מהו "סיפור טוב" עבור אילנה דיין ו"עובדה"?

בעקבות הביקורת על כתבת "עובדה" מהשבוע שעבר, פרסמה אילנה דיין טור ובו הסבירה את שיקולי המערכת בפרסום התחקיר. דיין חזרה על כמה מהטענות בכתבה, אך בעיקר הגנה על האתיקה המקצועית של אנשי "עובדה":

"חברים יקרים, בשמאל, בימין ובמרכז, יש לנו חדשות בשבילכם", כתבה דיין. "אנחנו לא עובדים אצלכם. לא אצל אנשי 'להבה', ולא אצל 'תעאיוש'. לא אצל 'נוער הגבעות', ולא אצל 'בצלם', לא אצל בנט ולא אצל גלאון, ולא אצל ביבי או כחלון, או יאיר לפיד. יש לנו מלאכה ברורה: להביא את הסיפור, לוודא שהוא אמיתי וחדש וחשוב. ויש לנו מחוייבות לעשות את זה בלי מורא ובלי משוא פנים".

אני לא שותף לסימטריה שיוצרת דיין בין בצלם ללהב"ה, אבל אניח לזה כרגע. אולי בדברים של דיין אפשר אפילו למצוא תשובה מסוימת למגיבים הרבים מהימין, שטענו שהכתבה הזו הייתה בעיקר חריג שמלמד על הכלל (השמאלני) של מערכת עובדה – ולכן חשוב לה לפנות לשני המחנות.

אתייחס לנימוק המרכזי של דיין: השאלה מה "אמיתי, וחדש וחשוב" (או בגרסאות אחרות, "חדש, חשוב ומעניין") באמת עומדת בלב העשייה העיתונאית. אלא ש"חשוב", "מעניין" ואולי אפילו "חדש" הן הכרעות סובייקטיביות ולא מדע מדויק. במלים אחרות, האידיאולוגיה ותפיסת העולם של מערכות עיתונאיות לא נמדדות בעמודי הדעות, אלא בהחלטה שלהן מה להציג כ"חדשות", כיצד לדרג את החדשות האלו, ובאיזה קונטקסט להציג אותן. כל עיתונאי מתחיל מבין את זה.

אז מה טיבן של ההכרעות של "עובדה"? "לא היססנו, עם השנים, לשדר כתבות שמדליקות פנס גדול על הנעשה בשטחים", כותבת דיין בטור שלה. מתי הופעל הפנס הזה, ומה בדיוק הוא האיר?

> הדברים שבתחקיר עובדה על עזרא נאווי לא טרחו לשאול

בין סוריה, חזירי בר וקפטן ג'ורג'

עברתי על כל תוכניות "עובדה" בעשר השנים האחרונות, כפי שהן מופיעות באתר מאקו. לא צפיתי בכתבות עצמן (את חלקן ראיתי לאורך השנים, כמו כולנו), וייתכן שהחמצתי כמה אייטמים, או שטעיתי בפירוש הכותרות שניתנו להן באתר. במקרים כאלו, אשמח לעדכן את הפוסט הזה. בשורה התחתונה, הרושם העולה מארכיון "עובדה" שונה למדי מהאופן שבו אילנה דיין תופסת את העבודה העיתונאית שהיא מובילה.

ל"עובדה" כ-21-28 תוכניות בעונה. בעשר השנים האחרונות, עסקה המערכת בנושאים מגוונים מאוד. ביניהם היה משקל גדול לסיפורי פלילים, לנעשה במערכת הבריאות (כולל כמה חשיפות מרכזיות), לראיונות עם קובעי מדיניות בישראל ובארצות הברית; לאירועים בראש סדר היום של המערכת הפוליטית (כמו פרשת הרפז) ולמה שמכונה "סיפורי מגזין" אנושיים חזקים, למשל כמו המאבק להביא את דורסי לי זייתוני לדין. יש ב"עובדה" מינון לא רע של סיפורים מהעולם, בעיקר מאזורי אסון ומלחמה: האיטי, אפגניסטן, סוריה, מצרים. לבסוף, יש גם כמות לא גבוהה במיוחד של סיפורי צבע, בידור, לייף-סטייל או נושאים "רכים" אחרים: כדורגל (אבי נמני, פיני בלילי, גומא אגייר), היללות הר מרון, ראפטינג, חזירי בר בחיפה וקרקס חתולים.

הסיפורים הנפוצים ביותר ב"עובדה" נוגעים למערכת הביטחון: יש בהם את הסוג המעמיק והקשה ביותר, של תחקירים עיתונאיים שנעשים על אפה וחמתה של המערכת, לצד כתבות תדמית מפס הייצור של דובר צה"ל (התלוות לאימוני מגלן, שייטת וכו'). יש כתבות על טרטורים והתעללות בחיילים, על משפחות שכולות, על תאונות אימונים, על אסונות ומחדלים צבאיים, על עובדי חברות האבטחה שהצבא מעסיק, על מבצעים היסטוריים, על הצלחות כמו כיפת הברזל. הגיוון הזה קיים אפילו בכתבות על השב"כ: על פעילות אנשיו בעזה, על החטיבה היהודית ועל הטענות של קפטן ג'ורג' כלפי מעסיקיו לשעבר. המגוון הזה מייצג את החשיבות העצומה של המערכת הבטחונית לכל הבטי החיים בישראל, ואת היחסים המורכבים בינה לבין התקשורת.

במסגרת "הסיפורים הצבאיים" מצויות גם שתי כתבות ביקורתיות שבוחנות את פעילות הצבא כלפי הפלסטינים מזווית של זכויות אדם: כתבה ופולו-אפ משנת 2008 על התעללות בפלסטינים בחטיבת כפיר, וחשיפה משנת 2011 של אימון יחידת "מצדה" בתוך כלא קציעות, שהסתיים במותו של אסיר. אגב, בשני המקרים מדובר בכתבות של עמרי אסנהיים, מי שחתום גם על הכתבה על עזרא נאווי וארגון "עד כאן" בשבוע שעבר. בעובדה הזו די להבהיר שאי אפשר לייחס לאסנהיים רדיפות פוליטיות או סימון מטרות מראש.

ההשתקפות במראה של דיין

אלא שבכך מסתיים, פחות או יותר, העיסוק של "עובדה" בכיבוש (היו גם שתי כתבות על ילדים פלסטינים המטופלים בבתי חולים ישראלים – אך קשה להציג אותן כביקורת עיתונאית). בחמש השנים האחרונות אין כלום, וגם קודם לכן לא עסקו ב"עובדה" בגדה או בעזה או במזרח ירושלים או בהתנחלויות מנקודת מבט שאינה קשורה לתפקוד כוחות הביטחון. יש סיכוי טוב יותר למצוא שם דיווח על פליטים סוריים או עירקים מאשר על מחנות הפליטים שאטי ודהיישה.

אני חייב לציין שהתוצאות האלו הפתיעו גם אותי, משתי סיבות. ראשית, אני מכיר כמה מהאנשים ב"עובדה", ומדובר באמת בעיתונאים מצוינים, עקשנים ומעמיקים, שלא יתחמקו מנושאים לא פופולריים. שנית, למרות שאני חושב שהתקשורת הישראלית נמנעת מסיקור מהותי של הכיבוש, כלומר של מציאות החיים הפלסטינית בשטחים והאופן שבו ישראל מנהלת אותה, הייתי משוכנע שהסיפורים הקלאסיים של הכיבוש – התנחלויות, היישוב היהודי בחברון וההתפחויות סביבו, הפקעות האדמות, המחסומים, הצפיפות והעוני במחנות הפליטים – כל אלו יהיו נוכחים במידה מסוימת ב"עובדה". אלא שההפך הוא הנכון – וככל שמתקדמים בשנים התמונה נעשית מובהקת יותר: תוכנית התחקירים מספר אחת בישראל נמנעת באופן עקבי ושיטתי מסיקור הכיבוש. העובדה הזו מדהימה יותר על רקע הנעשה בעולם. בעשור האחרון ראיתי תחקירים, סרטי תעודה וכתבות עומק של סי.אן.אן, בי.בי.סי ו"שישים דקות" מהגדה ומעזה. האם מה שנראה "חשוב, חדש ואמיתי" לעיתונאים רציניים מארצות הברית או מאנגליה הוא שולי ותפל עבור אזרחי ישראל?

העיתונאים ב"עובדה" אולי לא משוכנעים כמוני שהכיבוש הוא הדבר החשוב ביותר במציאות הישראלית, ושההשפעות שלו על חייהם של ישראלים ופלסטינים (ולמעשה על עתיד המדינה) הן העצומות ומרחיקות הלכת ביותר, אבל הייתי בטוח שזהו מספיק "סיפור" כדי שהוא יחדור את הפילטרים המקצועיים והערכיים שלהם פעם-פעמיים בשנה. אולם שכשבוחנים מה "אמיתי וחשוב" עבור "עובדה", הכיבוש משתרך הרחק אחרי סיפורי פלילים, כדורגל, וידיעות על חיות.

איך זה יכול להיות? האם לא חלו שום התפתחויות חדשות בשטח? האם באמת שום דבר לא היה חשוב או אמיתי מספיק? האם ההשפעות של חומת ההפרדה בירושלים, שיצרה שטח הפקר של 100 אלף איש במזרח העיר שממנו התחילה "אינתיפאדת הסכינים" הוא לא סיפור טוב? למה עיתונאים ישראלים נוסעים חצי עולם לבקר בגוואנטאנמו אבל לא היו מעולם בעופר? האם המציאות במאחזי השומרון היא לא אמיתית או מעניינת? ההתנחלות בסילוואן ובשייח ג'ראח? האם אין שם אירועים ש"מסכנים חיי אדם" או שמשפיעים על ההווה ועל העתיד שלנו בארץ הזו? האם הזווית החשובה היחידה לעיסוק בדרום הר חברון נוגעת לביקורת על תעיוש? ומה בנוגע לקרב על סוסיה? לחוות החקלאיות ולגירוש תושבי המערות? להרעלות השדות ולאטימת בורות המים?

כיצד מתחולל התהליך שבו אלו אינם עוד חלק מה"מראה שאתה מקרב לפרצוף" (כמו שאילנה דיין מתארת את פעילות "עובדה"), ואילו כתבת "עד כאן" היא ההצדקה היחידה לצאת לאותו חבל ארץ?

הפיל בחדר

סיפור אישי קטן: אחרי מבצע עופרת יצוקה הגיעו אנשי בצלם למעריב (בו עבדתי אז) והציעו לעיתון (וכנראה גם לגופי תקשורת אחרים) את ממצאי התחקיר שלהם על הפרות זכויות אדם ופגיעה באזרחים במהלך המלחמה בעזה. בניגוד למשתמע בשיח הציבורי, גופי זכויות האדם בישראל מבקשים קודם כל לעבוד עם התקשורת והציבור המקומיים. במעריב היו מי שגילו עניין בתחקיר – כמה מהאירועים המתוארים בו הובילו בסופו של דבר לחקירות של הצבא עצמו – אולם הכתבה שתוכננה מעולם לא ראתה אור, כי בעיתון כבר היו מי שדאגו להבהיר שהחומרים אינם מעניינים או חשובים מספיק.

אני לא נכנס לפרטי המקרה, מכיוון שאני לא מאשים איש מעורכי העיתון בהתנהלות הזו. בשלב ההוא המו"ל עופר נמרודי כבר הבהיר שהוא אינו רואה בעין יפה ביקורת על צה"ל, ובמהלך המבצע בעזה הוא אף התנצל בפני הקוראים על טור שפרסם אחד הכותבים הידועים של העיתון, ובו הסתייגות מהפצצת אוכלוסיה אזרחית. גם הקוראים התלוננו באופן קבוע על מאמרים מהסוג הזה. האווירה לא עודדה לקיחת סיכונים אישיים ומקצועיים.

בהקשר הזה, שווה לזכור שאילנה דיין עצמה עמדה תחת מתקפה ציבורית ומשפטית בעשור הקודם בעקבות שידור תחקיר סרן ר' ב-2004. אני ממש לא חושב שבעקבות אותה פרשה מישהו בקשת אמר "מעכשיו לא נדבר על זכויות הפלסטינים", ממש כמו שבמעריב מעולם לא התקבלה החלטה שכזו. אבל העובדה היא שהכיבוש – פרויקט לאומי עצום ממדים, דינמי, שכל רשויות השלטון הישראלי מעורבות בו עד צוואר, לצד שלל ארגונים פרטיים ואזרחיים – נעלם באותן שנים מהיום-יום התקשורתי הישראלי, למעט עיתון הארץ, שספק אם ניתן עדיין להגדירו כ"מיינסטרים".

פה, ולא בהחלטה לשדר תחקיר על שמאלנים, מצויה הבגידה של התקשורת. זו אינה בגידה בשמאל, כי התקשורת לא חייבת כלום לשמאל. זו בגידה בשאלה הבסיסית שדיין הניחה לפנינו: מה חשוב? מה חדש? מה אמיתי?

במשך שנים נוכחתי במו עיני בפרדוקס הזה: כשאתה מדבר לעומק עם אנשי תקשורת ישראלים לא מעטים, הם מודים שהכיבוש הוא בעיניהם סכנה לעתידה של מדינת ישראל. הם גם יודו שהציבור הישראלי מודע יותר טוב למציאות החיים בברלין או בניו יורק מאשר לזו שבמרחק עשרים דקות נסיעה מתל אביב (תקראו את הטור האישי הכואב שפרסם אבי יששכרוף לאחרונה בעניין הזה).

אבל כשאתה מציע לעורכים סיפורים על ג'בל מוכבר ועסכר, על סוסיה ועל א-טווני, אם לא מתחולל איזה אירוע זוהר או מדמם במיוחד – בדרך כלל משהו בטחוני – זה פשוט לא מעניין אותם. הם יודעים שזה לא מעניין את הצופים, ושזה מרחיק את המפרסמים, ומכעיס את בעלי המניות, וכו' וכו'. אבל התירוצים הרשמיים, ממש כמו בטור של דיין, מדברים תמיד על כך שאנחנו מתרכזים ב"חשוב" וב"חדש", ומה כבר חדש בעזה או בחברון? (התשובה: לא פחות מבתל אביב).

זהו בעיני האסון הלאומי של ישראל. אנחנו הולכים במעגלים מסביב לפיל בחדר. ישראל מחזיקה מיליוני בני אדם חסרי זכויות תחת דיקטטורה צבאית, הכוללת את כל הפרקטיקות המקובלות בדיקטטורת מהסוג הזה, ממעצרים ללא משפט ועד חיסולים. וזה לא קורה מעבר לים, בארץ רחוקה, אלא ממש כאן, בלב המדינה. העסק הזה מתפרק לנו בין הידיים, והשיטות שבהן הממשלה נוקטת כדי לתחזק את המצב רק מעמיקות את הצרה.

יתרה מזאת: ההפרדה בין ישראל הכובשת לישראל הלא כובשת היא כבר מזמן נחלת העבר. כאשר עצורי דומא מעונים, ואחד מגיבורי הכתבה ששודרה ב"עובדה" מוחזק בתנאים דרקוניים השמורים לחשודים בטרור ומבלי שיינתן לו לפגוש עורך דין, כאשר תנועות פוליטיות מוצאות מחוץ לחוק וספרים פופולריים נפסלים, ברור שהגרורות הסרטניות של הממשל הצבאי התפשטו בכל אברי הגוף.

בתוכם, כמובן, גם התקשורת. גם היא שכנעה את עצמה שהדברים שאנשי בצלם או תעיוש אומרים בכל יום בשנה הם חסרי חשיבות, ואילו עזרא נאווי הוא "סיפור". עיתונאים פועלים בתוך מציאות מסוימת, ואם הייתי חבר מערכת "עובדה" אני מניח שגם אני הייתי מפרסם את החומרים שהעביר ארגון "עד כאן". אבל אני רוצה לקוות שהייתי מגיע לדרום הר חברון גם בנסיבות אחרות, או שהייתי מנצל את הביקור הזה כדי להפוך עוד כמה אבנים ולספק קצת קונטקסט, או שלפחות – ממש לכל הפחות – לא הייתי מגלגל עיניים ומשבח את עצמי על אומץ לבי, בזמן שאני מתעלם מהבית שעולה בלהבות.

> פגשתי את עזרא נאווי כשהייתי שתולה, וזה מה שראיתי