גם אם לוקח זמן, כזו שיכולה לומר אמת מורכבת, שיכולה לומר שאנחנו שייכים לפה. ו"העם" לא מטומטם. לא הייתה ולו שיחה אישית אחת שלי, עם אשת ימין, בה המורכבות לא הובנה.

ואם כבר באמת מורכבת עסקינן, הכתבה ההיא על דרום הר חברון, בה תפקדתי כשתולה, מעולם לא פורסמה במוסף של "ידיעות אחרונות" ששלח אותי לשם. למה? כי כל מה שקרה זה שראיתי את הנשים פוחדות לתת חלב עזים לילדיהן מחשש שהוא מורעל, שליוויתי את הילדים המפוחדים מהמתנחלים לבית הספר, שליוויתי אנשים שחיים במערות לרעות צאן, שראיתי מעבר לגבעה אישה זקנה מותקפת במקל על ידי מתנחל. אבל איך אמר לי עורך המשנה של ידיעות? "אם את לא הותקפת אישית, זה לא סיפור". אותו עורך כמובן עובד היום ב"עובדה".

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> עזרא נאווי הוא המזרחי שמאתגר את הממסד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf